[2] שר החוץ מ״ש נועד לשיחה עם מזכיר המדינה אצ׳סון בפריס, ב-19.11.1951, בימי עצרת או״ם שהתכנסה שם. נושא השילומים היה אחרון שהעלה מ״ש בשיחה זו, ועוד באותו יום סיכם אותה בדוח מפורט באנגלית. להלן קטע הדוח בנושא השילומים:

[אמרתי:] אל יחשוב המזכיר, שאנו פשוט אצים להשיג כספים מכל הבא ליד. אנו מבצעים מפעל היסטורי כביר ממדים. מדובר במאמץ משנה סדרי בראשית לניעור הארץ מתרדמת דורות ולחידוש הווייתו של עם שלם. הדבר מצריך משאבים אדירים. ציינתי, כי ההצדקה לתביעתנו לתשלום קולקטיבי הוכרה עקרונית על־ידי ראש ממשלת בון בנאומו לפני הבונדסטג [ב-22.9.1951]; הוא גם הביע נכונות לשאת־ולתת עם ישראל על תשלום ממשי. אנו נרתעים מפני כניסה למשא־ומתן כזה בטרם ניווכח כי ממשלת גרמניה שוקלת כיאות את ממדי התביעה שבה עליה לעמוד. ככל שידוע לנו, היא סבורה שתוכל לחמוק ממנה בסכום פעוט. יצוין, כי העובדה שאנו נשב לשיחות בנושא זה תעניק להם, היא כשלעצמה, הישג מוסרי גדול. אף שהם יכלו לטעון, כמובן, שלממשלת גרמניה הנוכחית אין שום שייכות לזוועות שביצע היטלר, הם נאלצו להודות כי אותם פשעים בוצעו בידי העם הגרמני וכי דבר זה מכביד קשות על מצפונם. אנו לא נפטור אותם מן המועקה המוסרית הזאת, אלא אם כן יהיו נכונים לפצות פיצוי נאות. רבה ציפייתנו לתמיכת או״ם בעניין זה. העניין הוא שיש להבהיר לממשלה הגרמנית את ממדיה המוצדקים של התביעה.

מזכיר המדינה אמר, כי בנקודה זו עליו להביע הסתייגות. הוא סבור כי כבר הבהיר לנו בשעתו, כי כל עוד מדובר בהגעה לכלל הסכם עם גרמניה על ממדי הסכום שעליה לשלם ממשאביה־היא, אין הדבר נוגע להם, אבל אם מדובר בסכומים שתשלם גרמניה מכספים שהיא מקבלת מארה״ב, הרי שעליו לומר בכנות, כי הם לא יוכלו לאשר זאת, שכן, חד וחלק, הם לא יוכלו לעמוד בכך. הם עדיין מסייעים לגרמניה, ואין הם יכולים להסכים כי גרמניה תשתמש בסיוע זה לצורך תשלומים לאחרים.

עניתי כי מעמדה הכלכלי של גרמניה עולה על שלנו לאין שיעור. שגשוגה התעשייתי מדהים ולא ייאמן. לא זו בלבד שרמת הייצור שלה חזרה לזו שקדמה למלחמה, אלא שהיא עולה עליה במידה ניכרת ביותר. מר אצ׳סון אמר שאפשר שכך הוא, אולם בד בבד עם כל ההשתקמות וגידול הייצור של גרמניה, גברו גם קשייה, בעיקר עקב קץ אחדותה הכלכלית. מכאן חתירתה של ארה״ב למציאת דרכים לאיחוד שני החלקים.

קטעתי אותו ואמרתי, כי איחוד גרמניה וזיונה מחדש - הדגשתי את המילים ״זיונה מחדש״ - יהוו איום מפחיד ביותר על שלום העולם. המזכיר הניח דברי אלה ללא מענה, וחזר והדגיש כי ארה״ב לא תוכל בשום אופן להרשות לגרמניה לשלם לנו על חשבונה״ (תלחמ״י 6, עמ׳ 818־819).

[3] מדובר במכתב אדנאואר לנחום גולדמן, 6.12.1951 (שם, עמ׳ 849-850; אנגלית):

ד"ר גולדמן יקר,

בקשר להצהרת הממשלה הפדרלית בבונדסטג ב-27.9.1951, שבה הודעתי על נכונותה לפתוח במו״מ עם נציגי העם היהודי וישראל בדבר פיצויים לנזק שנגרם בימי המשטר הנאצי, רצוני ליידע אותך כי הממשלה הפדרלית סבורה שהגיעה השעה להתחיל במו״מ זה. אני מבקש ממך בתוקף היותך יו״ר ועידת התביעות היהודית מגרמניה, להודיע על כך לוועידה ולממשלת ישראל. רצוני להצהיר, כי הממשלה הפדרלית רואה את בעיית הפיצויים, מעל לכל, גם כחובה מוסרית וסבורה כי כבוד העם הגרמני מחייבו לעשות כל שאפשר לתיקון העוולות שנעשו לעם היהודי. הממשלה הפדרלית תראה בחיוב בהקשר זה את האפשרות לתרום לביצורה של מדינת ישראל באמצעות העברת סחורות. הממשלה הפדרלית מוכנה לקבל את התביעות שנוסחו בידי ממשלת ישראל באיגרתה מ-12.3.1915 כבסיס למו״מ זה.

                                                                          בכנות רבה, אדנאואר

ב-7.12.1951 הבריק השגריר אליהו אילת מלונדון לראש הממשלה:

לב״ג אישי וסודי ביותר מגולדמן. הייתה לי שיחה ארוכה ומשביעת רצון עם הקנצלר. כתוצאה קיבלתי מכתב רשמי המזמין באמצעותי את ישראל ואת ועידת הארגונים היהודיים לפתוח בשיחות. הוא מסכים למקום נייטרלי. המכתב מכריז נכונות גרמניה לקבל התביעות שהוצגו באיגרת ישראל כבסיס לשיחות. משוכנע שהקנצלר מתכוון ברצינות להסדיר העניין באופן משביע רצון. הסכמנו ששני הצדדים יכחישו שיחה כלשהי בינינו. בינתיים שמור עובדת המכתב והשיחה כסודית ביותר (שם, עמ׳ 853־854; אנגלית).