20. מברק משה שרת לכל הנציגויות הדיפלומטיות - ההפגנה האלימה של "חרות" - 8.1.1952
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  20. מברק משה שרת לכל הנציגויות הדיפלומטיות - ההפגנה האלימה של "חרות" - 8.1.1952

 

 

20. מברק משה שרת לכל הנציגויות הדיפלומטיות[1]

8.1.1952

                                   ההפגנה האלימה של "חרות"

 

בימים האחרונים הוגברה המתיחות בארץ סביב עניין השילומים ע״י תעמולת ״חרות״ ומפ״ם בסיוע ״הציונים הכלליים״. ״חרות״ ומפ״ם ארגנו התקהלות רחוב. בגין הכריז כי חרות תסכל מזימות המו״מ וקרא לפעולה המונית. לקראת הוויכוח בכנסת גייסה ״חרות״ חבריה בירושלים והזעיקה מאות מערים אחרות להפגנה כלפי הכנסת. בשעת פתיחת הדיון התקיימה התקהלות בכיכר ציון בה הסית בגין נגד הממשלה וקרא למתקהלים ללכת לכנסת. הישיבה נפתחה בהצהרת [אמונים של] בגין שנעדר עד כה מהכנסת. רה״מ סקר השתלשלות עניין השילומים, הודיע כי ראש ממשלת בון הציע בכתב מו״מ והתחייב לקבל תביעותינו באיגרת מרס 1951 כבסיס. סיים בהצהרה כי הממשלה תעשה הכל להשיג מילוי התביעה. נאומו נשמע בשקט שנמשך בנאומי רימלט (ציונים כלליים) וחזן (מפ״ם). באמצע נאום רפאל (הפועל המזרחי) מהמחייבים הגיעה לאזור הכנסת הפגנת ״חרות״ שיצאה מכיכר ציון מצוידת במקלות, אבנים ופצצות מדמיעות. המשטרה עמדה הכן בגדרי תיל והשתמשה אף היא באלות ופצצות מדמיעות. הייתה פקודה נמרצת שלא לירות שנתמלאה בקפדנות. הפורעים המטירו אבנים, גם מגגות. בתגרה נפצעו כמאה שוטרים מהם אנושים. אבנים נזרקו בחלונות הכנסת רסיסי שמשות הועפו לתוך הבית ואדים מדמיעים חדרו פנימה. הישיבה נמשכה. משהובא צבא שאף הוא לא פתח באש נתבצרו המתנפלים והשתרר שקט בחוץ.[2] בגין בנאומו זרק כינוי פוגע כלפי רה״מ וסירב לדרישת [היו״ר] סרלין לחזור בו.[3] היו״ר סגר הישיבה שנתחדשה כעבור שלוש שעות בהתנצלות בגין. גמר נאומו היה הכרזה גלויה של מרי. הודיע כי זה נאומו האחרון בכנסת כי הוא מוותר על חסינות כי כשהרעישו את ״אלטלנה״ אמר ״לא״ אבל הפעם יאמר ״כן״, כי בשום פנים לא יהיה מו״מ כי עמים יצאו לבריקדות בגלל עניינים יותר פעוטים וכו', משמעותו הברורה של הנאום הייתה חידוש המחתרת ומעשה אלימות. הישיבה נסתיימה בנאום נמרץ ביותר של לבון. הדיון נתחדש הערב ויסתיים הלילה בהצבעה. תְגר ״חרות״ מחייב הממשלה לתגובה שקולה ונמרצת.

 

הערות

[1] גנזך, ח"צ 2418/15.

[2] ראש הממשלה ד׳ בן-גוריון כתב ביומנו ב-11.1.1952: ״יום ב׳, ג׳, ד׳ היו ימי ׳השילומים׳ - והניסיון הנכשל, הטרגי והנלעג של הפוטש של בגין. ביום ג׳ שידרתי לעם. ביום ג׳ נתקבלה עמדת הממשלה ברוב ניכר ומתוך ניצחון מוסרי. סיכום הוויכוח של משה [שרת] היה מופתי״ (ר׳ שידור ב״ג בנספח 10).

המשורר חיים גורי, אז עיתונאי ״למרחב״, שנכח בהפגנת ״חרות״ ב-7.1.1952, זכר אותה כך: ״התלקחות גדולה אירעה בעת הוויכוח הקשה על השילומים מגרמניה. בגין, כמנהיג האופוזיציה, גייס את כל כוחו הרטורי בהתקפה חסרת רחמים על תוכניתו של בן-גוריון להגיע להסכם שילומים עם ״גרמניה האחרת״. בירושלים התארגנה הפגנה מחאה ענקית, שהייתה אמורה לצעוד אל הכנסת. איש לא ביקש את רשות המשטרה למצעד זה. כוחות משטרה חסמו את הרחובות המוליכים לבית הנבחרים.

הייתי עד מקרוב למתרחש. כיכר ציון נבחרה כשטח הכינוס לרבבות. מתח כבד וקשוב. היה ברור לכל שתתרחש התפוצצות. בגין נאם בפני המוני חסידיו מעל מרפסת מלון ורשבסקי, הפונה אל הכיכר. הוא נגע בפצע הפעור של השואה. במהלך נאומו הוגנב לידו פתק. הוא פתח את קפליו אט אט, ואחר, כאיש נדהם למקרא הכתוב, לחש אל המיקרופון את הדברים האלה, נדמה לי שאני זוכר אותם מילה במילה: ׳אחי ואחיותי, ברגע זה נודע לי כי בידי כוחות המשטרה הערוכים מולכם פצצות גז מדמיע, תוצרת א,ג, פרבן, תוצרת

[3] הכינוי היה ״חוליגן״ (רוסית: ביריון, פורע). ר' נספח 9, עמ' 891.



העתקת קישור