19א', ב', ג', - הכנסת השנייה - פרוטוקול ישיבה 38-^[1]40

7-9.1.1952

                     הסכם השילומים עם מערב-גרמניה - דיון והכרעה

 

 

19 א'. פרוטוקול ישיבה 38 מיום 7.1.1952

 

היו״ר י. שפרינצק: רשות הדיבור לראש הממשלה.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. כזכור לחברי הכנסת הראשונה, הגישה ממשלת ישראל ב-6 בינואר 1951 איגרת לממשלות ארה״ב, בריה״מ, אנגליה וצרפת על פיצויים והחזרת רכוש שחייבת גרמניה ליהודים. באותה האיגרת דובר על תשלום והחזרות המגיעים ליהודים פרטיים, וצוין כי סיפוק כל התביעות האישיות האלה אינו ממצה בשום פנים החוב הכבד המוטל על העם הגרמני כלפי העם היהודי בעד גזל רכושם והחרמת נכסיהם של יהודים ברחבי אירופה - אותם היהודים שהוכרעו לטבח ללא יורשים אישיים.

בהתאם לכך הגישה הממשלה איגרת שנייה ב-12 במרס 1951 לאותן ארבע המעצמות. מבחינה פורמלית אין לאיגרת תביעה זו תקדים ביחסים הבינלאומיים. באיגרת זו תבעה ממשלת ישראל להטיל על גרמניה, המערבית והמזרחית, שילומים בסך 1.5 מיליארד דולר, שאינם אלא חלק מהרכוש היהודי השדוד. התביעה הזאת הוגשה מתוך הכרה כי העם הגרמני בכללותו, גם בחלק שבמערב-גרמניה וגם בחלק שבמזרח-גרמניה, אחראי במידה שווה להרג ולגזל שנערך בעם היהודי באירופה. הממשלה ציינה באיגרת, שהאחריות מוטלת ללא הבדל על שתי החטיבות של גרמניה בימינו. באיגרת צוין כי מדינת ישראל זכאית ומצווה לתבוע עלבונם, זכותם ורכושם של המיליונים שנטבחו, באשר היא ההתגלמות הממלכתית היחידה של העם, שרק בגלל שייכותם אליו נטבחו ונשרפו מיליונים יהודים בכבשנים ובחדרי הגזים, ורכושם הוחרם, נשדד ונגזל.

קביעת השילומים הייתה מבוססת על שתי הנחות יסוד:

א) על היותנו מצווים להחזיר, במקסימום האפשרי, הרכוש הנשדד של היהודים ללא יורשים, ולהוציא מידי הרוצחים והבאים אחריהם, גם במזרח-גרמניה וגם במערב-גרמניה, ירושת ישראל, ולא יהיה הרוצח גם היורש.

ב) כי מדינת ישראל לקחה על עצמה - בעזרת קיבוצי היהודים בעולם כולו - לקלוט ניצולי השואה ולשקם אותם בארץ, ועליה להציל הרכוש היהודי השדוד בידי הגרמנים למען יישובם וקליטתם של שארית הפליטה.

באיגרת צוין שלתביעה זו אין תקדים, כי מדינת ישראל לא הייתה קיימת עדיין בימי השואה, וטרם זכתה להילחם בצבאה-היא בגרמניה הנאצית, אם כי אלפי בניה התנדבו ליחידות יהודיות [במסגרת הצבא הבריטי] ובראשם הבריגדה היהודית, אשר לקחו חלק, יחד עם צבאות בעלי-הברית, במיגור שלטונו של היטלר. אבל גם צוין, שאין תקדים אף למעשי הטבח והשוד בממדים עצומים כאלה, כאשר עולל העם הגרמני תחת שלטונו של היטלר ליהודי אירופה.

למעלה משישה מיליונים יהודים הומתו בעינויים, ברעב, בהרג, ובחנק המוני. רבים נשרפו ונקברו חיים. לא ריחמו על זקנים, נשים וילדים, ותינוקות נגזלו מזרועות אמותיהן והוטלו לתוך הכבשנים. ולפני הרצח ההמוני והשיטתי, בשעתו ולאחריו, בא השוד, אף הוא בהיקף עצום, ללא תקדים. לפי אומדן זהיר ביותר, שדדו הגרמנים בימי היטלר רכוש יהודי בגרמניה ובשאר הארצות שנפלו תחת שלטון הנאצי כ-6 מיליארד דולר, ויש אומדנים המגיעים למספרים גדולים יותר.

פשע בעל ממדים עצומים ואיומים כאלה אין לו כפרה בשום פיצוי חומרי. כל פיצוי-שהוא, ויהא גודלו כאשר יהיה, אין בו שילומים על אובדן חיי אדם או כפרה על סבל וייסורים של אנשים ונשים, ילדים, זקנים וטף.

אולם העם הגרמני, גם אחרי מיגור שלטונו של היטלר, עודנו מוסיף ליהנות, גם במערב וגם במזרח, מפירות הטבח והביזה, השוד והגזל של היהודים הנרצחים.

ממשלת ישראל רואה עצמה חייבת לתבוע, כי העם הגרמני יחזיר הרכוש היהודי הנגזל –

מצד אחד להחזיר הרכוש שיש לו תובעים ויורשים שנשארו בחיים,

ומצד שני להחזיר הרכוש הרב שאין לו יורשים בקרב המיליונים הנרצחים - למדינת ישראל המצווה על שיקום שארית הפליטה, ואשר קלטה כבר עד עכשיו רוב רובם של הניצולים מהשואה.

עוד לפני קום המדינה מילאה ארץ-ישראל תפקיד מכריע בקליטת פליטי גרמניה לאחר שפרצו רדיפות הנאצים בשנת 1933. בימי המלחמה היו אנשי הבריגדה היהודים הראשונים אשר נפגשו עם שארית הפליטה במחנות ההסגר והטבח בגרמניה ובארצות מרכז אירופה, עודדו אותם והביאו להם בשורת המולדת היוצרת והלוחמת, ועם קום המדינה פתחה ישראל שעריה לכל הנידחים והניצולים בארצות ההריגה, ומאות אלפים של שארית הפליטה הגיעו לחוף מבטחים בישראל העצמאית בשתיים-שלוש השנים האחרונות.

רוב הניצולים לא הביאו לארץ אלא נפשם בלבד, כי כל רכושם נגזל ונשדד. ממשלת ישראל הוטל עליה מאמץ אדיר - שאף לו אין תקדים בהיסטוריה שבזמננו ואולי גם לא בשאר הדורות - לקלוט בזמן קצר ולשקם במדינה צעירה, דלה ונתונה במצור, מאות אלפים עולים שאין איתם אלא עורם לנפשם. המעמסה שעלייה רבתי זו, מחוסרת הון, הטילה על המדינה היא למעלה מיכולתה, וקיבוצי היהודים בארצות החופשיות ראו חובתם להשתתף במשימה גדולה זו, ועם כל זאת כבד העול על המדינה. ולא רק שיש לה זכות מוסרית, הגם שאין לזכות זו תקדים פורמלי בתולדות יחסי העמים, אלא מוטלת עליה חובה קדושה לעשות מצדה הכל למען החזר לפחות חלק ניכר מהגזלה, ואל יהיו יורשי הרוצחים הנאצים במערב גרמניה ובמזרחה גם יורשי הנרצחים היהודים.

ממשלת ישראל נקטה בסכום של 1.5 מיליארד דולר, שהיא תובעת למדינת ישראל משני חלקי גרמניה, אם כי השוד והגזל היה גדול פי כמה, כפי שנערך באופן מוסמך על-ידי מומחים, מפני שזהו הסכום המינימלי הנדרש לקליטתם ולשיקומם של חצי מיליון העולים מהארצות שהיו כפופות לשלטון הנאצי.

פירעון השילומים האלה למדינת ישראל אינו פוטר השלטונות הגרמניים במערב ובמזרח מהאחריות המוטלת עליהם לשלם כל המגיע ליהודים פרטיים החיים איתנו, או יורשיהם הלגיטימיים, בעד רכושם הנגזל. והשילומים האלה יידרשו על-ידי נציגי היהדות בעולם.

כפי שהזכרתי, נשלחה האיגרת לארבע מעצמות הכיבוש: ארה״ב, בריה״מ, בריטניה וצרפת, והתכוונה לשני חלקי גרמניה בימינו, במערב ובמזרח. מבריה״מ לא קיבלנו עד היום כל תשובה, ולא ידוע לנו על שום תגובה מצד גרמניה המזרחית. משלוש המעצמות האחרות קיבלנו תשובה רשמית - משלושתן כמעט באותו הנוסח. התשובות נערכו ב-5 ביולי 1951, כארבעה חודשים לאחר הגשת איגרתנו.

הממשלה האמריקנית, באיגרתה לשגריר ישראל בוושינגטון, כותבת [בתשובתה] כי ממשלת ישראל ודאי יודעת, שהפשע המתועב נגד האנושיות שעולל המשטר הנאצי בהשמדתם ובביזתם המתוכננת של המוני היהודים באירופה, עוררו בעם האמריקני ובממשלתו בחילה והתמרמרות. ממשלת ישראל ודאי גם יודעת, שמראשית כיבושה של גרמניה הייתה זאת המדיניות הנחרצת של ממשלת ארה״ב להביא לפני כס השופטים כל האנשים האחראים לתכנון ולביצוע של הפשע ולתקן במידת האפשרות המקסימלית המעוות שנעשה לקורבנות רדיפות הנאצים. בהמשך האיגרת מציינת ממשלת ארה״ב שהיא נתנה מקלט לאלפי פליטים יהודים של רדיפות הנאצים בשעת המלחמה, ובסוף המלחמה חוקקה חוקים מיוחדים לפתוח השערים לרבים מאלה שנשארו מחוסרי-כל ושַכולים בעקבות המלחמה והדיכוי הנאצי. היא גם תרמה, יחד עם בריטניה וצרפת, תרומות ניכרות לארגוני הפליטים למען הפליטים, ובתוכם למען הפליטים שנתיישבו בישראל על-ידי הארגון הזה, הידוע בשם אייר״ו.

אם כי לקורבנות הנאצים היהודים - מוסיפה הממשלה האמריקנית - לא היו נציגים בוועידת הפיצויים בפריס, הוקצב סכום של 25 מיליון דולר מפיקדונות גרמניים בארצות-חוץ נייטרליות למען שיקום קורבנות הנאצים, והוכר אז שרוב הקורבנות האלה הם יהודים, ולכן הוחלט ש-90% מסכום זה, וכמו כן כל הרכוש ללא יורשים בארצות אלה, ישמש לטובת קורבנות אלה בקרב היהודים. אין ממשלת ארה״ב סבורה ששילומים אלה, שניתנו לפליטים יהודים, הם פיצוי מספיק בעד סבלותיהם. ממשלת ארה״ב מסכימה לדעת ממשלת ישראל ששום פיצוי חומרי אינו יכול להיות מספיק. אבל ממשלת ארה״ב מציינת שגם עמים אחרים, שסבלו קשה מתגרת יד הנאצים, אין להם כל סיכוי לקבל שילומים שיפצו אותם במידה ניכרת. אולם הנקודה העיקרית באיגרת זאת - והוא הדין באיגרות של שאר שתי המדינות בריטניה וצרפת - היא שלפי הסכמים מסוימים שארה״ב השתתפה בהם אין היא רשאית לדרוש בתקופה זאת מגרמניה פיצויים נוספים, לא לעצמה ולא למען אחרים.

ברוח זאת הייתה גם התשובה של בריטניה וצרפת. למען האמת יש לציין שתשובה פורמלית זאת לא מיצתה עמדתן המלאה והסופית של שלוש הארצות האלו. בארצות אלו יש לא רק ממשלות, אלא גם דעת קהל חופשית המסוגלת להשפיע גם על ממשלתה וגם על עמים אחרים. בארצות אלו יש גם קיבוצים יהודיים חופשיים, שלקולם, לכאבם ולתביעתם יש משקל לא קטן, אם כי לא מכריע. ודעת הקהל בארצות אלו - גם הכללית, ובייחוד היהודית - לא הסתפקה בעמדה פורמליסטית ובאהדה אפלטונית של ממשלותיהם, אלא תבעו תיקון המעוות עד כמה שהוא אפשרי לפחות בשטח החזרת הגזל. לחץ זה של דעת הקהל הביא את ראש ממשלת גרמניה המערבית להכריז, בסוף ספטמבר 1951, כי פשעי הזוועה שנעשו נגד היהודים בימי המשטר הנאצי מטילים על העם הגרמני החובה לפצות העם היהודי, והפרלמנט של גרמניה המערבית אישר הודעה זאת.

בסוף אוקטובר 1951 נתכנסה בניו-יורק, על-פי יוזמת הסוכנות היהודית, ועידה של ארגוני היהודים מארה״ב, מקנדה, מאפריקה הדרומית, מאמריקה הדרומית, מארצות אירופה המערבית, מאוסטרליה וכן ארגונים יהודיים עולמיים, כגון: הסוכנות היהודית, ״אגודת ישראל״, הקונגרס היהודי העולמי ועוד, לדון בדבר תביעת היהדות מגרמניה. בהחלטה שנתקבלה פה אחד, הזדהתה הוועידה למעשה עם האיגרת של ממשלת ישראל לארבע המעצמות. גם ועידה זו הצהירה שזוועות המשטר הנאצי נגד היהודים, באכזריותן ובממדיהן אין להן כל כפרה וכל פיצוי חומרי. שום שילומים - ותהא כמותם אשר תהא - אין ביכולתם לעשות לאל השמדת מיליוני היהודים וחורבן ערכי התרבות. אולם, יחד עם זאת, החליטה הוועידה של העם היהודי [לתבוע מהגרמנים] להחזיר לפחות הרכוש היהודי השדוד, לפצות קורבנות הרדיפות, יורשיהם וצאצאיהם, ולהבטיח שילומים למען שיקום הניצולים, כפי שנדרש באיגרת ממשלת ישראל מיום 12 במרס 1951.

הוועידה הצהירה כי הודעתו של ראש ממשלת גרמניה המערבית תהא נידונה ונערכת לפי המעשים שתעשה ממשלתו, ולפי הקצב והמידה של ביצועה. הוועידה הביעה תמיכתה המלאה והנאמנה לתביעת ממשלת ישראל על שילומים של 1.5 מיליארד מגרמניה המערבית והמזרחית. והוועידה תבעה סיפוק שאר התביעות של יהודים מגרמניה, לרבות תביעות יחידים וארגונים יהודיים. בעקבות הלחץ של ועידה זו, ובתוקף התערבות ידידותית של חוגים ממשלתיים בבריטניה ובארצות אחרות, התחייב ראש ממשלת בון - במערב-גרמניה - בכתב, לפני שבועות אחדים, בשם ממשלתו, לדון עם מדינת ישראל ועם נציגות היהדות על השילומים, על בסיס התביעות של ממשלת ישראל באיגרתה מיום 12 במרס 1951.

ממשלת ישראל והעם היהודי כולו רואים כל העם הגרמני אחראי למעשי הזוועה שנעשו בימי מלחמת-העולם השנייה נגד יהדות אירופה. זוועות אלו לא יישכחו לעולם, וכל משטר בגרמניה - יהיה זה במערב או במזרח - שאינו עושה מאמץ נאמן, מלא ומעשי, לתקן כל מה שניתן לתיקון - אינו יכול לנער מעל עצמו האחריות המלאה על פשעי הנאצים. תיקון המעוות איננו רק בשטח חומרי בלבד - החזרת הגזלה והשוד ליחידים יהודים, לארגונים יהודיים, לעם היהודי ולמדינת ישראל. ועל האומות המאוחדות - על כל האומות המאוחדות הנאמנות לעקרונות השלום והכבוד האנושי - מוטלת החובה למנוע התחמקות הגרמנים מאחריותם הכבדה, שאין אולי מושלה בהיסטוריה האנושית. ובעצרת האומות המאוחדות, המתכנסת עכשיו בפריס, הביעה משלחת ישראל חרדתה ודאגתה לסכנה שיש בזיון גרמניה המערבית והמזרחית.

יחד עם זאת, רואה ממשלת ישראל חובה לעצמה לעשות יחד עם נציגות היהדות בעולם, בלי דיחויים יתרים, כל המאמצים הנאותים להחזיר במהירות האפשרית מקסימום הגזלה ליהודים הבודדים ולעם היהודי, כפי שדרשנו באיגרתנו מיום 12 במרס 1951.

בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו!

היו״ר י. שפרינצק: ועדת הכנסת החליטה, שבסעיף זה יהיה דיון של 10 שעות. רשות הדיבור לחבר הכנסת אלימלך רימלט.

אלימלך רימלט (הציונים הכלליים): הממשלה דורשת מהכנסת ייפוי-כוח לנהל משא-ומתן לעת עתה עם הממשלה הגרמנית המערבית כדי לקבל פיצויים על רכוש שהוחרם, פיצויים הנקראים משום-מה בשם ״שילומים״. השאלה העסיקה את דעת הקהל במשך חודשים רבים. היא הסעירה ומסעירה את הרוחות במשך כל הזמן, וככל שהתקרבנו יותר לדיון בכנסת - והכנסת דרשה את הדיון הזה - סערת הרוחות הלכה וגברה. אני בטוח, שהשאלה היא כאובה גם לאלה המחייבים משא-ומתן ישיר עם הגרמנים. אני בטוח שגם אלה, הממשלה והמפלגות, התובעות מאיתנו ייפוי כוח לנהל משא-ומתן על התשלומים (הביטוי הזה מתאים יותר במסיבות הנוכחיות מן המילה ״שילומים״; ״שילום״ יש לו אסוציאציה לנקם ולתגמול) - גם אלה עושים זאת לא בלי היסוסים ולא בלי מלחמה פנימית. הוויכוח בשאלה ספוג כאב, רווי זיכרונות של מאורע, של אסון ושל שואה שאין לו ביטוי, אין לו שם, אין לו תקדים ואין לו משל אפילו בהיסטוריה שלנו, שאנו עם ללמוד סבל ורגיל לעינויים, עם שחונך על ברכי שמד במובן הפיסי, אך לא במובן הרוחני. הכרח הוא, שהוויכוח יתנהל בבית הזה על רמה מוסרית גבוהה ביותר שאנו מסוגלים לה. אסור לנו להתווכח כאן כצדיקים עם רשעים, כנאמנים עם בוגדים, כטובים עם רעים. עלינו להתווכח עם אחים, שלפי דעתנו הם טועים ונמצאים במבוכה איומה. עַם זה היו לו פעם אמות מידה מוסריות אבסולוטיות: התורה, המורשת הרוחנית, המשותפת לכל העם ומחייבת את כולו. ואם גם היו חילוקי דעות בשטח הפרשנות למורשה זו בנוגע לפסוק זה או אחר, ולפעמים מנוגדות, הרי היה תמיד ״כתוב שלישי המכריע ביניהם״, והכתוב המכריע היה מקובל על כולם, סמכותו לא הייתה מוטלת בספק, לא הייתה שנויה במחלוקת. היום אין בידינו אמת מידה מוסרית, אוטוריטטיבית מחייבת, אף על פי שבתקופה האחרונה שוב הייתה לנו אמת מידה בזכות התנועה הציונית וערכי ההתעוררות הלאומית, בה לא רק דיברנו כולנו בסגנון אחד משותף, אלא גם חשבנו במושגים משותפים.

וכמה זה פרדוקסלי שדווקא עם הקמת המדינה, מכלול כיסופי דורות, כאילו איבדנו אמת מידה זו המשותפת לכל העם, וכעת מתקשים למצוא כתוב שלישי מכריע בעל אוטוריטה, המחייב את כל העם, ומכאן מבוכתנו. עלינו לנהל ויכוח רציני מר וכאוב מתוך האספקט הטרגי של השואה, וטרגית גם העובדה ששאלה זו הועלתה בכלל לדיון, תהא אשר תהיה כוונתם הרצויה של המציעים והמחייבים את המשא-ומתן.

ועוד דבר כהקדמה: אנו לא נוכל להימנע מלקרוא בדיון זה לעדים, עדים אילמים, עדים בלתי-נראים, עדים שכולנו מרגישים את הופעתם המקפיאה את דמנו. אל נחלל את זכרם, אל נהפוך את הפולמוס והוויכוח לפולמוס מפלגתי זול, ואל נרצה לעשות ממנו קפיטל מפלגתי, כי הכאב עמוק יותר מדי, ולבו של כל אחד מאיתנו שותת דם. אם נרצה או לא נרצה, נהפוך ישיבות אלה להזכרת נשמות איומה כזאת, שהבית הזה לא היה עדיין עֵד לכמוה. משום כך עלינו לנהל ויכוח-אחים מתוך כאב. אנו נשתדל לשכנע אתכם ולהחדיר בכם את הכרתנו, לעורר, לזעזע ולדפוק במצפון על סגור לבם של הכנסת ושל העם כולו. הוויכוח יהיה קשה עוד מסיבה אחת - מפני שהוא לא יהיה שווה. ישנם שני כוחות עיקריים בנפשו של כל יחיד וכנראה גם בנפש כל עם.

הכוח האחד הוא כוחו של ההיגיון, של השיקול, של המחשבה לפי חוקים שהם לכאורה משותפים לכל המין האנושי. האדם התרבותי הנורמלי משתמש בשיקול ההגיוני, במערכת כוחותיו הרציונליים בחיי יום יום, בחיי המעשה.

והכוח השני הוא כוח אי-רציונלי או אמוציונלי. אצל אנשים בריאים ונורמליים, ובנסיבות חיים רגילות, שולטים כוחות אלו בשטחים שונים. בחיי המעשה שולט ההיגיון, השיקול, ואילו הרגש והאמוציה שולטים בשטחי הרוח, כגון דת, אמנות וכו׳. אך לפעמים נגרמת טרגדיה בחיי היחיד ובחיי עם על-ידי ערבוב תחומי שלטונם של כוחות אלו. אם בשאלות שהשכל הישר והמעשי צריך לכוון ולהדריך את האדם, קובעים הכוחות האמוציונליים את דרכו, או להיפך, אם ברגעים גורליים יוצאים מן הכלל, כשהפנס החלש של ההיגיון, של ״הקומונסנס״ הרגיל, אינו מספיק - אין בו כדי להראות את הדרך, את המוצא מן המבוך, והאדם בכל זאת משתמש בשכלו ופועל לפי שיקול דעת קר - במקרים כאלה עלול הדבר להביא לידי טרגדיה.

גם בחיי העמים ישנם רגעים ונקודות שההיגיון הקר אינו משמש בהם אלא פנס קלוש. אילו הייתה כל מערכת מחשבותיו של אדם מחוץ לשטח האי-רציונלי וכולה נתונה לרשותו של ההיגיון הרציונלי, הרי אי-אפשר היה בכלל להתווכח, שהלא ההיגיון הרציונלי הוא אובייקטיבי ונימוקיו בהירים ומשכנעים. אלא שלא כל מחשבותינו נתונות ברשות השכל, ושרשרת מחשבותינו נתונה במידה מסוימת ברשותו של האי-רציונלי, ומכאן האפשרות להתווכח.

ובנידון דידן: המחייבים, מה שלא תהיה כוונתם, טוענים מבחינת ההיגיון השקול: ״הם רצחו - הגם יירשו? מדינת ישראל זקוקה לכסף, לעזרה, לביצור המדינה, והמדינה הלא היא התגשמות מאווי דורות, אולי נראה בזה כעין תגמול, כעין צדק, אם בכסף זה נבצר את המדינה״. זהו מהלך הרוחות הרציונלי. אבל אלה השוללים אינם יכולים להתווכח בנוסח זה, כי רקע הוויכוח הוא מאורע שלא היה לו תקדים. אומנם האמריקנים טוענים כלפינו, שגם עמים אחרים ניזוקו ולא קיבלו תשלומים מלאים לשוד ששדדו מהם, ואנו הלא רוצים תשלום לשוד, אך על-ידי כך העברנו את הוויכוח לשטח מסוכן: לפיצויים לשוד וביזה. לשוד וביזה של רכוש יהודי, היו תקדימים בימי עם ישראל. כי מי מן העמים לא שדד אותנו? רומא, ביצנץ... כל עם שכבש ורמס את היהודים, שדד גם את כספם ואחר-כך גירשם מארצם. אך טבח זה, שואה זו - אין לה תקדים בכל הדורות. וזה לא היה איזה עם פראי בערבות אסיה, לא פראי מדבר הרגילים לשחוט ולשדוד. זה היה עם תרבותי, אולי התרבותי ביותר מבחינה טכנית וחומרית בעולם. פרופסורים באוניברסיטה, רופאים משכילים, כל העם, עם כל כושרו, עם כל חריצותו, עם כל הטכניקה שלו - רצח, טבח עם שלם. על מה? מה הייתה הסיבה הרציונלית, ההגיונית? הם לא רק שדדו את הכסף, הם שדדו וגם רצחו. שנאה זו של גרמניה נבעה מתוך איזה עולם של יצרים אפלים ביותר הטבועים בחיה שבאדם, היא פעלה מתוך מוטיבים אי-רציונליים של הסיטרא אחרא, כי בכל דבר, בכל מחשבה ובכל רגש, ישנם שני צדדים: סיטרא דימעא וסיטרא אחרא - ולהבדיל ולהבחין ביניהם אפשר רק לפי התוצאות. אין כל הסברה רציונלית לכך שאנשים, אנשים משכילים יתעללו בילדים לקול תזמורת צבאית, יסחבו תינוקות לשריפה ולטביחה. ומי מאיתנו לא ראה את הצילומים שהגרמנים צילמו את ערימות המתים, שמתוכן הזדקר פה ושם אגרוף של מת, כעין מחאה מחרידה כלפי השמים? והם התפארו במעשיהם, בצילומים אלה.

ובכן, האם מעשה הפשע היה הגיוני? האם אפשר להעבירו לשטח ההיגיון וויכוח רציונלי? ומה פלא אם מתעוררת תגובה מעבר להיגיון ולשיקול? ומאימתי ההיגיון הוא הכוח המכריע בחיינו? הלא כל ההיסטוריה שלנו אינה לעתים קרובות אלא מרד נגד ההיגיון הפשוט, כי ישנם שני מיני היגיון:

יש היגיון שאינו רואה אלא את ד׳ האמות שלו,

ויש היגיון החודר אל העתיד.

ההיגיון הראשון לא היה לעם ישראל בכל הקורות אותו - צאו וראו: עם ישראל התגעגע ושאף משך אלפיים שנה לארץ בה ישב פחות מאלפיים שנה, כי אם תצרפו את כל השנים שהעם ישב בארצו, החל מאברהם אבינו עד לחורבן הבית השני, אין אלפיים שנה. הלא העם יכול היה תמיד לבחור בדרך ההיגיון, ולהתערב בגויים בתקופות ההתבוללות. אז הייתה ליהודי המתבולל אפשרות פרטית-אישית להשתחרר מן הגורל היהודי, והציונות לימדה אותנו שהעם בתורת עם אין לו תקנה בהתבוללות, אלא בתחייה לאומית ובשיבה למולדת. אך הלא הרעיון הלאומי אינו אלא פרק צעיר בהיסטוריה החדשה. בימי הביניים יכול היה העם ״להסתדר״, לבחור בדרך ההיגיון ולהימלט מסבלו, וכל יהודי מתבולל יכול היה להימלט באופן אישי בזמן החדש. אך נשאר לו דבר-מה בלתי-נתפס שקשר אותו אל עמו, זאת הייתה הרגשת הייחוד הספציפי שבגורל היהודי, דבר בלתי נתפס, המצווה לאדם לא לעשות מה ש״כדאי לעשות״, ולעשות מה ש״לא כדאי לעשות״.

צאו וראו מה עוד עוללו לנו הגרמנים - כאילו מתוך תוכנית שטנית רצו לשלול מאיתנו גם את קדושת קידוש השם. אומנם כולם, כל הקורבנות הקדושים, קידשו את השם, אך מה זה בעצם קידוש השם? אם יש לי ברירה לברוח, להיעלם, להתחמק מן הגורל היהודי וכך להינצל, אלא שאני בוחר לעלות על הגרדום, אני בוחר בבחירה חופשית להקריב את עצמי. אך אין קידוש השם אם אין לי בחירה, אם אין משאירים לי את האקט המוסרי להכריע בעד מיתה בקדושה ולא לבחור בחיים של טומאה. היטלר הרשע לא השאיר לנו את הברירה, לא היה לאיש מנוס ולא מפלט מפני הגורל, לא הייתה כל אפשרות להינצל.

ונשאר לנו, לאחר ערכים משותפים עליונים רבים - הלא המושג ״תרבות״ לא יבוא במקום הדת כערך עליון, הלא אנו חיים על לעז, על תרגום וחיקוי - נשאר רק אצל כולנו איזו יראת כבוד, יראת רוממות, הוד מורא בפני הגורל היהודי המתבטא שוב בדברים ״בלתי הגיוניים״ לכאורה.

תראו איזה ערב זה בשביל היהודי - ערב ״כל נדרי״ - איזה ערב קדוש אצל כל יהודי, אפילו אצל מתבולל שבמתבוללים. מה זה ״כל נדרי״? זהו ערב שבאים לבית תפילה כדי לשמוע הצהרה ארמית כאילו יורידית-פורמלית על ביטול כל ההתחייבויות, נדרים וכו׳. האם התוכן של ״כל נדרי״ מצדיק את הקדושה שנתלוותה אליו? לא. אבל כזוהי מערכת חיינו, כאלה יסודות קיומנו שחיינו על ידם. החזון הלאומי שלנו לא נמדד לפי ההיגיון שבו, ולא נוכל להתקיים כאן במדינה בלי חזון. כסף היה להרבה עמים ומדינות. הכלכלה עוד לא הצילה עם כאשר לא נשאר לו חזון, כאשר חדל להוקיר ולהעריך ערכים מוסריים - ששום דבר כדאי, שום דבר נחוץ איננו קיים בכדי להקריב למענו אושיות מוסריות של האומה. בגלל זה היו ציונים נגד [פיתרון הבעיה היהודית ב]אוגנדה, בגלל דברים אלה התנגדנו להרבה פיתרונות בציונות, משום כך היינו נגד [כינון אוטונומיה יהודית ב]קרים,^[2] נגד בירוביג׳ן,^[3] נגד הרבה דברים שקסמו לנו, ומתוך הרצון האי-רציונלי העמוק החליטו אלה שהחליטו על המאבק ועל הקמת מדינת ישראל נגד כל חישובי ההיגיון.

והנה אנו חושבים, שאפשר לעשות חשבון של דורות שיש לנו עם העַם הגרמני בשיעורים ובתשלומים. אנו חושבים שאפשר להגיד: ניקח את הכסף הזה, הוא מגיע לנו, אבל איננו משלימים איתם - נהיה ״ברוגז״, נתעב אותם, נשנא אותם, אבל ניקח מהם את הכסף. עניין אחר הוא אם עַם מנצח את אויבו, וכובש את אדמתו כשהאויב הוא רמוס וכבוש, כפי שהגרמנים היו בשנת 1945 - אינני יודע, איך היה הוויכוח הזה, אולי היה גם כן אותו ויכוח - והמנצחים מוציאים ממנו קונטריבוציה. לזה יש איזה קשר עם שילומים, אך אנו צריכים לעשות עתה ״הסכם ג׳נטלמני״ עם הגרמנים, שהם שוב על הסוס, שרבים המחזרים אחריהם, והגרמנים במזרח ובמערב זה היינו-הך, כי עם איננו משתנה במשך שנים אחדות. עם שרובו היה רוצחים - והבודדים שלא היו כאלה ברחו לחו״ל, או היו במחנות ריכוז - עם כזה איננו משתנה במהירות. ועם ״ג׳נטלמנים״ אלה עלינו לעשות הסכם ג׳נטלמני?

ואנחנו, כאנשים בעלי גינוני מלכות ומדינה, הולכים לשבת איתם יחד, ליד שולחן אחד. הם מכתיבים לנו משא-ומתן, ואנחנו לא פראי-מדבר - נשב איתם על יד שולחן אחד, נשתה איתם, נלחץ הרבה ידיים ששפכו דם, דם אחינו והורינו. ייתכן שראש ממשלת גרמניה המערבית אינו נמנה עם הרוצחים, אולי הוא נבדל לטובה מרובו הגדול של עמו, אבל עושי דבריו? אינני יודע מה נעשה במזרחו - שם יש מסך-ברזל - אבל מי יודע כמה זמן יעבור עד ש[הגנרל לשעבר אוטו] רֶמֶר הנאצי יירש את אדנאואר?

אומנם אין הבדל בין כסף ובין שווה-כסף מידי הגרמנים. אבל מה הם מציעים לנו? סחורות. נצטרך ללכת ולמכור כרוכלים את סחורות הגרמנים בעולם. נקבל ארגזים מגרמניה, שאולי יהיה כתוב עליהם ביד נעלמת: ״Yuda Verrecke״ [יהודה יבוא קצך]. יימצאו פועלי נמל נאציים שישלחו דרישת שלום כזו לישראל. ומהם המניעים שלהם? מדוע הם רוצים לשלם? אולי רוצים הטובים שבהם להרגיע את המצפון שלא יציק להם? אולי רוצים הם לזכות על-ידי הפיצויים בשקט, בלילות בלי סיוט של נוחם, בלי ערפד של מוסר כליות? עד שנשאיר אותם בכך, ניתן לסיוטים וערפדים שיעלעו את דמם ואת דם תמצית מצפונם, כשאות קין על מצחם. אסור לנו להסיר זאת מעליהם! כי אם יש טעם וצדק בהיסטוריה, אזי צריך להישאר הכתם, איתו לא ימצאו מנוח, שיזכרו מה שעמם עולל ויחרדו. אבל אם אנחנו נעשה היתר-עסקה ונגיד לפי הפלפול היהודי שלנו: כסף לקחנו, אך סלוח לא סלחנו - מה יגידו הם? הלא הם לא יאמינו בזאת. והגויים יודעים את הכלל העתיק: אם יש מסחר - יש חברותא.

ומה נגיד לנוער, לילדינו, ילדינו שהרגלנו אותם לערכים - שלפעמים הכדאיות איננה אמת מידה בשבילם? האם נוכל למנוע מהם לתרגם את הסכום שנקבל ולחלקו במספר הגולגלות? בני הקטן בא אלי ושאל: כמה נקבל בעד סבא וסבתא? - כי שני הורי נרצחו. הדברים רציניים מדי וכאובים בשבילנו. לא רצינו להוריד את הוויכוח המר לפולמוס מפלגתי, ואתם יודעים כי כך הוא הדבר.

ועוד דבר, אולי הגרוע ביותר: אינני יודע מה נקבל. נניח שנקבל מהם פיצויים. האם תיארנו לעצמנו את הרס המורל שהדבר יגרום? הלא אנחנו עם שלנו דבר-מה ספציפי, ייחוד יהודי רוחני מסוים. בלי הייחוד הספציפי הזה אין תקווה ואין קיום למדינה ואף לא לעם היהודי - גם כשיש מדינה. הייחוד הזה שמר עלינו במשך כל הדורות ולא נתן לנו להיכחד. מה יישאר מן הייחוד המוסרי שלנו, אם נתיר כל סייג וגדר, אם לא יהיה עוד המושג של ״אסור בהנאה״ - והיה פעם מושג כזה אצלנו, לא רק יורידי אלא גם מוסרי - ואם נאמר, שהכל מותר בהנאה?

אל ננמק זאת ב״הרצחת וגם ירשת?״ במקרה ההוא של ״הרצחת וגם ירשת?״ בא הרצח בגלל הירושה, בגלל הכסף, לכן צריך העונש להיות ממין העבירה והאשמה. אם רוצחים בגלל כסף, יש ערך לאמרה ״הרצחת וגם ירשת?״ ולמניעת הגזלה. אך היטלר לא רצח יהודים בגלל כספם. את הכסף יכול היה לקבל וגם קיבל בלי רצח. העם הגרמני רצח מתוך היצרים האפלים ביותר. אולי צריך להשאיר בעולם כולו את אות קין זה, כי אנחנו מאמינים שהעולם לא יגיע לשקט ולהרגעה - גם אם תימצא איזו פשרה בין משטרים סוציאליים שונים - אם לא יכופר החטא הקדמון של האנושות כלפי העם היהודי, ואם לא יהיו ערובות לכך שמה שקרה בשנים האחרונות לא יישנה עוד בתולדות האנושות. העולם הזה לא צריך לשקוט ולהירגע. ואנחנו בעצמנו עוזרים להרגעתו המלאכותית, להרגעת מצפונו הבלתי-טהור.

השואה - אפשר להגיד זאת - היא היא שהביאה להקמת מדינת ישראל, משתי סיבות.

היא קמה לא רק לאחר שראינו מה אפשר לעשות בנו, ואמרנו: אין מפלט, אין מנוס, אין הצלה ואין קיום לעם היהודי בלי מדינה משלו; כי מחר מיידנק כאן ומחרתיים - שם. זה היה הנימוק ההגיוני האחד.

אבל מתחת לסף ההכרה היה עוד נימוק: ממה נזדעזענו כולנו לאחר שהתאוששנו מהמהלומה הראשונה? זאת הייתה מחשבה טרגית - שאולי חס ושלום אין טעם לסבל, לטבח, לאסון. האם יש טעם מוסרי-היסטורי לשואה איומה זו? האם כל זה היה לריק ולשווא? בִּכְדי?

בימי המאבק של מלחמת השחרור נתחזקה בנו ההכרה העמוקה שאכן יש טעם, יש היגיון עליון לכל הסבל הזה שאין לו ביטוי: הוא הוליד את מדינת ישראל, את מכלול כיסופי הדורות. ומתי יש כוח למזכרת עוון נוראה זאת לשמש אזהרה נצחית לאנושות כולה ולעם היהודי? - ואין אנחנו מבדילים בין מוסר יהודי ובין מוסר אנושי, כי המוסר היהודי לא ויתר מעולם על המוסר האוניברסלי לכל העולם - בשעה שאין היא נפגמת ואין מקצצים בה ואין מפרקים אותה ואין הופכים את החשבון שלנו עם גרמניה לוויכוח על מיקוח והתמקחות איתה על תשלומים.

נשמע-נא כולנו לא לזעם המבוים, לא לצעקות הרחוב, כי הקולות האלה עלולים להשתיק את הקול הפנימי שכל אחד מאיתנו צריך לשמוע בנפשו. כולנו, המחייבים והשוללים - גם המחייבים - שומעים את הקול הדובר אלינו, האומר לנו: ״יהודים, מה אתם אומרים לעשות?״ ברגע זה אין לפני הכנסת דרך אחרת אלא להחליט: אין משא-ומתן עם המרצחים! החשבון איתם לא יוכל להיגמר בדור הזה. ואם נקבל תשלומים, יש כלל תלמודי: מי שמשלם - אינו לוקה, והכלל הוא גם מוסרי ולא רק יורידי. אין דרך אחרת אלא להחליט שאין אנו לוקחים דמים מידיים מגואלות, ודמים - תרתי משמע.

יש למדינה צורך בכסף, באמצעים לביצורה. נעשה כולנו מאמץ משותף למען המדינה, אך הכסף הזה לא יציל אותנו. זה עניין שבאמונה וקשה להתווכח על העניין הזה בעיפרון של חשבון, על פיסת נייר של מאזן, כי דם נדבק בו, ומארה רובצת על הכסף הזה. זה פוגע בלוז השדרה המוסרית של כל אחד מאיתנו ושל האומה כולה, בגרעין הרוחני של לִפְנַי-וְלִפְנים שלנו שמתחת לסף ההכרה.

לא נוסיף ליום הפורענות - יום המחר, עשרה בטבת - פורענות נוספת, פירוק סופי של הערכים המוסריים העליונים של העם. הערך המוסרי שאינו נתפס על-ידי היגיון, אינו נמדד על-ידי חשבון, על-ידי שיקולי תועלת, על-ידי אופורטוניזם ואינו מוצדק על-ידי נחיצות וצורך. נוריד את השאלה! נשחרר את עצמנו ואת המדינה מן הסיוט הזה, כי כמו כל גוף בריא, אם אתה פוגע בחוט של שיווי משקלו, הגוף החי יפרפר, יפרכס, יעשה העוויות, תנועות ותנודות שונות, ולא ימצא מצב של מנוחה. החלטה לקבל תשלומים עלולה לפגוע בשיווי המשקל המוסרי הרוחני של העם, לפגוע בכוחו המוסרי. הדבר יגרום לאי-שקט במדינה. אל נעשה זאת.

לפני כמה עשרות דקות שמענו מן הבמה הזאת רעיון נכון מאוד: יש הבדל בין ממשלות ובין ממשלות. יש ממשלה המחליטה על דעת עצמה בלבד, ויש משטרים בהם משפיעה דעת הקהל על החלטת הממשלה, דעת הקהל שהיא מבחן למשטר חופשי. על דעת הקהל במדינה, על דעת כל אלה שאינם איתנו היום והם עדים אילמים לכל הדיון הזה - נוריד את השאלה מסדר-היום.

יעקב חזן (מפ״ם): כנסת נכבדה. ב-5 בנובמבר [1951] התקיים כאן הוויכוח הגורלי על מדיניות החוץ.⁴[4] משמעות הצעת הממשלה אז, וכן ההחלטה שנתקבלה על-ידי רוב הכנסת, הייתה ויתור על עצמאותנו המדינית. זה כלפי חוץ. התוצאות הפנימיות הן קרע פוליטי עמוק בתוך היישוב, קרע פוליטי ההולך ומעמיק ומסכן את כל עתידנו.

היום מתקיים המשך חמור שבעתיים. היום מציעה לנו הממשלה ויתור על עצמאותנו הרוחנית, מכירת הנפש לאחר שנמכר הגוף.

בשני מקרים היינו יכולים וזכאים לעסוק בבעיית השילומים מגרמניה:

א) אילו הוטל על גרמניה המנוצחת להחזיר לנו את כל אשר שדדה וחמסה מאיתנו, כפי שהוטלה עליה הקונטריבוציה על-ידי המנצחים בגמר המלחמה;

ב) אילו היה לנו עניין עם עַם גרמני אשר הדביר ורצח ללא רחמים את הנאציזם ואת הנאצים בתוכו, וכיפר בדרך זו על עוונותיו והביע את נכונותו לא לשילומים, כי אם להחזרת כל הרכוש השדוד מהעם היהודי.

אבל מה היא המציאות?

א) המנצחים, ״ידידינו״ המערביים, לא רצו לכלול אותנו בין המנצחים ולא כללו אותנו בין מקבלי הקונטריבוציה, ולא לחינם עשו זאת.

ב) העם הגרמני אינו העם שהדביר את הנאציזם, אינו העם שרצח את הנאצים. ההיפך מזה הוא הנכון. בגרמניה הולך וקם הנאציזם לתחייה. גרמניה הנאצית הולכת וקמה לתחייה ו״ידידינו״ המערביים הם המטפחים את הנאציזם הזה, הם המקימים מחדש את גרמניה הנאצית ששומה עליה מחדש להחריד את העולם.

עתה, עם גרמניה הנאצית הזאת, מציעים לנו לנהל משא-ומתן שכל משמעותו הפשוטה ביותר - התכחשות למאבק הגבורה של לוחמי הגטאות, בגידה בכל גיהינום הייסורים של העם היהודי.

זאת היא המשמעות היהודית-הפנימית המזעזעת של ההצעה הזאת. אך מהו התוכן הפוליטי המסתתר מאחורי כל עניין השילומים הללו? על כך שמענו תשובה ברורה למחרת ההודעה הראשונה של אדנאואר ברדיו ברלין. רדיו ברלין הודיע, שאין לנו לקוות להרבה שילומים. הם - הגרמנים - הם כידוע עם עני ודל. אבל למעשה לא זוהי, לדעתי, הבעיה העיקרית. כל זה שייך סוף-סוף לעבר. הבעיה העיקרית היא שאנו היהודים והם הגרמנים נמצאים עכשיו בסירה אחת, ושומה עלינו לדאוג במשותף להצלת התרבות האנושית מהסכנה הקומוניסטית ״המאיימת להשמיד את תרבות המערב, לחסל אותנו ואת אחיכם״ - כך טען רדיו ברלין - וזוהי ורק זוהי המשמעות האמיתית של הצהרתו של אדנאואר. זוהי המשמעות האמיתית הפוליטית הנוראה של הסכמתנו לנהל איתם משא ומתן.

מה מציעה לנו הממשלה? הממשלה מציעה לנו דבר מוזר מאוד, דבר שאפילו תינוק פוליטי לא יאמין באפשרותו ובאמיתותו: לנהל משא-ומתן עם הממשלה הגרמנית - ולא להכיר בממשלה הגרמנית. דבר כזה עוד לא נעשה על-ידי שום מדינה בעולם, וגם לא ייעשה על-ידי המדיניות שלנו. זהו ריבוע העיגול. משא-ומתן על שילומים עם ממשלת בון זוהי הכרה בגרמניה הניאו-נאצית. זהו העיקר. זאת היא המסקנה הפוליטית האיומה הנובעת בהכרח מכל המשא-ומתן הזה. כי הנה מתברר והולך, שמלחמת-העולם השלישית לא תתואר כמלחמה אטומית, ולכן יש צורך בקניבלים מודרניים, ברוצחי אדם, בנאצים, שבלעדיהם לא תהיה מלחמת-עולם שלישית. עמי אירופה אינם רוצים במלחמת-עולם. כדי להוביל אותם למלחמה יש צורך במחנה מרצחים חדש, אותו מחנה שכבר רצח פעם. בלעדיו לא תהיה מלחמה. ויש רק שני מועמדים למחנות קניבליים כאלה: גרמניה הנאצית באירופה ויפן הפשיסטית במזרח הרחוק. לרוצחים אלה רוצים לתת במתנה את אשר לא השיגו בכוח הרצח - רוצים להעמידם במרכזה של אירופה, והמחיר של המתנה - שירות של רצח עולמי חדש. רוצים שהם יובילו את אירופה נגד בריה״מ. ואתם רוצים לתת יד לטיהור השרץ המתועב הזה? אנו, מדינת ישראל, שהננו היורש היחידי של שישה מיליונים, ושעמדנו לקבל אפילו חוק שהם יהיו לאזרחי מדינת ישראל - אנו נטהר את השרץ הזה? האם אינכם רואים שזאת היא המשמעות של הצעתכם זו?

אם תתקבל ההצעה הזאת, הרי זה אומר שאנו נכנסים למשא-ומתן רשמי עם ממשלה שהיא מנוהלת ברובה המכריע על-ידי נאצים שבעבר, ושצבאה הוא כבר היום נאצי. ולא רק זאת. הדבר האיום ביותר הוא שכבר היום מכינים את דבר היותנו שותפים למחנה שבו גרמניה הנאצית תהיה הכוח הראשון והקובע. הצבא שלנו, צבא ההגנה לישראל, יגלוש לתוך התהום הפוליטי ויהיה במחנה אחד עם הצבא הנאצי, והנאצים, שכבר מופיעים בסביבות ארץ-ישראל [כיועצים במדינות ערב], יתחילו לחדור הנה לא כאויבינו הנוראים ביותר, אלא כשותפינו - ואין דבר נורא מזה. זאת היא המשמעות האמיתית של הצעת הממשלה. איני רואה כל תוכן אחר.

מבין אני כי קיימת הדאגה לעתידנו הכלכלי וקיימת הדאגה הכספית. שילומים לא יהיו. הם רימו כבר פעם את העולם כולו, הם רימו את העולם שהיה לו כוח להכריחם - ואותנו לא ירמו? האם שילמו את הפיצויים לאחר מלחמת-העולם הראשונה? האם לא התחילו כבר להתחמק מהמגיע מהם לאחר מלחמת-העולם השנייה? - כך ישלמו הם גם לנו. נקבל פרוטות ובעד זה נאבד את כל עולמנו. איך אפשר להיתפס באופן כל-כך איום באותה רשת של מרמה ההופכת אותנו, את קורבן הרצח הנאצי, לשושבין שצריך להחזיר את הנאצים לתוך הזירה הבינלאומית? יוחנן בדר (תנועת החרות): גזים נגד יהודים!^[5] זה הדבר. בזה תנצחו. הגזים שם, שם מפריעים); (היו״ר י. שפרינצק: אני מבקש את חברי הכנסת לא להפריע במהלך הדיונים בכנסת); (יוחנן בדר (תנועת החרות): אנו יושבים בארץ^-ישראל); (היו״ר י. שפרינצק: נכון, אנו יושבים בכנסת של מדינת ישראל) - ההצעה שמציעה לנו הממשלה בהכרח תביא להתפתחות זו. היא כבר הביאה בפנים לידי-כך שבבואנו לכנסת ראינו אותה מוקפת תיל דוקרני. ראינו שוטרים רבים המתכוננים לקרב. והנה התחיל כבר ריקוד השדים בתוכנו. שילומים לא יהיו - אך לעומת זה יעמיק החורבן.

אנו דנים על אחת הבעיות הטרגיות ביותר של חיינו, בעיה המוכרחה להעמיק את תהומות הזרות והאיבה בתוך עמנו, המוכרחה להביא לידי כך שנחדל להבין איש את רעהו, וזה בתקופה בה אי-אפשר לחיות מבלי שיישאר על אף הניגודים איזה זיק, ויהיה הקטן ביותר, של הרגשת סולידריות לאומית אחת, והביטחון בכך שאנו חיים, על אף הכל, בעולם מוסרי אחד. הצעת הממשלה מסכנת את כל זה. הצעת הממשלה אומרת הכרה בממשלת בון, היא אומרת בהכרה, שאנו הולכים לקראת שילובנו במחנה בו יהיה הצבא הגרמני הצבא העיקרי. היא אומרת שאנו נצעד יחד איתם במצעד הרצח העולמי החדש. היא אומרת שאנו חייבים לתת יד לאלה אשר יהיו עוד הפעם מרצחי עמנו. כי זה ברור, הם יחזרו לבמה ההיסטורית כפי שהם היום - כנאצים. ואלה שיתנו לנו את השילומים ירצחו אותנו מחדש. הם ירצחו אותנו בכל מקום לשם יגיעו, ואם יגיעו הנה, ירצחו אותנו גם כאן. הם השותפים החדשים שלנו. מתוך כל זה אנו מתקוממים בכל כוחנו, בכל כוחות נפשנו, נגד הדבר הזה. אנו כאן נצביע ללא כל פקפוק נגד ההצעה הזו. אנו נראה אותה גם לאחר ההצבעה לא כהצעה מחייבת. נמשיך במלחמה ובגיוס ההמונים בישראל נגד הדבר הזה, שאנו רואים בו אחד הדברים הנוראים ביותר שאתם מביאים עלינו.

יצחק רפאל (הפועל המזרחי): כנסת נכבדה. הוויכוח שאנו עומדים בו היום הוא בלי ספק ויכוח מר וטרגי, הקובע גישה רצינית ושיקול דעת רב. רק מי שדן בעומקה של הלכה זו והשאלה הטרידה אותו ימים ולילות, ונבחנה על-ידו לכל צדדיה ופרטיה, אחרי שבדק אותה לאור אהבת ישראל שבלבו, מסוגל ורשאי לקבוע בה עמדה לחיוב או לשלילה. לדיון שכזה נחוצה אווירה של שקט ונחת, כדי שנוכל להאזין אחד לדברי השני, לשמוע וגם לנסות להבין זה את זה. פתוח לבי לטענות השוללים. קראתי מאמריהם והסברותיהם. סברתי, שקלתי ולא קיבלתי הכרעתם. בעניין מעין זה פסולה ההיסטריה, ובייחוד כאשר היא מגויסת באופן מלאכותי (יוחנן בדר (תנועת החרות): מה אתה מצפה? לקבל משילומים אלה בשביל מפלגתך ובשביל קופתה? תאמר בגלוי, שאלה הם הנימוקים שלך) - הואיל וחבר הכנסת בדר מפריע לי באמצע, מותר לי להגיד משפט צדדי אחד. לפני ארבע שנים ויותר עמדתי על במת אסיפת הנבחרים בשם ״הפועל המזרחי״ כיחיד, כבודד, והתחננתי לא ללבות את המחלוקת הפנימית איתכם, ואז הוגד לי מהצד השני: ״הנה שליחו של בגין״. ויעיד מר בגין, שרק היום נפגשתי איתו ראשונה (מנחם בגין(תנועת החרות): זה נכון. איני מצטער על כך) - גם אני לא.

כאן מתבקשת תגובה פנימית, עניינית, טהורה מכל תערובת של מחשבות צדדיות זרות. יש לדון לגופם של דברים, שאינם נחתכים באזמל המפלגה לפי ההשתייכות הסיעתית. שמענו על חילוקי דעות בקרב ״הציונים הכלליים״, שלא הוכחשו. כלום החלטת רוב בסיעה מכבה את לבטיו הנפשיים של חבר הכנסת ברנשטיין וחבריו הסבורים כמותו? (אסתר רזיאל^-נאור (תנועת החרות): דבר על ורהפטיג ועל גנחובסקי) - אדבר ואדבר (ישראל רוקח (הציונים הכלליים): דבר על עצמך ולא עלינו) - לא הייתי רוצה לראות ולשפוט כך, אלמלא הטוטליות שבגישה של סיעה זאת דווקא, וקריאת הזירוז שהופנתה לחבריה כולם להזדעק ולבוא, שמא חס ושלום יתרשל מישהו ויישאר בביתו שלם עם מצפונו.

התכונה הכללית שמסביב לדיון זה, שהוכרז עליו בחצוצרות תרועה, ״זעם ההמונים״ שמארגנים על-ידי רצים ושליחים, פרשים ורכבם, אגב התחרות צעקנית בין המפלגות - נותנים טעם לפגם. מתקבל הרושם, שלא כולם מתכוונים לשם שמים, ומתגנב הספק בלב שמא פועלים כאן גורמים מפלגתיים וקבוצות כיתתיות צרות(חיים בוגר(הציונים הכלליים): אתה מתכוון לשם שמים? תתבייש!) - אם באמת רק לשם שמים מתכוונים - מי מהשוללים יש לו עניין להציג את המחייבים כמבקשי פיוס עם הגרמנים? מה תועלת תצמח לעצם העניין, אם ישימו בפינו דברים לא-לנו ויפרשום שלא כהלכה? מה בצע בביטול סיכוי התשלום או בהפחתת היקפו? כלום יש בכך משום חיזוק עמדתנו כלפי חוץ? הרי ברורות ומפורשות הכריזו מחייבי התנועה להחזרת הרכוש שנגזל ונשדד מאת אחינו והורינו - גם אם הדבר כרוך במגע אישי עם שליחי גרמניה - שאין בתביעה זאת משום צעד כלשהו לקראת חיסול חשבון הדמים האיום שיש לנו עם בניו של עם רוצחים זה, צאצאי האשמדאי (מאיר וילנר (מק״י): זו היא צביעות מה שאתה אומר) - הצהירו ראשי המדינה ומנהיגי העם והם חוזרים על כך בכל עת והזדמנות, ששנאת עולם תהיה שרויה בינינו - פליטי החרב וניצולי הגיהינום - לבין העם הגרמני הנאצי ועושי דברו וממלאי שליחותו למיניהם ולעמיהם השונים. הצהרה זו היא לנו שבועת נצחים לדור דור. עמוק מני תהום הוא חשבוננו עם נושאי תרבות העכו״ם ומשליטי רוחה במיצויה המסקני והמעשי, אם כי כבר נמצאו יהודים פורצי גדר, קלי דעת וחסרי שורשים, המסבים עם גרמנים ונהנים מפתם ומיינם, ואף לנישואי-תערובת הגיעו כמובן, ואפילו לפרסים ספרותיים שלחו ידם^[6] - אלה הם יחידים שייזכרו לדיראון, אבל העם יזכור. כי לא עם כמונו ישכח.

הרבה יותר רחב הוא חשבוננו. הוא פורץ גבולות והורס תחומים. הוא אינו מצטמצם בגבולותיה של גרמניה המערבית. מזרח ומערב חברו יחד למעשי פשע שטניים, לשפך דם והשמדה, לגזל ולשוד, להתעללות ולרצח-יונקים. למי הזכות, למי הרשות, ומהו היסוד המוסרי וההגיוני להפריד בין דבקים ולטהר טמאים? פסולה מעיקרה ומיסודה היא לנו גישתם של אנשי מק״י ומפ״ם, עולי הרגל לברלין המזרחית, המבדילים בין גרמניה לגרמניה על-פי חלוקה גיאוגרפית. גישה זו היא תוצאה של שיקולים פוליטיים כלליים זרים, ואין היא נובעת מתוך רגשות הלב היהודי, ואף אינה מכוונת ומודרכת על-ידי הדאגה למפעלנו והחרדה להצלחתנו (מאיר וילנר (מק״י): אנחנו יושבים ומתפלמסים כאן כשרוצחים אנשים בחוץ); (בבה אידלסון (מפא״י): מה אתה מתרגש? אתה הבאת אותם הנה!).^[7]

היו״ר י. שפרינצק: אני מבקש את חברי הכנסת לא להפריע.

יצחק רפאל (הפועל המזרחי): גישה זו היא זרה לנו, אש זרה במקדש. האצטלה של לוחמים לכבוד האומה אינה לפי מידתם של אלה, היא אינה הולמת אותם. המשמיצים שם ישראל מעל במות זרות, רחוקות, אל ייהפכו פתאום לחרדים לכבודו. המוחקים שם-שמים מתוך ספר הספרים בלי רתיעה ובלי בושה, ייבושו להעמיד פנים צבועים של קנאי מורשת אבות. איש לא יאמין להם, כי גם זה לצערנו אחד מסימניה המובהקים של הידרדרות כוח לאומי חשוב, יוצר ובונה, לתהום היֶבְסֶקציה [ר' עמ' 461 הע' 3] המתכחשת והנפשעת (קריאות של חברי הכנסת מ. וילנר וא. וילנסקה).

היו״ר י. שפרינצק: אני מבקש את חברי הכנסת וילנר ווילנסקה להפסיק. אנו נקבל את האינפורמציה המתאימה. אתם כבר נתתם אינפורמציה שלא אושרה. אני יכול רק לקבוע את העובדה, שלתוך הכנסת נזרקו אבנים, והכנסת אינה יורה. אני מבקש את חברי הכנסת לשבת במקומותיהם (קריאות מכל ספסלי הכנסת).

יצחק רפאל (הפועל המזרחי): אני אבין לרוח השוללים כשהיא כנה, טהורה ועקבית, גם כשאחלוק על שיקוליהם המעשיים. אם כי הרבה מן הצדק בפי המחייבים לכתחילה, התובעים החזרתו של רכוש יהודים לנו, ליורשיהם החוקיים, והרואים בתביעת הירושה ובהוצאתה מידי עם אויב חובה ומצווה - יש מקום רב להיסוסים, לאנחה, לנקיפת-לב. לולא צורכי העם המרובים, לולא הקשיים הכספיים החמורים בביצוע המשימות שהוטלו עלינו, ספק אם הנלהב שבמחייבים היה שש למגע הישיר עם נציגי גרמניה, שסכנות רבות רובצות לפתחו, המחייבות זהירות יתר. וכואב הלב, שראיית הצרכים והיקפם מכריעה לחיוב. מעיקה ומכבידה עלינו מעמסת חובות, שחביב ונעים לשאת בה כדי לעמוד בה. בניין המדינה מחייב לקורבנות - גם גופניים וגם נפשיים. קיבוץ הגלויות רק התחיל ואסור להאיט את קצבו. גלויות ישראל הנאנקות בסבל, בתנאי ניוון ובסכנות כליה, משוועות להצלה. מאות אלפים יהודים אחים מצפים לישועה מיידית. ממדי העלייה מצטמקים לעינינו מחוסר כספים ומאין אמצעים לרפא ילדי יהודים לקראת עלייתם. העניות והדלות מסכלות ביצוען של תוכניות הצלה. ויוגד גְלויות: אילו הייתה הפרוטה מצויה בכיס, יכולנו לנפץ גם שערי יציאה הסגורים על בנים מצוינים, בריאים וצעירים, נאמנים וחלוצים, השומרים על הגחלת הלאומית שלא תכבה וכמהים ליום גאולה כי יבוא.

כל מי שראה ילדים יהודיים נמקים בכפן ובלכלוך וכַלים מחוסר טיפול בגטאות טהרן ואיספהאן, קזבלנקה ומרקש, בכפרי הדרום בתוניסיה ובאלז׳יריה, יודע וַעַד שמצוות ההצלה היא מעל לכל וקודמת לכל ובייחוד ההצלה שיש עמה בניין המדינה ופיתוחה. וסבלות אחים במולדת באוהל קרוע מאין דירה, בקור ובשיטפון ואין מלבוש חם לגוף - האם נביט בהם באדישות? קראתי בתשומת לב את פקודת היום של מוסדות ״חרות״ לקראת ״העלייה לירושלים״, ובה נאמר ל״אנשי השירות״ המגויסים ל״יום החירום״: ״על הנוסעים לדאוג ללבוש חם ביותר״^[8] ונגעה עד לבי הדאגה האימהית של ״חרות״ לפעילי תנועתה. אך כלום פטורים אנו מלהרחיב דאגה זו גם על אחרים, על ילדי המעברות והתינוקות שבאוהלים הקרועים, על הזקנים שבמחנות, הסובלים מצינה? - ולא ״יום חירום״ אחד, אלא ימי חירום רבים. ושבעתיים נשבר הלב, שבימים גדולים אלה, בדור התחייה, בתקופת המעשה הגואל, בימי האפשרויות העצומות, לא עמדה הרוח בעם הגדול היושב בגלויות השלוות להתגייס גיוס מלא, במלוא יכולתו, לעזרת העם ולבניין מולדתו, כדי שנוכל לשאת על שכמנו את התפקיד שהוטל עלינו.

ואם עמנו איננו נותן את הנחוץ וההכרחי לנו, ואם עמי עולם מסייעים רק במעט, ואנו מתדפקים על שערים נעולים לעזרה ולהבנה - כלום מותר לנו לוותר גם על המגיע לנו בזכות, על מה שנלקח מאיתנו בכוח הזרוע? שעה זו מחייבת. נתגבר על ספקות והיסוסים גם כשהרגשה פנימית מעכבת, עוצרת. נקום בכוח ונדרוש את שלנו בקול רם, בקול תובע. נתבע מגרמניה המערבית ונחדש תביעתנו כלפי גרמניה המזרחית, שבריה״מ כובשתה לא מצאה לנכון עד עתה אפילו להגיב על איגרת התביעה. קדושה ונעלה היא המטרה, שלמענה נדרוש את ירושת האחים, ונשגבים הצרכים שלמענם תוקדש ותוצא.

איני גורס גם את הנעימה של ״טול קורה מבין עיניך״, הנשמעת מפי הטוענים למשא-ומתן לעבר שולליו כאילו בתרעומת, שיחידים וחברות, קיבוצים וארגונים הביאו בשעתו מגרמניה סחורות ומכונות. מעט הרכוש שהביאו עמם רבבות העולים מגרמניה, שרידי השואה, במטענם, בדין הביאו, משלהם הביאו. כלי העבודה, המכונות, בתי המלאכה, מכשירי ריפוי, שהוצאו מגרמניה על-ידי יחידים וקבוצות, ניתנים כאן לשימוש יעיל וטוב שהובאו. ״וינצלו את מצרים״ הייתה לא רק הוראת שעה, אלא צו דורות. אין זה אפילו שבר של אחוז אחד מהרכוש היהודי ועמל אחים שירד לטמיון. גם מה שנתבע עתה ככלל, כמדינה, כשליחי העם, אינו אלא חלק קטן מהמגיע לנו. ואלה שיתבעו בשמנו ויקבעו למעשה את דרכי השילומים וצורתם, ידאגו נא לקצר ככל האפשר את הזמן כדי שמגענו ההכרחי עם הגרמנים יהא קצר ככל האפשר. אם נצטרך לקבל את התשלומים בסחורות ובמוצרים תעשייתיים, ייבחר הנחוץ לנו לשימושנו, שלא ניהפך למפיציה של תוצרת גרמניה במדינות. נתבע חומרים ותוצרת שאין עמם שיעבוד תעשייתנו לחלקי חילוף גרמניים. יש לגרמניה מה לתת לנו, שתהא בכך משום לקיחה חד-פעמית. נחוצים לנו חומרי גלם, מוצרים כימיקליים, צינורות ברזל, לוחות פלדה, עץ לבניין, בתים מוכנים וכו׳ - דברים הכרחיים לפיתוח הארץ וביסוס תעשייתה, שאינם קשורים בסחר עם גרמניה לזמן ארוך.

וחשוב גם הטון במשא-ומתן. נופיע כתובעים, כבנים לעם מנצח, חדורי גאווה לאומית, כי עצם קיומנו כעם לאחר מבול הדמים הוא ניצחוננו המובהק. סבורני, שיש לשגר לשיחות אלה אנשים שאינם יוצאי גרמניה, שידברו עמהם על-ידי מתורגמן. רצוי שיהיו בתוכם מניצולי השואה שהתלאות עברו על גופם. הם יֵדעו מה וכיצד לדבר, הם שיפגינו את רצוננו המשותף: לתבוע את השבת הגזלה בלי להראות סימני פיוס וסליחה. נטיל על ממשלתנו לנקוט את הצעדים הדרושים כדי להציל מהדליקה ומהאריות את המקסימום האפשרי בתנאים הנתונים - והיא תעשה את מה שנטיל עליה תוך הכרה עצמית וגאון לאומי כיאה לממשלה של מדינה ריבונית, שאך לראשונה טעמה טעם עצמאותה, בשם המדינה ובשם העם בתפוצות, שארגוניו הגדולים והעיקריים סמכו ידיהם עליה.

מנחם בגין (תנועת החרות): כנסת נכבדה, ב-13 במרס 1951 קרא לפנינו שר החוץ מר שרת את האיגרת ששיגר לאמריקה, לאנגליה לצרפת ולרוסיה בעניין הקרוי בפיו ״שילומים מגרמניה״.

בוויכוח על האיגרת ההיא ניסיתי להתחלק עם כל חברי הכנסת בזעזוע הנפשי שעבר עלי בקוראי את הדברים הבאים: ״לא תיתכן כל התקדמות לקראת החזרת כבודה של גרמניה כעם בקרב משפחת העמים, כל עוד לא יסודר עניין השילומים לעם היהודי״. דברים אלה אינם נתונים לשום פירוש. הם ברורים לחלוטין, הם אומרים שאם יסודר עניין הפיצויים מגרמניה ליהודים - אזי, על-פי דעת ממשלת ישראל - תיתכן גם תיתכן החזרת כבודה של גרמניה כעם בקרב משפחת העמים.

רבותי היריבים, אז רעשתם, געשתם, הפרעתם והעללתם עלי שאני מעליל עליו, שהוא מוכן למשא-ומתן עם גרמניה. הרב נורוק הזקן השביע אז את שר החוץ לבל יעשה את ״הפשע הלאומי״ של מגע עם גרמניה. והנה עתה מתעתדת הממשלה הזאת ללכת לבון הנאצית. אדוני בן-גוריון, אתה גערת באחד מחברי הכנסת על שנסע לברלין ואמרת: ״נסעת לברלין הנאצית״.

האם ברלין היא נאצית - ובון אינה נאצית? האם התיאוריה שגרמניה המזרחית טובה והמערבית אינה טובה, לא תביא לתיאוריה שגרמניה המערבית היא דמוקרטית והמזרחית היא נאצית?

אולי תגידו שממשלת אדנאואר היא ממשלה גרמנית חדשה, לא נאצית? עליכם לדעת מי הוא אדנאואר. אני שואל: באיזה מחנה ריכוז ישב בשלוט היטלר בגרמניה, לאיזה בית-סוהר הושלך בגלל משטר הדמים של הנאצים? אני שואל: מי הם עוזריו של אדון אדנאואר?

השיבו: כמחצית העובדים במשרד החוץ של אדנאואר הם חברי המפלגה הנאצית. ועמהם תשבו לדיון - עם ״המומחים״ של ריבנטרופ, עם ״המומחים״ של וייצזקר, עם המרצחים שהכשירו את הקרקע להשמדת מיליוני אחינו בספרם בעולם שהידיעות על רדיפות היהודים אינו אלא ״גרויל פרופוגנדה״ (תעמולת זוועה).

ואולי תגידו, שעם הממשלה הזאת, המוכנה לתת חלק מן הרכוש, אפשר לשאת ולתת, כי לא עליה האחריות על הרצח? אזכיר לכם עובדות. בעד היטלר הצביעו שישה-עשר מיליון גרמנים בטרם הגיע לשלטון. היו שנים-עשר מיליון קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים בגרמניה. היכן הם נמוגו? בצבא הגרמני היו שנים-עשר מיליון חיילים, בגסטפו מיליונים, ב-ס״א. וב-ס״ס מיליונים. מבחינה יהודית אין גרמני אחד שאינו נאצי ואין גרמני אחד שאינו רוצח. ואליהם אתם הולכים לקבל כסף?

טענה בפיכם: אם לא נלך לקבל מהם את הרכוש, הרי נשאיר אותו בידי הגזלן. והנה, כבר פורסמו המספרים. אתם מצפים לכל היותר לשלוש-מאות מיליון דולר בסחורות גרמניות נאציות. אתם אמדתם את הרכוש היהודי השדוד בשישה מיליארדים דולרים, ופירוש הדבר שאתם הולכים לקבל 5% מן הרכוש היהודי השדוד, ואתם משאירים בידי השודד הרוצח 95% מן הרכוש היהודי השדוד. ההבדל הוא בזה, שאלמלא הלכתם לבון - הרי הרכוש הוא שדוד וגזול, ותביעת ישראל עומדת בעינה; אך אם תלכו לבון, כאשר תחתמו על הסכם עם גרמניה הנאצית - הרי בהסכמתכם, בחתימתכם, תודיעו בשם עם ישראל כולו, בשם מיליוני נרצחים, כי 95% מן הרכוש היהודי מן הדין שיישארו בידי הרוצח, בידי השודד. מי שמכם? מי נתן לכם סמכות לכך? כלום אלה שאינם עוד נתנו לכם ייפוי-כוח כזה?

למי אתם הולכים לתבוע את הרכוש? אביא דוגמה פשוטה: שמעון שלח אש בבית אביו של ראובן ובלהבות נשרף אביו של ראובן. מה הוא [ראובן] עושה? יש שהוא מוותר על הבית, כי הרי בבית הבוער עלה אביו באש. יש שהוא הולך לבית הדין, ושם את עצמו תובע אזרחי, ועל-ידי פסק דין דורש הוא החזרת דמי הבית שעלה באש. אבל באיזה שבט פרא תראו את בנו של הנרצח הולך אל הרוצח ודורש ממנו את דמי הבית? אבל אתם, בנים שכולים, יתומים מאבותיהם, הולכים אל הרוצח במישרין. לא לדרוש ״כופר נפש״ כפי שאתם אומרים, אלא כביכול כדי לקבל את דמי הבית שנשרף ושבתוכו נשרפו אבותיכם. באיזה שבט פרא אתם רואים תועבה כזאת? לְמָה תהפכו את עם ישראל, אשר למד תרבות ולימד תרבות מזה ארבעת אלפים שנה?

אתם בניתם את היסוד למשא-ומתן עם גרמניה הנאצית על-ידי האיגרת של מר שרת.

אבל יש גם יסוד שני לגשר שעליו עבר אדון שרת מירושלים העברית לבון הנאצית, וזוהי ההודעה של מר אדנאואר עצמו. ראויים אתם לכך שאקרא הודעה זו בלשון המקורית, בלשונו של השליח לדבר עבירה, שבתיווכו מנהל איתכם האדון אדנאואר משא ומתן, אבל הבית הזה, כל עוד לא נתקבלה בו ההחלטה הפטלית - לא לי אלא לכולנו, לא לשנים אלא לדורות - יקר לי כבודו, ועל כן אקרא הודעה זו בעברית. וכך אמר הֶר אדנאואר: ״אני קובע שהעם הגרמני ברובו המכריע סלד מפני הפשעים האלה. אני קובע שהעם הגרמני ברובו המכריע לא השתתף בפשעים האלה״. ועוד אמר האדון אדנאואר: הממשלה הגרמנית תהיה מוכנה יחד עם נציגי היהדות וממשלת ישראל לפתור את בעיית תיקון המעוות, בשפתו הטמאה ״Wiedergutmachen״, של הצד החומרי של הבעיה, כדי להקל על מציאת הדרך לטיהור הנפשי של סבל שאין לו גבול.

אחד מחברי הכנסת האשים את האדון שרת, ואותך האדון בן-גוריון, שאתם החזקתם את האיגרת הטמאה בטרם קרא אותה מר אדנאואר לפני יועציו הנאצים. אם זה נכון - אוי לכולנו. אתם קראתם, אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן עם הגרמנים הצעה שלפיה העם הגרמני ברובו סלד מן הפשעים האלה, לא השתתף בהם. אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן הודעה שלפיה הכסף הזה יינתן לכם ״Zur seelischen Reinigung eines unendlichen Leides״ (לטיהור נפשי של סבל אין קץ). ואם לא קראתם - למה ראה מר שרת מראש באיגרת הזאת התחלה למשא-ומתן? ואם קראתם ואישרתם - ידע עם ישראל על איזה גשר הוקם הקשר בין ירושלים העברית לבין ממשלת בון הנאצית. את האיגרת של אדנאואר קראו מיליוני גרמנים, מיליוני אמריקנים, מיליוני צרפתים. האיגרת הזאת חדרה ללב הגויים. כל אומות העולם ידעו: זהו הבסיס שעליו תקבלו כסף ״כתשלום בעד סבל אין קץ״. איך ינודו לנו, איך ישימונו לבז! למי דמינו? ההסתייגויות שלכם יהיו כתובות עברית - מי יקרא אותן? לעיני הגויים תהיה רק עובדה אחת: ישבתם לשולחן אחד עם רוצחי עמכם, הודיתם שהם מסוגלים לחתום על הסכם, שהם מסוגלים לקיים הסכם, שהם עם - עם במשפחת העמים.

הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו - בעיקר בזו לנו, ובדור הזה, שאנו קוראים לו ״האחרון לשיעבוד וראשון לגאולה״^[9] - בדור שבו זכינו לעמדת כבוד, בו יצאנו מעבדות לחרות - אתם באים, בגלל כמה מיליוני דולרים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו. אתם עוד תקימו חברת ״דוֹי-פַּל״, על משקל ״דויטשלנד-פלשתינה״, ותפיצו את הסחורות הגרמניות בצרפת, תפיצו אותן באנגליה, תפיצו אותן באמריקה - תהיו לסוכני הנאצים, למפיצי הסחורות הנאציות. איך יבוזו לנו בגויים כאשר יהודי, שליחה של ממשלת ישראל, יעמוד בחנותו בארגנטינה ויכריז: ״קנו סחורה, זוהי סחורה טובה, ״Made in Germany״. הרי בזה אתם משמיטים את היסוד מתחת לרגלינו, אתם מעמידים בסכנה את כבודנו ואת עצמאותנו. איך יבוזו לנו!

ועל איזה רקע בינלאומי קורה הדבר? - שגרירנו המוכשר באמריקה השתמש בביטוי ״גרמניה המתחדשת״. אכן, גרמניה מתחדשת. חמישים מיליונים מזה ועשרים וחמישה מיליונים מזה. התעשייה שלהם פורחת. 19 מיליון טונה של פלדה בשנה - אלה הישגיה של ״גרמניה המתחדשת״. צ'רצ'יל הקדיש את מחצית ספרו לתיאור העיוורון והטמטום שהביאו לזיונה מחדש של גרמניה ולמלחמת-העולם השנייה. היום הוא עצמו עומד בראש המצעד לזיונה מחדש של גרמניה. מתוך עיוורון, מתוך פחד אימים, מחזירים לעדר הזאבים הטווטוני את השיניים והציפורניים שנעקרו ממנו. ואנחנו ניתן לזה יד? אנחנו נגיד שהם עם, שהם מסוגלים למשא-ומתן, שהם יקיימו הסכם שאמריקה או אנגליה יחתמו עליו?

אדוני בן-גוריון, אילו במקום לדבר על פשיטת רגל של ציוני אמריקה היית מזעיק את יהדות אמריקה להסברה בקרב העם האמריקני על הסכנה הצפויה לעם האמריקני עצמו מזיונו מחדש של עדר הזאבים הזה - אז אולי היה המצב אחר. אילו הייתה היהדות האדירה הזאת קמה ואומרת: גרמניה לא תזוין מחדש - אולי היה המצב אחר. אולי אפשר היה עוד למנוע את האסון הזה. אך אתם התחברתם עם מתבוללים, והמתבוללים - עושרם עמד תמיד ביחס הפוך לאומץ לבם ולנאמנותם לציון. וכך אמר אחד ממנהיגי המתבוללים היהודים: ״אם הממשלה החליטה לזיין מחדש את גרמניה - זה לא עסקנו״, אלה הם שותפיכם.

אוי לנו, כי אנו רואים חמש שנים לאחר גמר המלחמה איך קם הרוצח הנאצי הגרמני על רגליו, איך הוא לוקח נשק. כיום הוא עודנו מדבר רכות עם האמריקנים והצרפתים; עוד מעט, כאשר יקבל כוח בידיו, ישמיע את קולו האמיתי.

ואולי כל הנימוקים מיותרים המה. למה חשבונות, על מה ההסברות? הרי יש חשבון אחד - חשבון הדם היהודי. יש נימוק אחד: יהודים, נציגי ממשלת ישראל, עומדים לשבת על-יד שולחן אחד עם הרוצחים הגרמנים. ועל-כן אסיים דברי במספר פניות.

פנייתי הראשונה היא אליך, אדוני בן-גוריון. אני פונה אליך לא כיריב אל יריב - כיריבים תהום בינינו, אין גשר, לא יהיה גשר, תהום דמים היא. אני פונה אליך ברגע האחרון כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: הרף, אל תעשה את המעשה הזה! זוהי תועבת התועבות בישראל; לא הייתה כמותה מזמן היותנו לגוי. ואני מנסה לתת לך מוצא. כיריב לא הייתי נותן אותו, כיהודי אתננו: לך אל העם, ערוך משאל עם. לא מפני שאני מציע לערוך הצבעה עממית בעניין זה; אינני חושב שאפשר בכלל להצביע על כך. ההצבעה כבר נעשתה - בטרבלינקה, באושווינצים, בפּונךי, שם הצביעו יהודים בעינויי המוות: לא לבוא במגע, לא להיכנס במשא-ומתן עם הגרמנים. לכו אל העם.

הלא אין לכם רוב בעניין זה בכנסת. חלק מחברי מפלגתכם מתנגדים - ואני גאה על כך שיהודים, אף על פי שהם יריבי, אף על פי שהם שונאים אותי, מתנגדים למשא-ומתן טמא זה. חלק מן ״הפועל המזרחי״ מתנגד, חלק מן ״המזרחי״ מתנגד, חלק מ״אגודת ישראל״ מתנגד. הרי אתם מיעוט בעניין זה. אלא מה? - הטלתם בכוח הזרוע, הפחדתם את אדון פנקס בהורדתו מן הכיסא הזה והעברתו לכיסא אחר (שר התחבורה ד.צ. פנקס: אל תדבר שטויות! אותי אין מפחידים! אפילו בגין אינו מפחיד אותי, עם כל הגבורה שלו) - לכו אל העם. והיה אם העם יגיד הן, ייתכן שכל אחד יסיק את מסקנתו ויאמר: ״אכן חציר העם״,^[10] ואולי כל הקורבנות לא היו כדאיים. אבל אז תוכל אתה להגיד: העם מאחורי, 51% מן העם מוכנים לשאת-ולתת איתם. אך אם העם יאמר לאו - לא תפסיד. הרי אתה דמוקרט. תרכין את ראשך בפני רצון העם. למה תיקח על עצמך את ההכרעה כאן? הרי אין לך רוב בעניין זה. זהו המוצא. למען השם, אני קורא לך: לך, התייחד עם עצמך, הרף, העמד את העניין לפני העם כולו - ואולי ירחם.

פנייתי השנייה היא לחברי הכנסת שנבחרו על-ידי אזרחי המדינה הערביים. חלילה לי לשלול מהם זכות פורמלית של הצבעה. שווי זכויות הם. אני מאמין בשוויון זכויות, אני מאמין בהגשמת חזונו של ראש בית״ר, של מורנו הגדול [זאב ז׳בוטינסקי]: ״בו ירוה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני, כי דגלי, דגל טוהר ויושר, יטהר שני גדות ירדני״.^[11] זכות פורמלית לכם להצביע בעניין זה, אבל הבחינו בין זכות פורמלית לבין זכות מוסרית. זהו עניין שלנו, דמם של אמותינו, אחינו ואחיותינו מעורב בו, תנו לנו להכריע בעניין זה.

פנייתי השלישית היא לחברי המפלגות הדתיות. הלכתם אל העם בבחירות לא בשם העניין הזה. הלכתם אל העם בבחירות בשם דת ישראל, בשם תורת ישראל. מה לתורת ישראל ולמשא-ומתן עם עמלק? הרי תמחקו על-ידי הצבעה כזאת פסוק שלם, קדוש ומקודש בתורה - ״מלחמה לה' בעמלק מדור דור״. איך יילחם השם בעמלק, אם אתם, מגיני הדת, תצביעו בעד שלום עם עמלק, בעד קבלת כסף מעמלק?

היום עשרה בטבת, יום זיכרון לכולנו, גם יום זיכרון לאבי, גם יום זיכרון לאומי. (רעש באולם, קריאות מספסלי מפא״י^[12]) אני עומד לפניכם, חברי המפלגות הדתיות, כיהודי מאמין בן מאמין ומתחנן לפניכם: אל תעשו את המעשה הזה. קואליציה, אופוזיציה - חיי אדם הם בני חלוף, קל וחומר חיי קואליציה. איך לא ראיתם? הרי אשתקד על גיוסן של בנות דתיות התפלגתם, ועל עניין זה לא תהיו מוכנים להשיב בלאו? התייחדו עם מצפונכם, עם אמונתכם. איך יאמין הנוער העברי בדת ישראל ובאמונת ישראל כאשר דַבָּריה-נציגיה מרימים יד בעד משא-ומתן עם גרמניה? ועל כן, ברגע האחרון התייחדו, התכנסו, שבו ודונו, חוסו על העם הזה, אל תתנו יד לתועבה אשר מזמן מעשה פילגש בגבעה לא הייתה כמותה בתולדותינו.

ועתה חברי הכנסת מכל הצדדים, אני בא לסיום דברי, אני יודע כי זה אחד הרגעים המכריעים בתולדות עמנו. אני יודע גם מה נשקף לי ולחברי, ואני אומר לכם (שר^-הפנים מ. שפירא: האם הנעשה בחוץ זוהי דרך היהדות? ואתה פונה אלינו!) - אני אומר לכם: לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה. לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה! אתם טענתם כי ״מבוים״ הוא הזעם, והנה לפני רשימה: הרב מימון, הרב מרדכי נורוק, פרופסור קלוזנר, דוד שמעוני, אשר ברש, אורי צבי גרינברג, ד"ר דבורז׳צקי, יעקב כהן, אברהם סוצקובר - זה זעם מבוים?^[13] לו היה זה זעם מבוים...^[14]

 

הישיבה נפסקה בשעה 18.45 ונתחדשה בשעה 21.35

 

היו״ר י. סרלין: אני מתכבד לחדש את ישיבת הכנסת. הייתי נאלץ להפסיקה מאחר שלא נעניתי על-ידי חבר הכנסת בגין שיחזור בו מביטויו הפוגע בראש הממשלה. אני מתכבד להודיע לבית, שחבר הכנסת בגין חוזר בו מדבריו, מפגיעתו בראש הממשלה, ומן המשפט שבו אמר: ״אם הוא [ח״כ בגין] לא ידבר - אף אחד לא ידבר״.

בהזדמנות זו אני רוצה לומר לבית, שאני מצטער - ואני מניח שאני מביע בזה את רחשי הלב של כל חברי הכנסת - על מה שהתרחש בזמן נאומו של חבר הכנסת רפאל ובזמן נאומו של חבר הכנסת בגין ועל הקריאות שחיללו את כבוד הכנסת. ואני פונה לחברי הכנסת: עוד הדיון לפנינו, דיון חמור ונוקב לשני הצדדים - יש לשמור על קור הרוח, לשמור על כבוד הבית, לכל הפחות לשמור על כבוד הבית פנימה ולאפשר לכנסת לסיים את הוויכוח, ויהיה סיומו אשר יהיה, בכבוד וכראוי לכנסת ישראל ולחברי הכנסת. רשות הדיבור לסיום הנאום לחבר הכנסת בגין.

מנחם בגין (תנועת החרות): אני מאשר את הודעתו של כבוד היושב-ראש. אני מאשר אותה לא כתוצאה מלחץ, כתוצאה מאיומים בהוצָאתי מן הכנסת - הוצָאתי מן הכנסת זהו דבר קל בעיני, כאשר המדובר במערכה זו - אני מאשר אותה, משום שעוד יש לי תפקיד למלא כאן, אולי האחרון, ואני אמלא אותו עד תומו.

ב-1919 אירעה טרגדיה בעיר יהודית, עיר נידחת, אם כי עיר ואם בישראל, ושמה פינסק. גנרל פולני אנטישמי הוציא שלושים וארבעה יהודים, חשד בהם שהם בולשביקים, העמיד אותם אל הקיר, רצח אותם. אני אז נער הייתי. לימדוני לומר שיר על ההרג ההוא. את כל המילים אינני זוכר, אך את המשפט הזה עדיין אני זוכר: ״בעסער קומט נישט צו דער סדר נאכט״ - מוטב שלא תבואו לליל הסדר. העולם היה אז אחר והוא נזדעזע בגלל רצח שלושים וארבעה יהודים. [הנרי] מורגנטאו בא מאמריקה; נשלחה ועדת חקירה מאנגליה; הממשלה הפולנית - במחציתה אנטישמית ובמחציתה לא אנטישמית - הקימה ועדת חקירה פרלמנטרית. והנה, על סמך החלטה של ועדת החקירה הפרלמנטרית ההיא הציעה הממשלה הפולנית לבני המשפחות השכולות לתת פיצויים על מה שאירע לאבותיהם ואחיהם. והממשלה הפולנית לא הייתה אחראית במישרין לרצח. הגנרל ליסנסקי עשה זאת על דעת עצמו. הממשלה הפולנית הסתייגה מן הרצח והיא הציעה לבני המשפחות פיצויים. ואז - על כך מספר לנו הספר המונח לפני - התכנס הוועד הציוני בעיר פינסק, קרא לכל המשפחות הללו ואמר להם: ״אם יקבלו פיצויים יחטאו לזכרם של הקדושים וגם יהיו לדיראון. יאמרו שהיהודים מכרו את נשמות הקדושים בכסף ממש״, ובאותו מעמד נכתב פרוטוקול שבו הוטעם שבכסף לא ימכרו את הדם השפוך, ורק אם ייענשו הרוצחים כדי רשעתם, אז יכופר העוון. על הפרוטוקול הזה חתמו ראשי המשפחות והוא נשלח למיניסטריון הצבאי וכך נסתיים הדבר.^[15]

ומה שהבין הוועד הציוני בעיר פינסק, לא תבין ממשלה במדינת ישראל? מה שהבין הוועד הציוני בעיר פינסק, לא יבין בית המחוקקים העברי? כי הרי אילו הייתם מצליחים להחתים את הגרמנים, לאחר שתחתמו איתם על הסכם הדדי, על הודעה מעין זו: ״אנו הגרמנים, שרצחנו שישה מיליון יהודים, נותנים לכם שלוש-מאות מיליון דולרים במשך עשר שנים, ואנו מסכימים שתוסיפו לשנוא אותנו, אנו אחראים לרצח של שישה מיליון, איננו מבקשים מכם כפרה״ - אילו הייתם מצליחים להחתים אותם אפילו על הודעה כזו, הרי העובדה בעינה תישאר, הרי אתם בכל זאת לוקחים כסף במישרין מן הרוצחים על סמך הסכם הדדי, על סמך פשרה. דרשתם כך וכך, הם מסרבים לתת את הסכום כולו, הם יתנו פחות, אתם תסכימו. ייחתם הסכם, לעיני כל, עם הרוצחים - הרי זה מוכרח להיות כופר נפש.

באתי להזהיר, ואני מזהיר: חברי הכנסת מכל הסיעות, עניין זה לא יוכל לעבור. אם יש טעם במילים ״קידוש השם״, אם יש תוכן במונח ״ייהרג ובל יעבור״ - זהו הטעם וזהו התוכן. ייתכן שזהו נאומי האחרון בכנסת, ואינני יכול שלא לומר לכם דברים פשוטים מאוד, בוודאי יוצאים מלב שותת דם - אולי ייכנסו ללבותיכם. שלוש שנים ישבנו איתכם בכנסת, היינו במיעוט. אתם הייתם הרוב. נבחרתם כרוב. קיבלנו את הדין. לא באנו לכנסת הזאת מבית עשירים, מחיי נחת. חברי ואני באנו הנה אחרי מלחמה שנמשכה שנים. נרדפנו על צוואר, לא הונח לנו, פרסים הובטחו בעד ראשינו, בלשים חיפשונו בכל רחבי הארץ, סיכנו את נפשנו עשרים וארבע פעמים ביממה. זכינו, המשעבד נסוג, קמה המדינה בחלקה של המולדת השסועה, הגענו לבחירות. ועוד מאורע אחד היה לפני הבחירות. האדון בן-גוריון יזכור אותו. [ב-22.6.1948] הוא ציווה לירות בי בתותח. אני עמדתי בתוך אונייה [״אלטלנה״] בוערת בלהבות אש [בחוף תל אביב], ראיתי את אחי, בחורי, תלמידי, נופלים נרצחים; בידי בחורי, תלמידי, אחי היו מכונות ירייה, מרגמות, רובים. נתתי את הפקודה - מול אויב - לא להרים יד, והם שמעו. ובכנסת הזאת, במשך שלוש שנים, אלו החלטות קיבלתם שקוממו את נפשנו. יצאנו אחרי החלטות אלה בראש חפוי, עצובים מאוד, אולי לא הצלחנו בשליחותנו. ואחרי ההחלטות הללו הלכנו, חברי ואני, אל הנוער ההוא, שאתם קוראים לו בשמות, והוא מחרף נפשו למוות למען עמו וארצו, והוא נתן מדמו, שנים-עשר ממנו עלו לגרדום ושירת ״התקווה״ על שפתותיהם עד הרגע האחרון - יצאתי אל הנוער הזה, למוד המלחמה, יודע קרב, ואמרתי לו: זוהי הכנסת שלנו, הממשלה שלנו. הרוב מכריע, נלך אל העם, ננסה לשכנע אותו. אם לא נצליח - מה עוד יכולים אנו לעשות? זהו עמנו. אחר כך הלכתי לגולה, נפגשתי עם רבבות יהודים, הם עדים, הם יאשרו את דברי, ואמרתי להם: הממשלה הזאת, ממשלה אחרת - ממשלה יהודית היא. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום שבו ישנה ממשלה יהודית. הממשלה שלנו היא, ממשלה שלי היא - כך אמרתי ליהודי אמריקה, ארגנטינה, מקסיקו - ויהיה הרכבה אשר יהיה. כך חינכנו את הנוער שלנו. את הכל קיבלנו אף כי זעפה נפשנו. רצינו לחנך את העם הזה לחיי מדינה, לחיי חופש, לחיי עצמאות, לחיים תקינים, אחרי אלפיים שנות גלות. כלום אין גם לנו ילדים? כלום אין גם לנו נשים? כלום אין מגיעים לנו חיי משפחה שקטים? כלום אין גם לנו איזו זכות-שהיא לחיות כאזרחים חופשיים במדינה הזאת? הרי את הכל נתנו למען הקמתה. מאומה לא קיבלנו - לא פיקוד, לא צבא, לא משטרה, לא ממשלה, לא משרה - שום דבר! באנו אליכם וביקשנו שתכירו בזכויותיהם של הלוחמים ההם כזכויות חיילים - וסירבתם; שנתיים סירבתם. ראש הממשלה אמר, שכל עוד תשב הממשלה הזאת, לא תיתן הממשלה אף פרוטה לאלה - ואלה, קטועי רגליים, קטועי ידיים, אינוולידים לכל ימי חייהם, משפחות שכולות, עניות והרוסות. גם את זאת קיבלנו. שוב הלכנו אל הנוער הזה ואמרנו: עוד נהפוך לבם; עוד נשכנע אותם; אין דבר - מדינתנו היא.

כך לימדתי את הנוער הזה. כך למדתי מאבי ומורי. אבל עוד דבר למדתי ממנו, ואותו גם לימדתי: יש דברים בחיים היקרים מן החיים עצמם. יש דברים בחיים שהם נוראים מן המוות עצמו. וזהו אחד הדברים האלה עליו ניתן את נפשנו, עליו נהיה מוכנים למות - נעזוב את משפחותינו, נאמר שלום לילדינו - ולא יהיה משא-ומתן עם גרמניה.

עמים הראויים לשם זה עלו על בריקדות בגלל עניינים הרבה יותר פעוטים. על עניין זה - אנחנו, בני הדור האחרון לשיעבוד והראשון לגאולה; אנחנו, שראינו את אבותינו נסחבים אל תאי-הגזים; אנחנו ששמענו את שקשוק גלגלי רכבות המוות; אנחנו, שלנגד עינינו הושלך האב הזקן לנהר יחד עם חמש מאות יהודים מבריסק דליטא המפוארת והנהר האדים מדם; אנחנו שלנגד עינינו נרצחה האם הזקנה בבית החולים; אנחנו, שלנגד עינינו אירעו כל המאורעות שאין דוגמתם בהיסטוריה - אנחנו נחשוש לסכן את נפשנו כדי למנוע משא-ומתן עם רוצחי אבותינו? היינו כובשים פנינו בקרקע אילולא היינו קמים. אנו מוכנים לכל, לכל, כדי למנוע את החרפה הזאת מישראל. אני מקווה שנמנע אותה.

בכיכר ציון, לחמישה-עשר אלף יהודים, שנתכנסו מתוך זעם, בגשם וקור, אמרתי: לכו, עימדו סביב הכנסת. לא תפריעו לדיוני הכנסת. כל דברי הפרובוקציה, כאילו היה בדעתנו להפריע לדיון בכנסת - לשווא! אמרתי: לכו, עימדו, הקיפו את הכנסת. כמו בימי רומי, כשנציב רומאי רצה להציב פסל בהיכל, נזעקו יהודים מכל קצווי הארץ, הקיפו את הבית ואמרו: עיברו על גופותינו. אמרתי: תהא הדומייה שלכם זועקת כי לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה. התקיפו אותם בפצצות גז מתוצרת גרמנית, ואז התחולל מה שהתחולל^[16] ואני אומר לכם, רבותי: אוי לי שהגעתי לכך, אשרי שזכיתי לכך! יש עוד נוער בישראל. לא, אין הנוער הזה רוצה מלחמות, אין הוא רוצה קרבות, אין הוא רוצה למות. הוא רוצה לחיות. יש לו זכות לחיות. אבל הגיעה השעה שבה מוטל הכל על כף המאזניים. האם לא נקיים את המצווה הזאת? קיים נקיימנה. זוהי קריאתי האחרונה לכנסת: למנוע שואה מעם ישראל. הן בתחתית הגיהינום נשמע קול השטן - לְמה עוד הביא אחרי השמדתו? שפך דם יהודי על כסף גרמני. למה ולשם מה? הרי הכסף יוזל, יוּצא, ילך וייעלם, והחרפה תישאר!

אני יודע שיש לכם כוח. יש לכם בתי סוהר, מחנות ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות ירייה. אין דבר. על עניין זה יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית אלי סלע. על עניין צודק נילחם עד הסוף. הכוח הפיסי, במקרים כאלה, אין לו כל ערך; הוא הבל ורעות רוח. אני מזהיר, אך אינני מאיים. על מי אאיים? אני יודע כי תסחבונו למחנות ריכוז. היום אסרתם מאות. אולי תאסרו אלפים. אין דבר, הם ילכו, הם ישבו. נשב יחד איתם. אם יהיה צורך - ניהרג יחד איתם. ולא יהיו ״שילומים״ עם גרמניה. ויעזור לכולנו האלוהים, שנמנע את השואה מעמנו, למען עתידנו ולמען כבודנו.

אדוני היושב-ראש, יואיל לרשום לפניו ויואיל למסור לידיעת השלטונות במדינה, כי החל משעה 4.00 היום, אני, חבר הכנסת, במידה שחל עלי חוק החסינות הפרלמנטרית, רואה חוק זה כבטל ומבוטל.^[17]

פנחס לבון (מפא״י): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. היינו עדים היום למעשה החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל הצעירה. ארשה לעצמי להגיד, שהיינו היום עדים למעשה החמור ביותר בתולדות ישראל: היה זה ניסיון מחושב - ולאחר סיום דבריו של חבר הכנסת בגין אין להטיל ספק בדבר שזה היה ניסיון מחושב ומתוכנן - לשלוח יד בבית המקדש היחידי שישנו לעם ישראל בתקופתנו, היא כנסת ישראל. היו מקרים בהיסטוריה של עמנו, שבית מקדשו הועלה באש על-ידי אויבים וזרים. יירשם בהיסטוריה הצעירה של ישראל, שהניסיון הפושע להטיל אימה ופחד בכוח טרור פיסי על נציגות העם הנבחרת, למנוע ממנו את האפשרות למלא את תפקידו, ניסיון שנתכוון - אם כי לאושרנו התוצאות היו אחרות - ליצור משהו דומה לשריפת הרייכסטג^[18] - כל זה נעשה על-ידי יהודים, בשם ״הכבוד״ של ישראל ו״ההיסטוריה היהודית״.

שמענו כאן הודעה רבת משמעות. במידה שהיא רצינית זוהי הודעה על התכוננות למרד במדינת ישראל. שמענו הודעה: ״לא יקום ולא יהיה, כי אני לא אתן״. שמענו הודעת תגר ומלחמה על החופש והעצמאות של מדינת ישראל. שמענו הודעה, שאנו חוזרים לימים בהם תוכל כנופיה, ויהיו המוטיבים שלה מה שיהיו, להטיל בכוח הזרוע את רצונה על המדינה. הודעה זו ומעשה זה, שהיינו עדים לו היום, אומרים לנו: הרפובליקה הצעירה של ישראל נמצאת בסכנה! לפני שאלת השילומים, ולאחר שאלת השילומים, תישאר השאלה המכרעת לכולנו: כיצד נחיה במדינה זו ואיך נכריע בה - האם לפי רצונם של שיח׳ים מזוינים, או נחיה ונכריע באופן חופשי כעם חופשי? האם נכריע כעם חופשי, או בכוח האקדוח? לא במקרה אני אומר: ״בכוח האקדוח״. חובה עלי לומר, שאדונים אלה עוסקים בימים אלה גם בהסתה לרצח. אם תקרא את הכתוב, ואם תקרא את הנאומים - לא תמצא לזה פירוש אחר מפירוש פשוט זה. בשעה זו יש ראשית כל חובה אחת: ללכד את כל נאמני המדינה כדי לעקור מן השורש סכנה זו. יורשה לי להגיד לחבר הכנסת בגין רק משפט אחד: קטונת מכדי לאיים על מדינת ישראל. יש למדינת ישראל אויבים רבים החזקים ממנה, וייתכן שלא עם כולם תוכל להתמודד, ייתכן שאתה תוכל לזרוע הרס ולגרום לזעזועים, אבל מדינת ישראל - כוחה איתה לטפל במקור הפקרות זו.

בשאלה זו שאנו דנים בה, תכריע הכנסת - ומה שהיא תכריע יקום ויהיה. השחצנות המתרברבת יכולה לגרום לייסורים ולעלבונות, אך לא תוכל לשנות את העובדה היסודית הזאת כמלוא נימה. כי ברגע שוויתרנו על יסוד זה - ויתרנו על עצם אפשרות קיומה ועתידה של מדינת ישראל.

ולעצם העניין שבו אנו דנים. שמענו מפי חבר הכנסת רימלט הסברה מקיפה מאוד על כך, שבנפש האדם פועלים שני גורמים, אי-רציונליות ורציונליות. אני חושב שגם חבר הכנסת רימלט יסכים איתי, שאין בזה גילוי מהפכני בשנת 1952. אך אני רוצה שחבר הכנסת רימלט יקבל שני תיקונים בהנחתו היסודית.

התיקון האחד הוא, שאין אנו מתחלקים לאנשים שאצלם פועל הכל רק באופן אי-רציונלי, ולאנשים שאצלם פועל הכל רק באופן רציונלי. הרגש הוא משותף לכולם, הוא אינו מונופול של מישהו. לא תמיד מעידה הצווחה ההיסטרית על רגש אמיתי ועל כאב עמוק. להיפך, לעתים קרובות קורה שהצווחה הרמה וההיסטריה הגדולה הן סימן מובהק לכך, שהצוֹוֵח רחוק הוא מרגש אמיתי ומכאב עמוק. אנו כולנו אנשי רגש, וכולנו אנשים שהשכל בכל זאת פועל בנו.

אני רוצה שהוא יקבל גם תיקון שני. אומרים, שהחיים נשארו עד היום תעלומה ואין פיענוח ברור לתעלומה זו, ובכל זאת לחיות צריך באופן רציונלי. כשאנו מתכנסים פה ודנים על איזה עניין, לא די להטיל עלינו את הטאבו: ״העניין הוא אי-רציונלי ולכן עמדתי קדושה היא, ולכן אל תיגע בי, ולכן אל נדבר אל העניין, ולכן אין להביא נימוקים לגוף העניין״. לא, חבר הכנסת רימלט. כל הכבוד להרגשתך וכל הכבוד להרגשתי, אך לדון צריך באופן רציונלי.

אני חייב להגיד לחברי הכנסת הנכבדים: בדיון זה שהיה, ובוודאי גם בהמשכו - ישנה התחרות רבה בציור זוועות אושווינצים ומיידנק וכו׳, וכל אחד ידבר בשם האב והילד והאם וכו׳ וכו׳ (יוחנן בדר (תנועת החרות): יהיו גם כאלה שישכיחו) - רבותי, באיזו זכות מוסרית יהודית אתם הופכים את שישה מיליון הטבוחים למונופול בשביל עמדה מסוימת? באיזו זכות? האם קיבלתם הרשאה מהם? האם אמרו לכם מה הם חושבים? מי מכריע? החיים מכריעים! (חיים לנדאו (תנועת החרות): למכור את המתים גם כן מכריעים החיים) - החיים מכריעים לפי שיקולם, לפי הבנתם, לפי רגש נאמנותם האנושי והלאומי. אנו החיים. וכאשר אני אומר שאנו - החיים - מכריעים, אין אני מבדיל ואינני נותן זכות יתר לשום איש, גם לא לפרטיזנים וגם לא לחיילים בצבא, כי גם הפרטיזן החי לא קיבל צוואה מן הפרטיזן המת מה עליו לעשות בסוגיה זאת. גם החייל החי לא קיבל הרשאה מוסרית מן החייל המת מה צריכה להיות עמדתו היהודית בעניין הנדון (שושנה פרסיץ (הציונים הכלליים): ומי קיבל?) - איש לא קיבל. אנו חייבים לדון בעניין זה כעם חי, המקפל בתוכו את האחריות לעבר, להווי ולעתידם של החיים היהודיים בכלל (אריה אלטמן (תנועת החרות): וזה הולם את העבר של העם הזה?); (ישראל בר-יהודה (מפ״ם): העתיד הוא בבון) - אגיע גם לסוגיה זו (יוחנן בדר (תנועת החרות): אני יודע שתגיע לבון) - לא פעם עמדו לפני התנועה הציונית שאלות חמורות בשטח היחסים עם גויים עוינים, אויבים ושונאים. לפני קום התנועה הציונית הייתה הדרך היהודית פשוטה מאוד: כלפי חוץ הדרך של שתדלנות, וכלפי פנים - סיפוק הרגש היהודי על-ידי חיבור תפילות, חרמות, ״שקץ תשקצנו״ [דברים ז 26, במזרח אירופה נהגו יהודים להפטיר מילים אלה בעוברם על פני כנסייה או צלב] וכו׳. והיה ערך לתפילות, ערך גדול לחרמות, ערך גדול ל״שקץ תשקצנו״, כי בחייו של עם אין-אונים היה זה כלי זין רוחני ומוסרי בעל ערך רב.

ומשקמה התנועה הציונית, כבר מראשית צעדיה נפגשה בפרובלמה זאת: איך לעצב את היחסים בין העם היהודי בעל הרצון הממלכתי - המחוסר עדיין מדינה, אך בעל רצון ממלכתי - ובין הגויים והשונאים?

באה הפרשה הרצל-פְּלֶוֶה,^[19] והוויכוח החמור בפרשה זאת זכור יפה. ועכשיו, עשרות בשנים אחרי הפרשה הזאת - ייתכן שכבר אפשר לסכם אותה, שמבחינה אקטואלית טעה הרצל, אך מבחינת הראייה ההיסטורית הפוליטית ייתכן מאוד שהצדק היה איתו, מפני שהיה בפעולתו ביטוי לראשית התחושה של השינוי הגדול ביחסים בין עם ישראל ובין הגויים, שבא כתוצאה מן העובדה, שבמקום קהילות קמה תנועה ציונית הרוצה לחיות חיים ממלכתיים (אליעזר שוסטק (תנועת החרות): מה זה נוגע לכסף?); (מאיר ארגוב (מפא״י): חכה ותראה. בגין סידר פוגרום. תן ללבון לדבר - ותשמע) –

והייתה פרשה שנייה, אינני זוכר אם בשנת 1921 או בשנת 1922, פרשת ההסכם בין ז׳בוטינסקי ובין סלווינסקי, שליחו של פטליורה - הסכם של ״אביו ומורו״ של ״המזועזע עד יסודות הנפש״ (יעקב חזן (מפ״ם): ואיך העריך זאת העם?) - חכה. עוד אגיע לנקודה שבה תהיה לך הזדמנות להתערב. ההסכם שנחתם שנתיים אחרי שנשחטו מאות אלפים באוקראינה, ומאות אלפים אז היו דבר עצום ונורא בחיי היהודים ברוסיה. הם אולי לא נשחטו באופן מדעי על-פי שיטת היטלר, אבל באופן יסודי מאוד. ההסכם לא נחתם עם איזה אדנאואר - הוא נחתם עם ראש השוחטים.^[20] זה לא היה הסכם על שילומים - זה היה הסכם על שיתוף פעולה ועזרה הדדית (שמואל מיקוניס (מק״י): זהו למעשה אותו ההסכם) - אילו הייתה בחיינו בכלל מידה מסוימת של הגינות היסטורית, הרי דווקא תלמידיו של בעל ההסכם ההוא היו צריכים לדבר בטון מינורי בפרשה שבה אנו מטפלים כעת (יוחנן בדר (תנועת החרות): הכל היה טוב ויפה, אילו היה זה אמת) - הציבוריות היהודית דחתה אז בצדק את ההסכם הזה. ויש דוקומנט מעניין, שאם נקרא אותו לאחר ששמענו את נאומו של מר בגין, נוכל לחשוב ששלושים השנה לא חלפו כלל מאז. כשבעל ההסכם נקרא לוועד הפועל הציוני כדי לתת דין על מעשיו, אמר: ״אשר להסכם ביני ובין סלווינסקי, הרי היחסים של הוועד הפועל אליו לא עניינו אותי לא עתה ולא קודם, ולא התכוונתי להתחשב בדעה זו לא בתור חבר ההנהלה ולא בתור איש פרטי״ (אליעזר שוסטק (תנועת החרות): זה לא היה הסכם לקבלת שילומים) - אם להחליף כמה מילים בהודעה זו, הרי לפנינו כמעט העתק של הודעת בגין כאן. ״לא מעניין אותי ולא חשוב לי. ומשעה ארבע ואילך אני מצפצף על זכות החסינות שלי, אבל תדעו לכם: אני, אני ואני לא אתן״. ההיסטוריה חזרה על עצמה כנראה בדייקנות משעממת למדי.

והיה מקרה שלישי, חמור מאוד, שגם הוא פילג את היישוב והתנועה הציונית. זה היה עם ראשית עליית הנאצים לשלטון, כשהועמדה להכרעה שאלת הטרנספר.^[21] רובנו זוכרים עדיין את הפרשה הזאת. חושבני שכמה וכמה מן הפיגורות בדרמה זו כעת השתתפו גם בדרמה ההיא. אך לא רק הפיגורות הן אותן הפיגורות. אם נשווה את הנאומים שננאמו אז אל הנאומים שננאמים היום, תראו שאין היום ארגומנט שלא נשמע גם אז. אמרו שזוהי תועבה, מכירת כבוד ישראל בעד בצע כסף, מתן הכשר להיטלר לכניסה לחברה האינטרנציונלית. ומובן מאליו שמדיניות הפיוס של צ׳מברלין, וההסכם של ריבנטרופ עם מולוטוב באו רק בגלל הטרנספר שסודר להצלת הרכוש היהודי. מאז עברו קרוב לעשרים שנה, ואנו יכולים לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: נניח לרגע קט שהלכנו בדרך השוללים, ואת הרכוש היהודי שהיצלנו היינו משאירים בידי מכונת ההשמדה של היטלר, ולא היינו יכולים לקלוט את העלייה הגרמנית שהפכה לאבן פינה בבניין כוחו של היישוב (יוחנן בדר (תנועת החרות): אין זו אמת. הכספים הובאו בצורה אחרת) - למי היינו עוזרים בזה? להיטלר או לעם ישראל? ההכרעה לא הייתה קלה אף לאחד מאיתנו, עשינו זאת מפני שהניצוץ שנדלק בקרב התנועה הציונית הפך לשלהבת של הכרת מרכזיותה של ארץ-ישראל בחיי העם העברי, של הכרת החובה הממלכתית גם כשהמדינה לא הייתה עדיין בידינו ממש. זאת הייתה הכרעה היסטורית חיובית שבנתה את הכוח היהודי, את כוח היישוב העברי (שמואל מיקוניס (מק״י): הבאמת בנה הטרנספר את הכוח היהודי?); (חיים לנדאו (תנועת החרות): פתחתם את הדרך להיטלר) - ואם כי גם אז דרשו משאלי עם והפכו עולמות, וגם הטילו עלינו את הפחד של כל הדורות, וגם אמרו לנו, שכל יסודות המוסר היהודי התמוטטו - יכולים אנו היום להגיד במצפון נקי שהכרעתנו הייתה מעשה חיובי גדול מבחינה לאומית פוליטית, מבחינת הצלת העם ומבחינת בניין הכוח היהודי.

בוויכוח זה משתמשים כמעט באופן אינפלציוני בנימוק של המצפון והמוסר, וברור שהכוונה היא למוסר הציבורי. כדאי לעמוד גם על הצד הזה של המטבע. סילחו לי אם שוב אגיד דברים חמורים. אין אנו דנים בעניין זה כדי להגיד אחד לשני דברים נעימים. חושבני שצירוף המתנגדים בהצבעה זו בכנסת מסמל צירוף בולט של אי-מוסר ציבורי. בהצבעה אחת מתלכדים יחד הרב נורוק הנכבד על נימוקו המיוחד ועל הרקע המיוחד שלו עם חבר הכנסת וילנר על עמדתו שלו, המרשיעה את ממשלת בון רק מסיבה אחת: שאין היא מקבלת את רצונה המדיני של בריה״מ. אילו היה אדנאואר מקבל את הצעת גרוטוול,^[22] והיה נבחר לקנצלר - על כל פנים בשנה הראשונה - של גרמניה המאוחדת, היה חבר הכנסת וילנר חייב להוכיח בעיתונו ובנאומו, שה׳ אדנאואר הפך לגורם פרוגרסיבי. נימוק זה יכול להיות מכריע בשביל חבר הכנסת וילנר, אך אינו יכול להיות מכריע בעיני עם ישראל ובשביל מדינת ישראל (אסתר וילנסקה (מק״י): בשבילך מכריע הלחץ של טרומן) - השתמשי נא בנימוקים אחרים. אלה משעממים מדי. אם לרב נורוק מצטרף מבחינה פרלמנטרית חבר הכנסת וילנר ולשניהם מצטרף חבר הכנסת רובין, ולשלושתם מצטרף חבר הכנסת ברנשטיין, הרי אני מרשה לעצמי להגיד שצירוף זה הוא כוזב ביסודו, המכסה על האמת התהומית המבדילה ביניהם, כי כל אחד מהם נימוקיו, דרכו ועמדתו באותה השאלה היא שונה בתכלית ושום דבר אינו מאחדם (מנחם בגין (תנועת החרות): גם הצירוף שלך עם הקלריקלים הוא כוזב); (אליעזר שוסטק (תנועת החרות): מה מקשר אותך עם הרב פלדמן?^[23]) - אם מדברים על קנוניות, הרי נדמה לי, שמבחינה מוסרית ומצפונית זוהי קנוניה למופת.

נדון לרגע בעמדתה של מפ״ם. אם ארצה לנסח את העמדה בשפה פשוטה, תוך הוצאת הפרזיולוגיה הצדדית, אני מוכרח לנסח אותה כך: כלפי גרמניה המזרחית - יחס של סליחה ומחילה מראש גם בלי שילומים; וכלפי גרמניה המערבית - שום מגע ושום שילומים, ורק תנאי אחד נדרש ממנה: קבלת דין הקומאינפורם. העמדה שלנו כלפי גרמניה המערבית והמזרחית גם יחד היא: שילומים מכולם, ואין סליחה ומחילה אף לאחת מהן. ממה נפשך, אם נקבל את התורה שכל מי שנולד גרמני הוא נאצי, הרי העובדה שצבעו את מישהו רק לפני ימים אחדים בצבע מסוים אינה משנה ולא כלום. אם הבעיה היא יהודית, הרי עניין המשטר ששולט בארץ זו או אחרת אינו מעלה ואינו מוריד מבחינה זו. העמדה שאתם מנסים לטפח אין לה כל קשר עם אינטרסים יהודיים, יש לה קשר עם השקפת עולם, עם פילוסופיה סוציאלית, עם פילוסופיה פוליטית, אך עם אינטרסים יהודיים אין לה כל קשר.

רק לפני שנים אחדות עברה עלינו מלחמת-עולם. העם האוקראיני התחנך לא שלוש שנים, אלא במשך קרוב לשלושים שנה בתורתה של בריה״מ, וברגע שבא הזעזוע, מה קרה באוקראינה הסובייטית? מה עשו המוני העם האוקראיני? (מאיר וילנר (מק״י): הצילו יהודים); (יצחק בן-צבי (מפא״י): זה שקר) - זו הייתה אחת הארצות של השחיטה הטוטלית ביותר בכל ארצות אירופה, יהודים נשחטו על-ידי אוקראינים, על-ידי המוני העם האוקראיני. אתם רוצים שאנו, מנוסי ניסיון היסטורי זה של עם ישראל, נקבל עכשיו את התורה שאם איזה ״קריסטליך סוציאלר״ [סוציאל-נוצרי] מטיפוסו של אדנאואר הוא חבר בממשלה במזרח-גרמניה הוא כשר, ואלפי נאצים ואנשי ס״ס הנמצאים בממשלות או בשלטון המרכזי והמקומי בכל ארצות הדמוקרטיה העממית הם כשרים ומשוחררים מכל חובה - להם אנחנו חייבים אהבה בלי גבול, להם אנו חייבים חנינה מראש - ואילו כשמדובר על תביעת שילומים מאותו חלק של גרמניה, האומר לכל הפחות בעצמו שמוכן הוא לתת שילומים, הרי זו טריפה מראש? משום מה? אומרים לנו שאם נתבע ונקבל מממשלת גרמניה המערבית שילומים, זה יכניס את הצבא הגרמני אל הצבא האירופי. ריבונו של עולם, הבאמת אתם תמימים עד כדי כך? ועד כדי כך אתם חושבים את יהודי ישראל לתמימים, המאמינים לכם, ששאלה זו, אם הגרמנים יהיו או לא יהיו בצבא אירופי - ויש לנו דעה מסוימת בעניין זה - זה תלוי בעניין השילומים? (מרדכי בנטוב (מפ״ם): זה אומר הרבה מאוד) לא אדוני, אם השאלה היא השגת אליבי בשביל הגויים, הרי לאחר הודעת אדנאואר, בה הוא הודיע מה שהודיע, אם מדינת ישראל מחליטה החלטה שלילית, השיגו הגרמנים את אותו האפקט עצמו בלי לעשות משהו כדי להחזיר את הגזלה שגזלו (מרדכי בנטוב (מפ״ם): מדוע זה?) - זה פשוט מאוד, בעולם הזה עולה וגוברת ההתחרות בין בריה״מ ובין המעצמות המערביות, התחרות כללית וכוללת על הסימפטיה של הגרמנים, ובריה״מ אינה אחרונה בה. לפי התיאוריה שלכם, שלמערב נחוץ מעשה טיהור לגרמניה, הרי הודעת אדנאואר השיגה את האפקט הזה, אם בכלל יש ערך לאפקט, והחלטתנו השלילית אינה אלא מחזקת אותו. אלא שאיוולת היא להניח, ששאלות מרכזיות בחיים הבינלאומיים של העולם המטורף והמסוכסך הזה יכולות להיות מוכרעות על-ידי עמדתנו בשאלת השילומים. רק דבר אחד עלינו להכריע: מה נחוץ ומה צודק כלפי עם ישראל, מה רשאית ומה חייבת מדינת ישראל, כאחראית על גורל ישראל, לתבוע מאת העם הגרמני. הייתי מבין אילו אמרו לנו המתנגדים: לא שילומים אלא נקמה, כי אזי היה זה ויכוח ראוי לעניין, אך כל הנואמים שאני שומע (אהרון ציזלינג (מפ״ם): היה גם ויכוח כזה והיה גם תכנון כזה) - אני אינני זוכר דבר כזה. כל מה שאני שומע כאן הוא דקלמציה. אומרים ״נקם״ בלי שיהא משהו מאחורי מילה זו. אומרים ״עמלק״, בלי שאיש יידע מהי כוונתה של מילה זו, ״נקם״ זהו מושג ממשי מאוד (מנחם בגין (תנועת החרות): הנקם יהיה מוחשי מאוד) - אל תטיל עלי ולא על אחרים כל כך הרבה פחדים. יש לי לב חלש, כפי שאתה יודע.

מדברים רבות על כבוד לאומי, אני מצטער שעלי להגיד: גם דיבור זה ריק מכל תוכן, כי גם כבוד לאומי אינו אלא סתם מילה, פְרַזַה שזורקים אותה בשווקים. כבוד לאומי מחייב תוכן ממשי, אין זו התנפחות מלאכותית האומרת: ״ראו כמה אני מכובד!״ הכבוד מתבטא במעשה (אריה אלטמן (תנועת החרות): המעשה הוא לא לדבר) - תגיד זאת לחברך בגין. לא בפעם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל נשחטו יהודים. יש הבדל במספרים. ההבדל היה במספר היהודים שהיו חיים באותה תקופה (יוסף ספיר (הציונים הכלליים): אתה רוצה להפוך את זה לסטטיסטיקה?) - חכה רגע, מה הפזיזות הזאת? יש הבדל גם בשיטות ההשמדה. אך אני שואל את עצמי: לאחר ההשמדה בספרד, כשהוגלינו, אלה שהצליחו להימלט, ונגזל מאיתנו מה שנגזל, מה היה הכבוד בדבר? בימי חמלניצקי מה היה הכבוד בדבר? (חיים אריאב (הציונים הכלליים): האם קיבלנו שילומים מספרד?); (מאיר ארגוב (מפא״י): האם יכולנו לקבל, האם ניסית לקבל?); (שרת העבודה ג. מאיר: הציונים הכלליים התנגדו) - לפני שנים נשחט עם שלם - העם הארמני. דמו של העם הארמני יקר לו לא פחות מדמנו-אנו בשבילנו. בשבילו, האסון שלו היה מכריע בגורלו. אני מדגיש: זוהי הפעם הראשונה בתולדות עם ישראל, שהרוצח מרגיש הכרח-מה לעצמו להחזיר לכל הפחות חלק מן הגזלה. אני אומר שזוהי הפעם הראשונה בתולדות המרטירולוגיה של העם היהודי, שהרוצח והשודד - לא חשוב מאיזה טעמים - מרגיש הכרח-מה להחזיר משהו ממה שנלקח מאיתנו.

אם אני שואל לכבוד הלאומי ולנקם ממש, הרי אני אומר: כבוד לאומי ונקמה בזה, אם הגרמנים, העם הגרמני, יעבוד כדי להלביש, לשקם, לרפא, לשכן המוני עולים בישראל... (שמואל מיקוניס (מק״י): תתבייש! הוא ילביש וישקם אותך?) - נקם וכבוד לאומי בזה, אם העם הגרמני יצטרך לעבוד כדי לעזור בביסוסה הכלכלי של מדינת ישראל, כי הנקמה היחידה והכבוד הלאומי היחידי הם בצבירת כוחנו וכל השאר - דקלמציה ריקה. אם לא כל העם כולו הושמד בשואה, ולא אבדה תקוותו לחלוטין, הרי זה בזכות דבר אחד ויחידי: בזכות תקומת מרכז הכוח היהודי - מדינת ישראל. שאלת הנקם ההיסטורי, שאלת הכבוד הלאומי ההיסטורי שלנו, היא אחת ויחידה - צבירת כוח, יותר ויותר כוח, יותר ויותר יהודים, עם בריא יותר, מדינה חזקה יותר, שנוכל לעמוד בסערת הימים, כי בהם, בעם בריא ובמדינה חזקה - ספונה התשובה ההיסטורית למזימת ההשמדה וחיסול העם היהודי.

אנו נלך בתביעה זו לשילומים בראש מורם כשליחי העבר, ההווה והעתיד היהודי, כנאמנים לקול האמת היחידה של ההיסטוריה היהודית: ריפוי פצעים, קיבוץ גלויות, ביסוס המדינה וחיזוקה הכלכלי ובניין העם.

היו״ר י. סרלין: חברי הכנסת, אנו מסיימים הערב את הישיבה. נחדש אותה מחר בשעה 18.00. הישיבה נעלה.

 

[המשך הישיבה למחרת ב-8.1.1952]

הערות