דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י                         ירושלים, 3.6.1940

 

[---] הפגישה [עם הגנרל] הביאה לתזוזה מסוימת, ועם זה העמידה אותנו במצב שעוד לא ידענו כמותו. המפקד נתקל, כמובן, בהתנגדות מוחלטת ומאוחדת לדרישה של פירוק הנשק. הוא הועמד תחת לחץ מצדנו. הוא אמר, בין היתר, כי אפילו רגע קט איננו מעלה על דעתו שהנשק שנמצא בנקודות היהודיות מיועד למטרות אגרסיביות, הוא יודע כי הנשק שמור לצורכי הגנה. אולם טענתו העיקרית נסבה על סכנת "הגיס החמישי". לדעתו, צפויה סכנה של פעולת "הגיס החמישי" בארץ ישראל, קודם כל מצד אנשי "המרד הערבי", אבל גם בתוך היישוב היהודי יכולים להיות אנשים, [---] אשר עלולים להגביר את הסכנה הזאת (באפלה השוררת בחדר אינני יכול לראות את בת הצחוק שהמשך הסיפור בוודאי יעורר אצלכם *). המפקד חושש כי אנשים מבין עולי גרמניה או מבין המעפילים, שיכולים להיות חשודים על עזרה ל"גיס החמישי", עלולים להיוודע על מקום הימצאו של הנשק בנקודות היהודיות ולהשתלט על המחסנים בשעת חירום, ולא עוד אלא שהם יכולים גם לקרוא לערבים ולאמור להם: כאן נמצא נשק, בואו וקחו אותו... במצב של חירום וסכנה יכול הדבר לשמש כמכה מעורף, וסירובם של היהודים למסור את הנשק עלול לעשות אותם אחראים להכשלה (אינני מוסר את הדברים כלשונו, אלא את תוכנם בלבד). השלטונות, אמר, רוצים בקואופרציה עם היהודים, ואף היהודים מדברים על קואופרציה, אולם זו פירושה: עזרה לשלטונות בצורה הנראית להם [לשלטונות], וכל דבר שאין בו כדי עזרה אינו אלא מפריע.

בסוף דבריו הציע שנודיע לו מהי כמות הנשק שביישובים היהודיים. לא דרש כי נודיע לו את המקומות בהם נמצא נשק, אלא את הכמות בלבד. מה יצא מזה? אזי לא יגשש באפלה. הוא הוסיף כי בזה שנודיע לו את כמות הנשק לא נרע את מצבנו; אבל אין הוא מבטיח, כמובן, שום דבר. הוא ביקש שנעיין בהצעה זו, ובזה נסתיימה הפגישה. במשך השיחה הדגיש פעמים אחדות כי הוא מאמין שנגיע לידי הסכם, שאם לא כן היה מגשים את מסקנתו בכוח.

יכולות להיות סברות שונות בדבר משמעות ההצעה החדשה של המפקד.

סברה אפשרית, שהצעה זו יש בה חיפוש מוצא של כבוד מכל עניין פירוק הנשק. הוא מבין שנכנס לעסק ביש, לא יעלה בידו לשבור את החזית היהודית ולא יביא את היהודים לידי פירוק הנשק מרצון, והוא רוצה להיפטר מן העניין הזה; אבל הוא גנרל, מפקד צבאי עליון, הוא הציג דרישה מסוימת, באורח רשמי, בפני באי כוח מוסדות רשמיים של היהודים, הוא ניסח את דרישתו בכתב ואין הוא יכול סתם לטשטש את העניין, אלא מוכרח להשיג מהיהודים ויתור כל שהוא: לפחות, שיודיעו לו מהי כמות הנשק שביישוב. אם סברה זו נכונה, הרי יש בכך, מבחינת המפקד, ויתור מרחיק לכת מצדו; באשר כוונתו ורצונו היו לקבל מאת היהודים את הנשק ואת האפשרות לשלוט עליו, ועתה הוא מוכן להסתפק רק בידיעת הכמות בלבד; דבר שאיננו מצעיד אותו קדימה, אם הוא לא יאחז אחר כך באמצעים נוספים.

סברה שנייה מניחה, כי ידיעת כמות הנשק הוא הדבר המעניין אותו בעיקר, משום שהוא יכול לחשוב כי בשעת מלחמה בארץ עלולים גם היהודים לנסות מעין פוטש, והוא רוצה לדעת מה כוחם, מה האמצעים שבידיהם, ולטכס עצה כנגד זה.

סברה שלישית, חמורה יותר, רואה בהצעה האחרונה של המפקד ניסיון של גניבת דעת היהודים: עכשיו הוא דורש שיודיעו לו את הכמות, אחר כך יוסיף ללחוץ.

יכול להיות כי זוהי תמימות מצדי, אבל לי קשה לקבל את הסברה השלישית.

לאחר שהגנרל הודיע את הצעתו אמרתי כי השאלה היא רצינית מאוד משתי בחינות:

א. שאלה היא אם נוכל להשיג ידיעות על כמות הנשק;

ב. אם נוכל למסור לו זאת.

סיפרתי לו כי כל שלבי הפגישות והמשא ומתן אתו בעניין זה נמסרו למוסדות האחראים, ואף את הצעתו זו נמסור לחברינו במוסדות, והם ישקלו בדבר. את עמדתנו לגופה של הדרישה, על פירוק נשק מעל היהודים ניסחנו באופן ברור, והיא ידועה למפקד. אם יהיה לנו דבר נוסף להודיע לו נבקש פגישה נוספת. [---] הוא אמר שהוא חושב כי בכל אופן נבקש פגישה נוספת. על זה לא ענינו דבר.

בישיבת ההנהלה מסרתי דין וחשבון על הפגישה הזאת. עוד לא היה דיון ממצה, ורק הובעו קצת שיקולים. אבל לפני ישיבת ההנהלה הייתה לי שיחה עם חברים אחדים ובה הובעה דעה, [---] שאילו אפשר היה לבוא לידי הסכם עם המפקד, בבחינת "ג'נטלמנ'ס אגרימנט", [---] כי לאחר שנמסור לו את הידיעה על כמות הנשק, ייגמר בזה העניין כולו, אזי יש אולי מקום לחשוב על מילוי הדרישה.

בישיבת ההנהלה סיפרתי כי יש מחשבה כזו ומה הם נימוקיה.

ראשית, הלא כל הזמן אנו מנמקים את עמדתנו בחוסר אפשרות למסור נשק של יישובים יהודיים, אבל נימוקים אלה אינם חלים על מסירת ידיעות בדבר כמות הנשק, בתנאי שבזה יסתיים העניין. שהרי אם גם לכך לא נסכים, לא על סמך טענה של חוסר ידיעה אלא מתוך עמדה פרינציפיונית, יהיה מצבנו לא קל.

הנימוק השני הוא שיפור יחסינו עם שלטונות הצבא. יחסינו עם הצבא הם במצב מאוד מסוכן ועגום. בקרב שלטונות הצבא ישנה מרירות רבה וחשדנות ביחס אלינו. במידה מרובה גורם לכך עניין הרדיו החשאי,[1] העלונים האנונימיים, המעוררים את רוגזתם של השלטונות, אך בעיקר נובע יחסם מתוך חשד של סכנת "הגיס החמישי" בקרב יהודים. קשה לשער עד כמה הם מלאי חשדות בשטח זה. הם מגיעים לידי קוריוזים. לדוגמה: היום בא אלי איש אחד בחרדה רבה וסיפר, כי הייתה לו שיחה עם פקיד ממשלתי, והלה מסר לו כי הייתה ישיבה ממשלתית, שבה צוינה סכנת "הגיס החמישי", ונידונו האמצעים כנגדה. קראו למ. שרתוק ואמרו לו: הנה צפויה סכנה כזו, ואנו רוצים שתעזור להתגבר עליה; ואני כביכול עניתי, שהסוכנות תהיה מוכנה לעזור למלחמה נגד "הגיס החמישי" במידה שהדבר לא יעמוד בניגוד ל... תלמוד! אזי שאלו: מה פירושו של דבר, ואני כביכול עניתי: במידה שהדבר לא יעלה בדם יהודים...

מהו היסוד לכל "סיפור המעשה" הזה? בפגישה עם הגנרל, אחרי שהוא הצביע על סכנת "הגיס החמישי" גם בקרב היהודים, אמרנו בין היתר:

א. החשש שלך אינו מבוסס, [---] ייתכן כי מצויים יהודים שאפשר ללחוץ עליהם כדי שימסרו ידיעות לאויב, אבל אין יהודים אשר יילחמו למען האויב או יסייעו לו מרצון. אתה חושש, אמרתי לו, כי אנשים אלה עלולים לתפוס את מחסני הנשק, והלא אתה בעצמך אמרת, כי מחסנים אלה הם ביישובים יהודיים, ואם אתה חושש לתקלה כזו, כי אז עליך לארגן את היישובים האלה, לזיין אותם, לאמן אותם שיוכלו לעמוד נגד כל סכנה.

ב. שנית, אמרתי לו, סכנה זו שאתה מצביע עליה, היא בלתי ריאלית בהחלט. לעומת זאת צפויה סכנה מוחשית לחיי היהודים בארץ, במקרה שהצבא יוצא מכאן או שהוא יישלח לתפקידים אחרים. הנשק ביישובים היהודיים מיועד להגנה על החיים.

הרב פרוש[2] אמר לגנרל: דינא דמלכותא דינא, אבל פיקוח נפש עומד מעל לכל. אנו מצווים על פי התורה על שמירת השבת, אבל לשם פיקוח נפש לא רק מותר כי אם חובה לחלל את השבת, ורב המפריע לחלל שבת למען פיקוח נפש, חייבים להסירו מכהונתו (להודיעך: שהנשק שמור לצורכי פיקוח נפש, וזה דוחה אפילו דין מלכות). הרב פישמן הוסיף: אנו סומכים על עזרת אלוהים, אבל גם התורה מצווה דאגה לחיים.

מכל מקום עובדה היא שישנה מתיחות ביחסים בינינו ובין שלטונות הצבא. בזמן האחרון נוסף עוד גורם למתיחות, הלא הוא משפט בן-שמן, שעורר רוגז בקרב חוגי-הצבא על חוסר אומץ הלב של הנאשמים לגלות את האמת, וגם כמות הנשק שנמצאה שם עוררה רוגז, והם חושדים שהיישוב ומוסדותיו מחפים על מעשים כאלה. הנימוק השני בעד קבלת הדרישה של המפקד מבוסס, איפוא, על הכוונה לעשיית צעד למען שיפור היחסים עם השלטונות הצבאיים.

עם זה הדגשתי, בדברי בהנהלה, כי אין זו הצעה אלא מחשבה בלבד, וצריך לבוא בדברים קודם כל עם העוסקים בדבר.

מבין המשתתפים בישיבת ההנהלה הביעו את דעתם ארבעה: אוסישקין, הרב פישמן, ג'וזף[3] וסינטור.[4] סינטור מצדד בקבלת דרישתו של המפקד בתנאי שעם מסירת הידיעה על כמות הנשק יחוסל כל העניין כולו. שלושת הנותרים הביעו את דעתם נגד מילוי הדרישה, הואיל ואין זה אלא צעד ראשון בלבד, ואחריו יבואו צעדים נוספים. לדעתם, גם אין להציג את הנהלת הסוכנות כאילו יש לה ידיעות על כמויות הנשק ביישובים. על כן צריך לענות מייד תשובה שלילית. שאלתי גם לדעתם של החברים בלונדון וטרם קיבלתי תשובה.

[---] אם ישנה מחשבה לחפש פשרה, אזי לא נורא שיעבור עוד זמן מה עד שנשיב תשובה למפקד. אבל אם הכוונה היא לענות בשלילה, צריך שהתשובה תינתן מייד, שאם לא כן יתקבל רושם כאילו רצינו רק להרוויח זמן, או שבתוכנו היה ויכוח רציני והיינו צריכים להתגבר עליו.

 

* הישיבה התקיימה בערב הראשון להאפלה בארץ, בחדר בלתי מואר בדירתו של משה שרתוק בירושלים [המערכת].

 

הערות