יום ג', 27/11/1956 - תאילנד-בנגקוק
בעיתון הבוקר נאום של אבא אבן, לא
ברור אם בעצרת או"ם או מעל במה אחרת. הנאום כולו קטרוג על או"ם, חדור
התמרמרות גבוהה, שהינה כה אופיינית לאוֹבְּרִי וייתכן כי היא משקפת את הנחיית
גולדה אשר גם ידה רב לה בהתמרמרות. ובכן החלטות העצרת עד כה פירושן סיוע לתחיית
נאצר. העולם החמיץ שעת כושר היסטורית כאשר הודות להחלטות או"ם הורם נאצר
מאשפות, הוצב שוב על רגליו וניתן לו לבצר מחדש את מרותו במלוא הכוח וההתרברבות, כשחורבנה
של ישראל אדיר חפצו כמקודם. דברים כדורבנות, כבדי-מוסר, אך מה משמעותם המדינית אם
לא הודיה גלויה בכישלון ישראל ובבדידותה.
ב"אובזרבר" הלונדוני מאמר היוצא
מגדרו להוכיח כי נאצר אינו בשום פנים היטלר וכי המערב שגה כלפיו. במקום שחוזרים
בתשובה עומדים וכו'!
ב-10 בבית יעקבסון מסיבת העיתונאים שלי
בארץ-טאי. תוך נסיעתי הארוכה במונית מהמלון לאותו בית נכות מסורבל הירהרתי בניסיון
שאני עומד לפניו ובשאלות שתוצגנה ואגב כך העליתי בזיכרוני הזדמנויות קודמות של
שאלות ותשובות. פתאום דקר אותי זֵכֶר אחד: השאלה ששאלני סטודנט במנילה, לאחר
הרצאתי במכללת סנטו-תומאס, מה יהיה אם יתברר לנו כי על-ידי מלחמה נוכל לשפר באופן
יסודי את מצבנו - והתשובה שנתתי, והיא כי גם אם תהא מלחמה לטובתנו לא ניזום אותה;
יען אנו נגד מלחמה, ורעם מחיאות הכפיים שכיסה את דברַי. אותם שש מאות נערים ונערות
נתנו בי את אמונם - ואני רימיתי אותם!
התאספו כשלושים עיתונאים, גברים ונשים, רובם סיאמים
ומיעוטם אירופים, בכלל אלה נציגי סוכנויות, לרבות טאס"ס. אמרתי משהו על
שליחותי באסיה והצעתי כי יציגו שאלות. מכל הנוכחים השתמשו ברשות שניתנה רק בחור אחד ושתי בחורות. פתחה בחורה ושאלה על ביקורי במאלאייה. מדוע דווקא במאלאייה -
התברר אחר כך כי הייתה שם בשעת ביקורי וראתה אותי במלון. הבחור קלע בשאלותיו והוא
בלבד העסיקני רוב זמן המסיבה.
שאלתו הראשונה הייתה מדוע התקפנו את מצרים,
השנייה אם אומנם לא הייתה הידברות בינינו לבין אנגליה וצרפת,
השלישית מהו פיתרון הבעיה.
עניתי באנגלית בסיסית ובקצב של הכתבה ונוכחתי
כי כמעט הכל רושמים, הרוב מילה במילה. הבחורה השנייה – אותה המשכלת – הצולעת שערכה
לי ראיון בעוברי את בנגקוק לראשונה – השכילה לשאול על הקומוניזם במזרח התיכון ועל
תפקידו האישי של נאצר ונתנה לי אפשרות לגולל יריעה. הגדרתי את נאצר קצרות ונמרצות
אבל אמרתי כי מיגורו הוא בעייה הפנימית של מצרים.
נתקבל צרור מברקים מהארץ, תודה לאל כולם
גלויים, ואפשר יש בהם חזרה על הצפוּנים.
מברק מב"ג, המעורר מחדש שאלת השתתפותי
בישיבת "האינטרנציונל" וזה לשונו:
"ב-28 יתקיים בקופנהגן הכינוס האירופי של
האינטרנציונל השני(!) [הכינוי "השני" נעשה ארכאי מאז מלחמת העולם
הראשונה]. החברים ואני סבורים כי יש לשגר לשם נציג ברמה גבוהה ביותר להסברת
ענייננו ולעמידה במערכה הקשה אשר ודאי צפויה לנו שם. אני יודע המאמץ הגדול שידרוש
ממך טלטול נוסף זה אבל אם תוכל לקבלו על עצמך יהיה זה מעשה גדול. אנא הברק".
תגובתי הראשונה הייתה כי אומנם הטלטול קטלני
אבל הפעם אין לי פתחון פה לסרב, כל שכן שבן גוריון עצמו מבקש.
מברק מוולטר החוזר לעניין המגבית בארצות הברית ומוסר מברק אייב הרמן בעניין זה במלואו. יש סיכוי
לתוצאות מזהירות ולכן כה חשובות הופעותי. הוא מכיר בגודש הלוח אך התוכנית מאפשרת
פנאי גמור עד 21 (איזה שטות!) ואחרי 3 בפברואר (תודה רבה!).
מברק ישקור ובו שני סעיפים. הראשון מוסר תוכן
מכתב בן גוריון למרכז מפא"י - בעצם קטע אחד מתוכו וזה לשונו:
"לא פחות מאשר לפני תשע שנים אני מאמין כי
עמוד נעמוד במאבק וגם יכול נוכל. איני בטוח שנשיג כל מבוקשנו - דבר זה לא ניתן גם
לאדירות שבמעצמות, אבל אין כל ספק בלבי כי גם מהמערכה המדינית נצא לא בידיים
ריקות. על שליחינו בעצרת או"ם ובבירות שונות באמריקה, באירופה, באסיה
ובאפריקה הוטלה הפעם משימה על אנושית ובידי כל אחד מאיתנו לעזור להם במלאכתם הקשה".
העובדה שראה בן גוריון לשגר מכתב למרכז, במקום לבוא לישיבה, וכן שראה לפרסמו, מעידה כי היה צורך להשמיע
דברי ארגעה ועידוד באוזני הציבור כולו הנתון כנראה לספקות ולחששות עמוקים.
הסעיף השני מבשר את החלטות הממשלה לגבי המשטר
ברצועת עזה - חידוש פעולת הרשויות המקומיות, שיפורי שירותים, חופש דיג, אספקת מזון
מוזל ממחסני הממשלה - (! - שלל סיני?) ועוד כהנה. אני נמנע מהערות שוליים כדי לשים
קץ לעקיצות.
אחרון-אחרון, מברק מאיתן המודיע כי התורכים
קראו חזרה את [צירם] אסתינייאלי, אבל הם מוסיפים לקיים את הצירות. זאת אומרת ראתה
תורכיה עצמה נאלצת - עם כל שמחתה לאידו של נאצר מידינו - לשלם מס זה לבריתה עם
עירק בפרט ולמעמדה כלפי המזרח התיכון הערבי בכלל.
נכנסתי עם אלישיב לחנות תכשיטים וקניתי מכבנת
ועגילים לללה ועוד מערכת כזאת בצבע אחר לרינה. את המתנה של ללה תקח גב' נורדווין
לניו-יורק.
במונית הזעירה בדרכי למלון חזרתי והפכתי בעניין
הנסיעה לקופנהגן והחלה פועלת איפכא מסתברא.
מה פירוש הדבר כי אסע לקופנהגן לעמוד במערכה
הקשה? פירוש הדבר כי אגן בלב ונפש, בכל הלהט והיקוד, על מבצע סיני על כל
השתמעויותיו והסתעפויותיו - או על אַפַּן. איך אוכל? מה קו אנקוט בעניין הקנוניה?
האם שוב אכחיש ואשבע לשקר? מבחינה זו - לא הרי קופנהגן כהרי בומביי. פה ישבו הודים
ואינדוסים ואילו שם יֵשבו אנגלים וצרפתים. היכחיש החי את החי? ובכן מה - האנקוט
לשון אחרת? בנוכחות אולנהאור ו[פרידריך] שפר, אשר שמעוני בבומביי והיו עדים לכל המאבק
העצום שלי? איך אוכל לפשוט פרצוף וללבוש פרצוף - לכרכר ולהתפרכס לפי תנאי
"הזמן והמקום?" ואחת היא מי יהיה ומי לא יהיה בקופנהגן, אינני רוצה לשקר
עוד ואילו להגיד את האמת אינני יכול. ומדוע מוכרח אני בכלל להיענות למשימה כזאת,
לאחר שחיללתי את מצפוני ושברתי את עצמי באסיה? ומי דורש זאת את ממני? האיש אשר
שלחני אל דאלאס וערב הפגישה המכרעת נעץ בגבי את סכין פשיטת כנרת; אשר שלחני אל
נהרו ובבוקר שיחתי איתו כיבדני במבצע סיני, ואשר לא נתן דעתו אפילו להזהירני אישית
במילה אחת לפני כן - כאילו לא הייתי קיים וכאילו נחשבה שליחותי כקליפת השום. ברור
כי היה כל ההבדל שבעולם - על כל פנים מבחינת בן גוריון עצמו - בין פשיטת כנרת לבין
מסע סיני. את הפשיטה אפשר היה לדחות ואפילו לבטל ואילו למסע סיני היו מניעים
ושיקולים כבירי משקל. אבל גם במקרה השני אסור היה לשכוח את שליחותי - להתעלם ממנה
כליל - לגלות על-ידי כך זלזול גמור בה. חובה הייתה ואפשר היה למצוא דרך להזהירני ולהעמידני
על הצפוי. מי שאינו מבין חובה זו אין תוקף מוסרי לפניותיו לעזרה. ומניין שבעיצומה
של ה"עמידה במערכה הקשה" בקופנהגן לא יקום צה"ל ויכבוש, לא את שכם
אבל נאמר את טול כרם; לא את דמשק אבל את הגבעות החולשות על עין-גב? המבן גוריון ייפלא הדבר? ההוא יזכור באותה שעה את שליחותי
בשמו ואת המברק האישי ששלח לי?
עוד רבות וקשות מזה חשבתי ועד שהגעתי למלון
בשלה הַחלטתי לענות בשלילה. רק היסוס אחד כרסם: הן בהתחולל המשבר בעצמי פניתי אליו
והצעתי עצמי לכל תפקיד, והנה עכשיו שהוא פונה אלי הריני מסרב. לא עצר היסוס זה
להכריע את הכף: הדבר היה לפני עדות השקר ששברה את גבי המוסרי.
חיברתי מברקים. לבן גורון: "מעריך העניין לפנייתך אך אינני יכול". לוולטר: "בעיית הגודש לחוד
ולא אכנס לגיהינום, אבל קודמת השאלה אם בכלל אקבל עלי שליחות". שוב חשבתי:
כיצד אופיע בארצות הברית? כדי להפיק מלוא היעל עלי לא להגן סתם על מסע סיני אלא
לדבר עליו נלהבות ולהוכיח כי ממנו פתח לישועה גדולה. איככה אעשה זאת - ולעומת זאת
איזה טעם יהיה בדיבורים פושרים הפעם?
אלישיב חזר ממשרד החוץ בידיים
ריקות, אך בינתיים נתקבלה אצל יעקבסון תשובה ברורה על פנייתו הקודמת: ראש הממשלה
מצטער מאוד - הוא עסוק ולא יוכל לקבלני. כמוהו כנהרו.
לארוחת הצהריים הביא אלישיב עוד ידיעה מרגיזה:
מלאוס מודיעים כי מכיוון שביום בואי יבוא לביקור גם סר רוברט סקוט מסינגפור -
עובדה זו כשלעצמה דיה להלך מרה שחורה! - אין ביכולתם לאכסנני כפי שחשבו בתחילה אלא
אצטרך להתגורר בבית מלון ולשלם בעד עצמי. עצם העדפתו של סקוט על פָּנַי כאורח
ממשלה יש בה כדי להוציא את הכלים, אבל התוספת כי אצטרך לשלם את חשבון המלון היא
שיא! תגובתי הראשונה הייתה לבטל את הביקור אבל אלישיב החל לטעון כי הרי שינינו את
מועד הביקור, לכתחילה נקבע כי נבקר בלאוס לאחר ביקורנו בקמבודיה ואחר כך החלפנו את
היוצרות ולכן יצא ההתנגשות עם סקוט. אמרתי ילכו לעזאזל, ניסע ונשוב, ממילא הנני
מקיים נסיעה זו כאילו כפאני שד, אל נשגיח בנימוסיהם - אך לבי היה מר עלי מאוד.
כל אחה"צ כתבתי יומן.
החשוב שבשני עיתוני אחר הצהריים,
"פוסט" שמו, הקדיש למסיבת העיתונאים שלי טור שלם, הראשון בעמ' א', עם
זנב אי-שם. מבחר הקטעים וניסוחם לגמרי כשורה, פרט לשיבוש אווילי אחד: במקום שאמרתי
כי הכרחי treaty peace [חוזה שלום] בינינו לבין
מצרים נאמר treaty basic [חוזה יסוד], ולקורא פיתרונים.
בעיתון השני, "ליברטי", אין בכלל זכר למסיבה, אבל "פוסט" הוא
הנפוץ ביותר.
באותו גיליון הודעה מצרית המתפארת כי יחידה
גדולה שלהם, בפיקודו של פלוני המפורש בשמו, עברה בחצי האי סיני, נתקלה ביחידות
צה"ל שניסו לכתרה ולא הצליחו, וחזרה בשלום לבסיסה. הוא אשר אמרתי.
נתקבל דואר מהארץ: שוב מהאם ומבנה - הפעם מקובי
במרחקים - ומוולטר. מכתבה של צפורה מ-20 בנובמבר, לאחר שקיבלה ממני ד"ש על-ידי
החוזרים מוועידת בומביי. המכתב מעיד על אי שקט נפשי רב. צפורה משבחת מאוד את וולטר
ואת יעקב ה'[רצוג] שאינם מזניחים אותה. יעקב סיפר על ביקור הנשיא באי יוטבת. אחינו
הגדול יצחק בן צבי נשא שם מדברותיו והכריז בשפת הקדוש ברוך הוא ליהושע: "כל
מקום אשר תדרוך כף רגלך בו - לך נתתיו". יעקב הוכרח לעשות מאמצים על אנושיים
כדי להשיג השמטת הפסוק מהנוסח שנמסר לפרסום. צפורה מסכמת את הלך הרוח בציבור:
"ברור כי יש ויהיו סיבוכים מדיניים, אך בסופו של דבר טוב כי עשינו מה
שעשינו". אשר ל"סיבוכים המדיניים" מספרת צפורה כי לפי ידיעות מניו יורק
אין האמריקנים רוצים לדבר איתנו ואפילו גולדה "נבוכה מאוד".
צפורה עסוקה בהוצאת הספרים מסמולנסקין 9 - אחרי
ככלות הכל ניגשים להתקין אותו בית בשביל גולדה.
מכתבו של קובי מ-25 באוקטובר, הראשון
מאוכספורד, שופע עבודה ונחת. כרגיל מכיל המכתב פסקה מדינית נמרצת: " בן
גוריון במדיניותו גורם לבלאי מהיר של עצבי המדינה - אחד מכלי נשק החשובים שלנו
לאור הסיכוי המרנין של איבה ממושכת בינינו לבין שכנינו. אופיה הצבאי של המדינה
מתחזק ומתפשט וסכנת הידמותה לצלבנים או לפלשתים הולכת וגוברת ללא כל זריקת נגד. אם
זה יימשך יגיע רגע בו ישאלו יהודים בארץ - אם זהו פרצופה של המדינה, הכדאי כל
העניין?"
וולטר כותב: "היה זה מזל ע צ ו ם למדינה כי דווקא בזמן הזה נמצאתָ באסיה. לולא
פעולת ההסברה שלך היו יחסינו עם ארצות שונות באסיה מוכים מכה פטלית --- אתה
בנוכחותך ובעבודתך הצלת את המצב. שמעתי רבות על מעשיך מפי ראובן ברקת".
וולטר מספר כי בן גוריון חולה - שוכב מוכה
לומבגו. "אנו חיים בעולם מוזר, בו מוכרעים העניינים במיטותיהם של חולים -
אייזנהאור, אידן, דאלאס, בן גוריון". באמת, רק הרוסים בריאים כשוורים!
עברתי על שלושה גיליונות של "ניו יורק טיימס"
- 21, 22 ו-23 בחודש זה.
ידידי סלוין לויד מתנבא בניו-יורק על הגדולות
שחוללה ההתערבות הבריטית בסואץ:
ראשית, "מלחמה הופסקה במהירות". לא דובים ולא יער -
שכן אלמלא ההתערבות לא הייתה מלחמה כלל. שנית, "נוצר כוח בין לאומי".
ומה אם נוצר - לאיזו תכלית הוא משמש? פתחון פה לאנגלים להסתלק ממצרים בלי אותו הביזיון
שהיו נוחלים אילו הסתלקו, כפי שהיו מוכרחים להסתלק בין כה וכה, בלעדי "הכוח
הבין לאומי"? או שמא חיפוי ומגן לנאצר?
שלישית "הוסר המסווה מעל החדירה הסובייטית". וכי מתי
הייתה חדירה זו זקוקה למסווה? - רק בשביל מי שטחו עיניו מראותה. ולאחר שהוסר
המסווה כלום פסקה החדירה? עכשיו היא מקיפה ביתר שאת גם את סוריה, נוסף על מצרים.
לא, אין זה משכנע כלל וגם חלש מאוד.
דריוּ מידלטון מודיע מלונדון כי מצרים נכנסה
למו"מ עם ברית המועצות בדבר חידוש אספקת נשק כבד
במקום זה שהוחרב על-ידי אנגליה וצרפת או נשלל על-ידי ישראל, והכוונה היא למימסרים
שיחזירו את זיון מצרים לקדמתו או אפילו יגבירוהו עד סוף החורף. אז תוכל ברית
המועצות ללחוץ על נאצר, אשר לא התחרט ולא נענש, לחדש מלחמת תנועתו נגד השפעת המערב
במזרח התיכון. הכתבה, אשר ברור כי הושרתה ממשרד החוץ הבריטי, מגלה לוט רב מיחסי
אנגליה וארצות הברית מסביב לבעיית ברית המועצות במזרח התיכון. לפיה עשתה אנגליה מאמצים
רבים לפקוח עיני ארצות הברית על הסכנה ואידן גם הזהיר את אייזנהאור בתחילת ספטמבר
כי אנגליה עלולה לראות עצמה נאלצת לעבור לשימוש בכוח נגד מצרים. הדבר הוגד גם
לבולגנין ולחרושצ'וב כשביקרו בלונדון באפריל. ארצות הברית טענה כל הזמן כי אנגליה
מגזימה את הסכנה. אידן הסתמך על התקדים של היטלר - לא לגבי נאצר אלא לגבי ברית
המועצות. האנגלים טענו כי מזימות ברית המועצות בתעלת סואץ מסכנות את המערב יותר
מההסגר על מערב ברלין - זאת אומרת אם שם נקטו פעולה, כאן על אחת כמה וכמה. ארצות
הברית לא קיבלה דעה זו. הכתבה מרמזת כי לאחר שהוזהרה ארצות הברית ולא לקחה מוסר,
ראתה אנגליה עצמה חופשית לפעול מבלי להמתין לאו"ם. משרד החוץ הבריטי גילה צפונות
אלה עכשיו, שעה שנשקפת הסכנה כי התערבות או"ם לא תעצור מסע ההתבצרות של ברית
המועצות במזרח התיכון. לונדון חוששת כי על-ידי הטלת תנאים לגבי ממדיו ותפקידיו של
כבי"ל, אשר או"ם ייכנע להם, יצא נאצר מהמשבר הנוכחי חזק מכפי שהיה בזמן
מן הזמנים. מעניין ומאלף ומאוד מדאיג. אגב, מי שיקרא מאמר זה בעיון ויסיק ממנו
מסקנות הגיוניות יבין כי היוזמה הבריטית במבצע סואץ ק ד מ ה ליוזמה הישראלית במסע סיני.
מיודענו קֶנֶת לאב מבשר מרבת עמון על החמרת
התסיסה נגד המערב ברחבי המזרח התיכון הערבי. הלבנון, עירק,
ירדן כולן אחוזות התלקחויות של זעם נגד אנגליה וצרפת. בביירות פצצות, בבגדאד
הפגנות גועשות ותגרות עם שוטרים, בירדן לחץ שאין לעמוד בפניו בעד ביטול החוזה עם
אנגליה, גם בבחריין ובקטאר חתירות רציניות נגד האנגלים. מסקנת הניתוח היא, כי
"אם לא תצליח ארצות הברית להגיע לעמק השווה עם הכוח הערבי הזה, אשר רוחו חזקה
פי כמה מכל שיקול חמרני, יפסיד המערב את המזרח התיכון. הן מנהיגים ערביים והן
דיפלומטים אמריקנים מקווים כי וושינגטון תיכנס לתוך החלל הריק שנוצר על-ידי שנאת
אנגליה וצרפת. מדיניות חיובית של ארצות הברית יש ביכולתה להעמיד תריס בפני גאות
נחשול האהדה לברית המועצות". לאב רואה את העניינים דרך משקפיים מסויימות ונקל
לשער מהי אותה "מדיניות חיובית" שהוא מטיף לה. הוא נזהר מלפרש בשם
ישראל, אבל ברור מהי העצה היעוצה לגבי ישראל אצל אותם חכמי מדיניות ארצות הברית במזרח
התיכון אשר הוא משמש שופר להם. המאמר כולו מעיד על התגייסות אנטי ישראלית מאיימת
ביותר המתחוללת עכשיו במערכות המדיניות האמריקנית בעקבות מסע סיני וכל מה שנתלווה
אליו ונשתלשל ממנו. מכינים לנו חשבון צדק הגון ואפשר יגישוהו לנו כבר בעצרת הזאת.
ארוחת ערב יהודית אחרונה אצל הזוג שוייקי - הוא
מחלב והיא מבגדד-רמת יצחק. שוב יעקבסונים ושוב הזוג החמוד ברטי ובארבי מירופולסקי
וכן הזוג רוזן (הוא בשגרירות האמריקנית, מומחה לסין, יהודי עד למוח העצמות, גאה על
אמו שהיא מוותיקות "הנשים החלוצות" בעירם), ועוד בחור אחד מחלב, לעת עתה
רווק, אף הוא זומם לגזול בחורה מהארץ.
חזרנו למלון קרוב לחצות ורק אז התחלתי להתארז
לקראת הטיסה ללאוס. עד מוות נמאסו לי האריזות וההכנות והנסיעות הללו, אבל אין מנוס
מהחזקת מעמד עד הסוף. גם סידור הניירות שהצטברו גזל זמן רב ולבסוף החלטתי כי עלי
לעבור על ערימת העיתונים הישראליים בטרם אזוז מכאן.
הרושם הכללי מכל הכותרות והידיעות, המאמרים
והמכתבים שקראתי הוא כי הארץ הייתה המומת המאורע ההיסטורי הכביר וסחופת נחשול
ההתלהבות לניצחון. מעוצמת ההלם והשיכרון פס כל שיקול מדיני. אם יכלו להיות הרהורי
ספק כלשהו מלכתחילה, הם שותקו ונעלמו נוכח שתי הצדקות ניצחות בדיעבד: שבירתו המכרעת
של נאצר והשלל העצום שנלקח.
באחד ה"רימונים" מאמר של אהוד
[אבריאל] - אופייני מאוד. שגרת ההתלהבות מהמבצע משוזרת בו בנסיונות של ניתוח מפוכח
ועצמאי המתחבלים על-ידי אשליות שאין המחבר עוצר כוח להשתחרר מהם. הוא זועם על
תגובות ברית המועצות וארצות הברית ובזה הוא מודה כי גורמי יסוד אלה לא הובאו
בחשבון מראש. הוא שופך חמתו על אנגליה שהססנותה הכשילה את מבצע המעצמות ואינו נותן
דעתו כי אילו הייתה אנגליה יותר החלטית בפעולתה הייתה מעוררת תגובה שלילית עוד
יותר נמרצת בפנים ובחוץ ונסיגתה הסופית הייתה עלולה אז להיות עוד יותר עקרה
ומחפירה. הוא טוען כי אלמלא נדרשנו אנו לפנות את סיני הייתה נכונות נאצר לשלום
יותר גדולה - כאילו כיום יש מצד נאצר נכונות כלשהי לזאת - ולוקה כאחרים בקהות
גמורה לגבי תפישת הלך-רוחם של ערבים, שהיה מביא את נאצר להתנגדות נמרצת לכל רעיון
של שלום עם ישראל דווקא תחת המחץ של תבוסה גמורה. הוא מצדיק כמובן את הדין על
החלטת הנסיגה וקובע בפשטות את עמדת הרוב באו"ם ואיומי ברית המועצות וארצות
הברית כעובדות שחייבוה, אבל הוא משלה עצמו על-ידי עריכת חשבון הרווחים שזכינו בהם
עקב הנסיגה. מהו הרווח העיקרי? "רכשנו לנו את הזכות לדרוש מאומות העולם כי
יתבעו.ממצרים מו"מ ישיר עם ישראל באותו התוקף בו דרשו מאיתנו לפנות את
סיני". באמת עניין עצום! רכשנו זכות לדרוש כי יתבעו - התרשמותי מניסוח זה
מזעזעת ממש. אומנם זהו ניסוח הרבה יותר צנוע ומתון מזה שבפי [חיים] בן-אשר המלוּהט,
אבל מה פירושו למעשה? צניעותו ומתינותו אינם מעלים את יעילותו כמלוא נימה והיעילות
היא בשפל. קודם כל לא הרי זה כהרי זה ואין להביא מזה ראיה לזה ואין או"ם
מבורך כלל בעקיבות ואין הזכות לדרוש פירושה ביטחון כי אומנם תוצג הדרישה ואין הצגת
הדרישה מבטיחה בשום פנים את מילויה. אהוד עצמו מבין כי "אסור להשתעשע באשליות
כי זה יושג בנקל --- מצרים עלולה להתעקש ואולי תמצא תומכים --- אבל הסיכויים לא
קטנו לעומת התקופה שלפני מלחמת סיני ואולי אף גדלו, כי הארצות שעמדו על ציותנו
להחלטת או"ם לא יוכלו להשתחרר מההתחייבות המוסרית(!) לדרוש ממצרים חופש שיט
לאוניות ישראל בסואץ, וכן לא יוכלו המעצמות להשלים (לא יוכלו?!) עם סגירת מפרץ
שלמה בפני שיט ישראלי". איזו נחמות שווא!
ב"הארץ" מאמר של אליעזר ליבנה - הרבה
יותר מפוכח אך גם הוא לא נקי מאשליות. הוא מעריך בכל חומר הדין את הנזק שבתגובתו
האויבת והזועמת של העולם האפרו-אסייני והנייטרליסטי. הוא רגיש מאוד לגיבוש כוח
או"ם נגדנו. הוא דורש משמעת לאו"ם, ציות לאו"ם, שיתוף פעולה עם
או"ם. הוא מעז לקטרג על בן גוריון מדוע לא הכריז על נסיגה עוד ביום ד' בכנסת.
אבל גם הוא דורש תקיפות בהצגת הדרישה לאו"ם "כי יסייע לנו במלוא השפעתו
להגיע לידי ברית שלום עם מצרים". ושוב, הביקורת איננה בשל העצה להציג דרישה
כזאת כלפי חוץ. ודאי שאנו מצווים על זאת. הביקורת היא על ההנחה המשתמעת כלפי פנים,
כי מצרים עשויה להתפעל מדרישה כזאת ולציית. אכזרי מאוד לגזול אשליה אחרונה זו, אבל
אשליה אינה חדלה מלהיות אשליה רק משום ששלילתה אכזרית. שכבתי ב-2.30.
מחר בבוקר אנו יוצאים ללאוס. אף על פי שעוד שוב
נשוב פעמיים לבנגקוק זו אשר אי אפשר להיפטר ממנה ולהיחלץ מלעבור בה, הרי זה יומנו
האחרון בארץ-טאי לשמה ואולי כדאי לסכם את פרשתנו בה בקצרה. פרט לוועידה
הבין-פרלמנטרית היה הביקור כאן מבחינה מדינית כישלון חרוץ - אומנם הכישלון היחיד
בכל מסע אסיה עד כה, אך המוחלט. היו כישלונות חלקיים במנילה ובקטמנדו, אך כאן היה
הכישלון גמור, שכן הביקור לא נתקיים כלל. עם כל חמודותיו נושא יעקבסון באחריות
הראשית לכך - ברישולו, בסתגלנותו לסביבתו ובסירובו המוחלט להבין את הגיונם הממלכתי
של הדברים. אכן הנוכלות והתחמקנות של הטאים תרמו אף הן את חלקן הנדיב. יש להניח, כמובן,
כי אלולא אירע מה שאירע - או גם עם כל מה שאירע אחר כך אילו נעשו הסידורים לפני
כן, אפשר הייתי מתקבל כהלכה, אבל לאחר כל הפרסום לרעת ישראל והוקעתה באו"ם
וברחבי אסיה לא היה שום עניין לשליטי טאי להבליט יחס חיובי אלינו. רושם הארץ
מבחינה ההווי המדיני עגום: שחיתות החל מהצמרת, התעמרות של יחידים בכלל, צביעות
וזיוף על-ידי נשיאת שם הדמוקרטיה לשווא, שגרת מליצות נפוחות שאינן מחייבות דבר,
סחבנות וזלזול גמור בהבטחה, היעדר כל הרגל של מאמץ מתמיד, היתרון ההיסטורי המהולל
של הארץ - כי לא ידעה במאות השנים האחרונות עול שלטון אירופי זר, אלא הייתה עצמאית
מאז ומקדם - שלל ממנה כל מופת של יעילות, כל דוגמה של התאמצות, כל הזדמנות של
חינוך שיטתי, והריהו מתנקם בה עכשיו קשה. לדידי יוצא שכרו בהפסדו, פרט בעניין
הלשון הלאומית, שלא ידעה נחיתות והיא השלטת בכל ענפי החיים. עם זה האנשים נעימים,
הליכותיהם כשל בני תרבות, ועל הכל מכפר החן והתום של הנוער, אשר תווי פניו אי אפשר
שלא ישקפו עדינות נפש ואפשר יש בדמותו יסוד לאמונה בעתיד.
