21. משה שרת בכינוס מרצים של מפא"י - הנחיה במדינתנו כעם גלותי או כעם ממלכתי? - 8.1.1952
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  21. משה שרת בכינוס מרצים של מפא"י - הנחיה במדינתנו כעם גלותי או כעם ממלכתי? - 8.1.1952

25

 

 

21. משה שרת בכינוס מרצים של מפא"י[1]

8.1.1952

                                              הנחיה במדינתנו כעם גלותי או כעם ממלכתי?

 

 

יש שאלה של קיום היהודים ובאיזו מידה אנו אחראים כלפיהם. הקו המנחה משוזר משני חוטים:

קיומה של מדינת ישראל

וקיומו של העם היהודי.

קיומה וביצורה של מדינת ישראל היא הוויה בפני עצמה, וכאן קשורה עמדתנו בבעיית השילומים.

אני סבור שאם היה עניין אחד שבו פרסנו את דגל עצמאותנו הרוחנית לכל רוחבו, והרימונו אותו לכל גובהו, זה היה יחסנו עם גרמניה. ואמרנו שני דברים: אנו לא נירתע מכל הטרדה, מכל הכבדה ומכל גורם אי-נוחות ומצוקה למדינות המערב, שלכאורה אנו כל כך תלויים בהן, בידידותן ובעזרתן - לא נירתע מכל אלה כדי לעשות את חשבוננו ההיסטורי עם גרמניה.

אבל מהו חשבוננו ההיסטורי עם גרמניה? זה איננו חשבון של נקם. נקם זהו בדרך כלל יצר אישי. זה אינו יכול להיות יצר של עם. עם או שהוא יוצא למלחמה ומכריע את אויבו, ואם לא - אין עם יוצא למלחמה כדי לנקום. נקם בעניין זה [של גרמניה] הוא בלתי-אפשרי. מגוחך לדבר על נקם. השתוממתי על מורה זקן וותיק, שמעל במת הכנסת דיבר על כך שהוא יאמר לתלמידים שיבוא יום וקבוצת צנחנים ישראליים תרד על ברלין ותחריב אותה. בושתי לעצמי. דברי הבל כאלה! במה הוא אומר לפרנס מוחות חמומים שבישראל?[2]

התשובה היהודית ההיסטורית להיטלר הייתה תקומת מדינת ישראל. תשובת העם היהודי לעם הגרמני כיום, היא הופעת מדינה ישראל כמדינה עצמאית חיה וגדלה היושבת במשפחת העמים. הגרמנים עומדים בפרוזדור ומתדפקים על השער - ואנו בפנים נעשה הכל להפריע להם להיכנס. יכול להיות שלא נצליח, אבל הם ייכנסו על אף הפרעתנו, לא בלי הפרעתנו.

אבל ישנו חשבון אחר - יש חשבון העולם עם גרמניה,

יש שאלת התפקיד ההיסטורי שמילאה גרמניה בתולדות הזמן החדש,

וישנה עובדה מסקנית, שהעם הגרמני היה שותף להשתוללות הכוחות ההרסניים בתוכו שהשתלטו עליו, ובאמצעותו ניסה להשתלט על גרמניה כולה, ובמלחמת-העולם האחרונה על העולם כולו.

יש בעיית המיליטריזם הפרוסי, יש בעיית הגזענות, בעיית הנאציזם, הפשיזם הגרמני. יש בעיה של השתעבדות ההון הגרמני - עם אוצרות הייצור העצומים הגלומים בו - לכוחות הרס אלה, להשתלטות עליהם לשם הטלת מרותו על העולם. את אלה אנו למדנו, למדנו על בשרנו יותר אולי מעם אחר. את הסכנות והאימים האלה אנו ראינו.

אי-אפשר לקוות למצוא אוזניים קשובות בעולם להטפה של נקמה בלבד, לסילוק חשבון בעד העבר. גם אם העתיד הוא אחר, גם אם ברור שאומנם נעשה פשע בעבר, אך היום הוא כזה שלא יישנה פשע כזה - אי-אפשר למצוא אוזניים קשובות. השאלה היא באמת אם העתיד הוא אחר, אם הוא מובטח בפני התחדשות האימה והשואה הזאת. אנו מוכיחים שהוא איננו מובטח. אנו מוכנים שהאחרים יוכיחו לנו את טעותנו, אך הם לא הוכיחו לנו. זה מכביד, זה מציק ולא נעים. גרמניה דרושה עכשיו [למעצמות המערב] לשליחות מסוימת ומשתדלים להכשיר אותה, למרק אותה למראית עין מכל חטאיה ולהכניסה לתוך המעגל עד כמה שאפשר יותר מהר. עושים זאת בלב כבד מאוד, מתוך גישה של תפיסת הרע במיעוטו, תוך חריקת שינים - אולם מעוניינים להשקיט את המצפון המכרסם ואנו מפריעים ומכבידים על השקטה זו. חמש פעמים דיברנו בעצרת [או״ם] האחרונה באוזני 80 אומות על נושא זה וגם באוזני גרמניה, ללא טשטוש וללא רתיעה, מתוך מיצוי הדין ומתוך ריכוז הדין בנקודת הדאגה לעתיד, לעתיד שלום העולם.

הבעיה השנייה היא אם יש למחול או לא, ואני אומר שקודם כל אין למחול על מה שנגזל. אילו היו האנשים חיים ונמצאים עדיין בצינוק - האם היינו מוחלים וחדלים לדרוש את שחרורם? הם מתו, וישנה גם שאלה של קברות במקומות אחרים ושל ערמות אפר. ישנה גם שאלה של הרכוש הגזול - משום שאי-אפשר לשחרר כבר אנשים חיים, עלינו לשחרר את הרכוש הגזול. אילו היהודי היה חי הוא היה ודאי בא אלינו עם רכושו, כפי שבאו רבים לארץ לפני המלחמה. ישנם יהודים חיים, אשר רכושם הלך לאיבוד ואנו מקבלים אותם ללא רכושם, היות וזה נגזל. ישנו גם רכוש שנשאר ובעליו כבר איננו בחיים משום שהוא נרצח - האם ניתן להם את הרכוש הזה? זהו גם כן חלק מהונו של העם היהודי. ואני שואל: מדוע עלינו לוותר עליו? מתי הייתה מדינה בעולם, אשר ויתרה על מה שמגיע לה? מרגע שעשתה זאת, היא חדלה להיות מדינה. יש לפעמים ומדינה עושה ז'סטה של ויתור ומוחקת איזה-שהוא חוק. משמע, שכדאי לה הדבר. משמע שהיא מקבלת תמורה אחרת. אבל על יסוד-מה נוותר אנחנו, כך מן הסתם? אם פרט איננו מוותר על כך, על אחת כמה וכמה שאין מדינה יכולה לעשות זאת.

אתאר בפניכם את התמונה דרגה דרגה, ותעירו לי אתם כאשר אני אעבור את קו המוסר - אותו קו אשר עד אשר אני מגיע אליו הכל מוסרי, וכאשר אני עובר עליו חדל הכל מלהיות מוסרי.

נניח כי ישנו יהודי החי בברלין, בפרנקפורט, בשטוטגרט או במקום אחר, והיה לו שם בית אשר נגזל ממנו. אותו יהודי עזב את גרמניה וחייב היה בשעתו לשלם על כך מס. הוא נשאר בחיים וכיום הוא חי בארץ-ישראל. האם מישהו יאמר לו לוותר על רכושו? יחשוב כל אחד מכם שהבית הוא שלו, משפחתו בנתה אותו והוא נולד בו, והוא פרי עמל ישר של משפחתו אשר הגזלנים לקחו אותו ממנו - איך הוא יוכל לוותר על הבית הזה אם יש לו אפשרות לקבל אותו? כעת עומדת השאלה כיצד יוכל אותו יהודי בארץ-ישראל לקבל את רכושו שם - האם הוא יכתוב מכתב לאיזו מדינה אחרת - לא לגרמניה - שישלחו לו את הבית דרך שוויצריה או פורטוגל? הוא יודע היטב, שאם הוא לא ייסע למקום עצמו הוא לא יקבל כלום, אפילו אם ישנו חוק. עליו לנסוע לגרמניה גופא, כי הבית נמצא שם. בהגיעו לגרמניה עליו לבוא בדברים עם השלטון הגרמני. כאשר הוא מקבל את הבית, אין הוא יכול לפרקו ולהעביר אותו לישראל - הוא מוכרח למכור אותו ולקבל תמורתו מרקים גרמניים. למרקים אלה אין בישראל כל ערך, וכדי להופכם שוב לנכס, הוא נאלץ להשקיע אותם [בגרמניה] במשהו אחר. אם הוא במקרה חבר קיבוץ ויודע שלקיבוץ נחוץ טרקטור, הרי הוא קונה טרקטור ומביא אותו לכאן. תצאו ותראו קיבוצים, אם הם של מפא״י, מפ״ם, ״העובד הציוני״ או ״הפועל המזרחי״, ותיראו טרקטורים כאלה. אני ראיתי אותם. כתוב עליהם: ״שטוטגרט 1949״.

אבל שערו בנפשכם, שאותו יהודי מת. בנו עלה לארץ כילד ואביו נשמד באירופה. אין כל סיבה שהבן יוותר על הרכוש בשעה שהוא יכול לקבל אותו - ושוב מתחיל אותו תהליך: הוא יכול לקבל את רכושו רק בכוח קיומו של החוק. האם חוק זה הוא פרי התעוררות המצפון הגרמני? לא.

הייתה יוזמה בעניין זה. לא הייתה זו יוזמתו של עם היושב על אי מרוחק, כי אם יוזמת יהודים, יוזמת הארגונים היהודיים הלאומיים, ובראש וראשונה הסוכנות היהודית. הם פנו לשלטונות הכיבוש ואלה פנו לשלטונות הגרמניים. כאשר התברר שישנו איזה עיכוב, ובמקום זה או אחר החוק אינו מתאים, אינו מוגשם או אינו מוגשם במידה מספקת - במקרה כזה פנו הארגונים היהודיים לשלטונות הגרמניים ונשאו-ונתנו איתם.

אולם, נניח שנשאר בית, או רכוש אחר בר-זיהוי, אשר מוכח שהוא רכושם של יהודים וברור שבעליו מתו וכן גם בניו, כך שאין יורשים. כאן - אומרים הארגונים היהודיים - כי אנו לא נוותר. ישנו חוק המבטיח שגם רכוש כזה, שהוא ללא יורשים, ייהפך נחלת מוסדות יהודים. כאשר המוסדות האלה מקבלים את שוויו של הרכוש, הרי כאותו יהודי שעליו דיברתי קודם, הם קונים צינורות או בתים מוכנים ומביאים אותם לישראל, הם אומרים כי זהו רכוש יהודי, חלק מן ההון היהודי, ואין כל סיבה שלא להשקיע זאת בארץ לשיקום קורבנות היטלר, ולא רק קורבנות היטלר. אנו בונים את מדינת ישראל על חורבות ההיטלריזם ואנו בונים אותה כמצודה בפני היטלריזם חדש.

אולם נניח כי ישנו רכוש שאינו בר-זיהוי. נניח כי ישנו נזק שכלל אינו נמדד ברכוש - ישנו הרס של חיים יהודים. אינני מתכוון לאותו יהודי שנהרג על-ידי היטלר, אולם ישנו הרס בעצם העובדה של נישול וגירוש, ונגרמו על-ידי כך גם הפסדים. אין כל סיבה למחול על ההוצאות שהוציא העם היהודי כדי לשקם חמש מאות אלף יהודים פליטי היטלר. מה שנהרס איננו רכוש בעל-זיהוי, אך הוא נתון להערכה על-ידי מדינה, מדינה הקיימת ועומדת והדורשת את המגיע לה, ואשר כל זמן שלא יסולק, לא ייסגר חשבון זה, אם כי ישנו עניין בסגירת החשבון ובתשלום בעד רכוש ובעד הנזקים החומריים דווקא מתוך ידיעה, שלעולם אי-אפשר לשלם בעד אובדן חיים.

על פי איזה היגיון ומדוע יהיה זה מוסרי, שהמדינה תמחול על זה?

ישנם כאלה האומרים כי על-ידי כך לוחצים יד של רוצח. אלה מדברים במושגים שאינם קיימים ביחסי מדינות. יש בפני עם זה ברירה אחת:

האם הוא רוצה להישאר במדינתו עם גלותי,

או שהוא רוצה לחיות חיים ממלכתיים?

שני הדברים גם יחד בלתי-אפשריים. אלה אשר טענו בכל הוויכוח הזה נגד מגע ישיר, הביאו טענות בדיוק כפי שיכלו להביאן אלמלא הייתה קיימת מדינת ישראל.

הקשבתי רב-קשב שלושה ימים לוויכוח שהתנהל בכנסת ושמעתי מכל מפלגות האופוזיציה התנגדות למגע ישיר. מפי אף אחד מהם לא שמעתי נימוק שיהיה בן התקופה, פרי הווייתה של מדינת ישראל. היה זמן כשהיינו עם מפוזר ומפורד, חיינו על בלימה, נטולי כל שלטון על כברת ארץ, עם מחוסר כל אחריות לנכסים של ממש, כל יכולת של בניין חוויה לאומית - אז יכולנו להחזיק מעמד בתחום הרוח, בתפילה ובמחאה ולא יותר. אולם כעת אנו עם השליט על אדמתו, בעל טריטוריה. יש לנו אוניות המהלכות על פני הימים ובימים אין גבולות. יש לנו מטוסים הטסים באוויר ועלול לקרות אסון שאווירון ״אל על״ ייאלץ לנחות נחיתת אונס על אדמת גרמניה. הוא ודאי לא יתאבד, כי אם ירד ויבקש עזרה מן השלטון הגרמני. עלולה להיות סערה בים הצפוני, אשר תפגע באחת מן האוניות הישראליות הנמצאות שם, כך שהיא תיאלץ לחפש לה מקלט בנמל גרמני ולבקש לה עזרה. היא ודאי לא תתאבד, אם כי פרט יכול היה לעשות זאת. אני זוכר שחייל פולני שכב כאן בימי מלחמת-העולם השנייה בבית חולים, ואפילו בגסיסתו סירב לקבל זריקה מידי יהודי - גם הוא חייל ביחידה בריטית. מדינה איננה יכולה כך להתקיים.

אנו חיים על פניו של כדור ארץ זה, וגם אם נחרים אלף פעמים את גרמניה לא נוכל למחוק אותה מעל פני כדור הארץ. מדינה יכולה ללחום נגד גרמניה אם היא רואה שיש לה סיכויים לנצח בכך. להתאבד אסור לה. היא תפתור את הבעיה כפי שפותרים אותה באמצעים בינלאומיים, אשר גם המלחמה כלולה בהם. בינתיים היא לא תהיה חסידה שוטה, כי אם תדאג לקיומה. קודם כל היא תדאג לחיזוקה הנוכחי ולמילוי משימותיה בכל אפשרות שישנה. כאשר היא תשב ותערוך לה חשבון מדויק על גבי הנייר, ותסדר בטור אחד חשבון מצומצם ביותר של הדרוש לה באופן הכרחי לחמש או לשש השנים הבאות, ואילו בטור השני תרשום מה היא עתידה לקבל - אם מן היצוא של הארץ, אם מעזרת יהדות העולם, אם מעזרת ממשלות, מילוות, תרומות או מתנות - ואם היא תגיע לגירעון ותדע שגירעון זה בנפשה הוא, ותזכור כי יש לה רכוש, רכוש עַמהּ, עצם מעצמה ובשר מבשרה, ורכוש זה הוא בידי יורשי זדים (יש האומרים שגם בניהם הם זדים ובמקרה זה יש לקבל את הגזלה פי כמה וכמה, אך נניח כי אלה הם רק יורשיהם של זדים, או על כל פנים בחלקם), ואם יש סיכויים להשיג רכוש זה, או חלק ממנו, תלך המדינה הזאת אפילו לשטן בעצמו ותתבע את הרכוש הזה. ברגע שהיא תוותר עליו היא תחדל להיות מדינה.

כך ולא אחרת יש להציג את בעיית השילומים. חברינו במפ״ם מתחילים להסביר כדרכם בקודש - דוגמת אותם הבחורים ברוסיה, אשר היו מתחממים באשו של תנור המודלק בחדר ויוצאים במחול; נאמר עליהם שהם יודעים להתחיל בריקוד רק אם הם מתחילים אותו מן התנור - כך גם חברי מפ״ם אינם יכולים לגשת לשום בעיה אלא מנקודת הראות של מלחמה נגד רוסיה וסכנה לבריה״מ.

נניח כי ישנה סכנה לבריה״מ, ושמגייסים את גרמניה למלחמה נגדה. לפי תפישתם של חברים אלה, הרי נמתח קו ישר מכאן למלחמת-עולם: אם מדינת ישראל מבקשת שילומים מגרמניה, הרי מחרתיים פורצת מלחמת-עולם שלישית בה תנצח בוודאי גרמניה, אשר תשמיד שוב את היהודים. והנה החשבון הפשוט: אנו אומרים להם [לחברי מפ״ם] כי לא עלה על דעת איש, פרט לממשלת ישראל, לעורר את שאלת [הרכוש הגזול של] היהודים. לשום ארגון יהודי לא היה האומץ לעורר את זה. בעיני מדינות המערב הוא היה לצנינים, קודם-כל בעיני ארה״ב וגם בעיני אנגליה, והן חיפשו כל מיני תירוצים וטענות כדי להיחלץ מטענותינו. לבסוף הן אמרו לנו בגילוי לב שהן לא ידרשו את זאת - אם אנו רוצים בכך, עלינו לפעול בעצמנו בכיוון זה. את זאת מפרשים חברי מפ״ם ש״לוחצים עלינו להיכנס למו״מ עם בון״.

גרמניה עומדת בין כך וכך להיכנס למעגל זה ובין כך וכך מחייבים אותה להקציב סכום עצום לזיון. יש האומרים אצלנו כאילו איחרנו, אך אם ישנה סכנה ממשית לאחר, הרי זה יהיה אם תביעתנו לגרמניה תבוא לאחר שהיא תחויב בסכום גדול מאוד לצורכי זיון. יש סכנה כזאת. בין כך וכך, עשויה תביעת השילומים רק להפריע לזיונה של גרמניה, ואינה עשויה בשום פנים ואופן לסייע לכך. אותה מידה של הכשר אשר אנו ניתן על-ידי משא-ומתן עם גרמניה, כמוה כאין לעומת ההכשר שהיא כבר קיבלה - הלא אדנאואר כבר התייצב לפני המלך הבריטי. לפני מי הוא צריך עוד להתייצב? לא היה חסר לו ההכשר של מדינת ישראל כדי להיכנס לארמון בקינגהם.

כפי שאמרתי, ההכשר שלנו כמוהו כאין לעומת הגורמים העולמיים הדוחפים עכשיו את מעצמות המערב להכניס את גרמניה לפני-ולפנים של מועצותיהם. אולם אם כבר מעוררים שאלת מלחמת-עולם, ומציגים את שאלת השילומים על רקע זה של התכוננות למלחמת-עולם - הרי אם כי ברור שזוהי איננה הסיבה לדרישת השילומים, גלוי לכולנו שנוכח סכנת מלחמת-עולם ומבחינת ביצור כוחנו לקראת סכנותיה, יש הבדל עצום, ואולי מכריע, אם נתכונן לכך ללא קבלת שילומים, או שנתכונן לכך עם קבלתם - בלי כל המכונות וחומרי הגלם שנרכוש על-ידי כך, או איתם.

יש כאלה הטוענים שירמו אותנו. לפני שהוכרזה המדינה צלצל אלי משה סנה מפריס לניו-יורק, כדי להזהיר אותי שאמריקה לא תצביע [בעצרת או״ם, ב-29.11.1947] בעד מדינה יהודית. אולם, מה לעשות, אם כי לא רציתי לגרום לו אכזבה, כי היינו אז בידידות, הרי בכל זאת הצביעה אמריקה בעד מדינת ישראל אם כי הדבר היה בלתי-הגיוני ביותר ועומד בסתירה גמורה למחשבתו הצלולה של הד"ר סנה. אם כן, מניין לנו שדווקא עכשיו ירמו אותנו ובאיזו מידה ירמו אותנו? אם זה יהיה באחוזים קטנים, אולי כדאי להביא אפילו את זאת בחשבון? אך אינני רוצה להניח למפרע שירמו.

הדבר נעשה כמעט ללא כל עזרה מערבית. אני אומר ״כמעט״, משום שאני מוציא מישהו מכלל זה - מתוך חשבון ישר בינינו לבינם בתוקף קיומנו כמדינה. עובדת קיומנו כמדינה לוחצת על גרמניה ומכריחה אותה למסור הצהרה שהיא מוכנה לשילומים ולמשא-ומתן - עם תביעתנו כבסיס. האם עובדת קיום המדינה צריכה לשחרר אותנו מלחץ על גרמניה? סילוף כזה של היגיון, הפיכה כזו של יוצרות, קשה לתאר. להיפך, אנו חייבים להיות נמרצים ותקיפים כפי שהייתה עמדתנו בשעת הוויכוח בכנסת. זמן רב לא הייתי כל כך גאה במפלגת פועלי ארץ-ישראל באותה מידה שהייתי גאה עליה בוויכוח זה. הייתה למפלגה עמדה אמיצה מאוד, מזהירה ותקיפה, ציונית במאת האחוזים. לא הייתה מלבדה כל הופעה ציונית אחרת.

הייתה הופעה, גם אם הייתה אולי כנה, אך יהודית גלותית מובהקת, ואילו בשאר ההופעות הייתה מעט מאוד כנות. היו מצד האופוזיציה כל מיני סילופים - סילוף יֶבְסֶקי,[3] סילוף קומוניסטי כללי, סילוף "בַּעַלַבַּתי" נטול כל חזון, בלי כל אחריות קיבוצית, עמדה אנטי-מוסרית מובהקת - וכל זה במטרה להשיג עוד מספר קולות בוחרים. לעומת אלה הייתה עמדה חדורת תבונה מצד חברי סיעתנו, אשר קראו לדרך לגמרי לא קלה, אך דרך בונה, דרך יוצרת, דרך המבטיחה את העתיד.

את זה צריך עכשיו להעביר לרחבי הציבור ולנטוע בו אומץ וביטחון בנכונות דרכה של המפלגה. בכך תהיה לא רק עזרה רבה למפלגה ולממשלה הנשענת עליה, אלא תרומה חשובה מאוד לחינוך העם לחיים ממלכתיים.

 

הערות

[1] הכנס נערך באולם "אוהל שם" בת"א במסגרת פעילות ציבורית נמרצת של מפא"י בעקבות הוויכוח והמהומה בכנסת ב-7-9.1.1952 (גנזך, תיקי משרד החוץ).

[2] ר׳ דברי ח״כ חיים בוגר במסמך 19, עמ׳ 389.

[3] יֶבְסֶקְצִיה - הסקציה היהודית במפלגה הקומוניסטית הסובייטית. ראשיה עמדו בראש פעולות החיסול של כל הארגונים והמוסדות היהודיים הלא-קומוניסטים בבריה״מ.

 

העתקת קישור