יום ו',  4/11/1955

 

הלכתי הבוקר למשרד רה"מ - למיפגש כל חברי הממשלה [החדשה] על מנת לצאת משם אל הנשיא. לא נכנסתי לחדרי הקודם [שבו ישב מ"ש כרה"מ]. אצל הנשיא ישבנו כולנו בחצי גורן והוא אמר מה שאמר וב"ג ענה מה שענה. הופעת ב"ג בתלבושת חאקי - גם כשאנשי שתי הסיעות החדשות לבשו מעילים על גבי חולצותיהם - לא יכלה שלא להרגיז.

באתי למשרד החוץ והכל פגשוני בחיוכים רחבים. אף על פי שלא חדלתי להיות שר החוץ כל כ"א החודשים האלה, נתקבלתי כבן שחזר למכורתו או כאב גולה שחזר אל בניו.

הדבר הראשון שנתתי דעתי עליו ביום מיוחד במינו זה היה עלבונו של ניקולס ויציאתו במפגין מסעודת אמש. ברור היה לי מראש כי נעשה כאן מעשה נערות מצדו אך אין ספק כי היה לו על מה להתרעם. אילו נהג בחוכמה ולא הלך אחרי אשתו, היה מבליג ונשאר ואחר כך היה פונה למשה"ח ומוחה ואזי היינו מתנצלים. מפי ראש הטקס [מיכאל] סימון למדתי,

ראשית, כי מסדרי הסעודה ב"דוד המלך" מטעם משרד רה"מ לא נמלכו כלל בדעתו לגבי סדר ההושבה,

ושנית, כי על פי כל דיני הטקס היה מגיע לשני השגרירים להסב אל השולחן הראשי. מכל מלמדי השכלתי - והפעם השכילני מיכאל סימון בינה, כי במסיבה חגיגית קודם שגריר חוץ לכל שר של המדינה המארחת פרט לרה"מ ולשה"ח.

שוחחתי עם הנספח הצבאי בוושינגטון כתריאל שלמון, שנתעכב פה להמתין לשובי מז'נבה. אמרתי לו כי עליו לדאוג למשלוח רשימת מישאלותינו בנשק מארה"ב בהקדם האפשרי לשגרירות בוושינגטון ולשוב לשם מייד לאחר עריכת הרשימה.

נתאספה צמרת המשרד ושעתיים סיפרתי להם פרשת פריס וז'נבה לכל שלביה והסתעפויותיה.

לשעת הצהריים נסעתי למשרד רה"מ למסיבת פרידה שערכו לי עובדיו. היו נאומים לכבודי ועניתי. כשבאתי ביקשתי להביא את צפורה והכל הצהילו פנים לקראתה בלבביות רבה.

לארוחת צהריים, בבית, לואי פישר [דמות ססגונית - עיתונאי וסובייטולוג יהודי אמריקני: היה ממתנדבי הגדודים העבריים במלחה"ע 1; אח"כ נעשה זמן-מה קומוניסט ושהה בבריה"מ]. כפי שעשה כבר בהרצאותיו לפני עיתונאים בירושלים ובתל-אביב כך ראה גם בשיחה עמדי להרים על נס את מיבצע ז'נבה. הורגש שם בעליל כיצד הוסרה ועידת ז'נבה בידיים מהפסים אשר נעה עליהם לפני כן והוצבה על פסים חדשים - המצב במזה"ת וביטחון ישראל.

פרץ לתוך הבית כרוח תזזית פנחס ספיר וכדרכו, בלי אקדמות וכמעט ללא אמירת שלום, הכריז: "עליך לנסוע לאמריקה [להופעות מטעם מפעל "המילווה"] - ההבדל בין בואך לאי-בואך הוא 10 מיליון דולר." הוא חזר זה עתה מארה"ב וקיבלתי דבריו כשיקול מכריע של החברים שם. אמרתי כי ראוי לו להשמיע דבריו באוזני ב"ג, אשר בוודאי לא יגרוס יציאתי לחו"ל מייד עם חילוף המשמרות. קיבל על עצמו את השליחות אך חזר והדגיש כי נסיעתי היא צו עליון. הופעת הבכורה היא בשיקגו ב-12 בחודש, זאת אומרת בעוד שבוע ימים, ועלי להיות לפי זה בניו-יורק ב-10 או לכל המאוחר ב-11 בחודש. פירוש הדבר כי עלי לצאת בעוד 4-5 ימים. הרגשתי כי העניין נעשה ממשי. סיפרתי לצפורה וחייתה נפשה.

אחר הצהריים ניתן לנו לספק משאלת ליבנו מימים רבים. תמיד בדרכי לת"א או בשובי לירושלים, בשטוף המכונית על פני הבקעה שבין נפתוח ומוצא, הקרויה משום-מה עמק הארזים, הרהיבו עיני מעשי בראשית המתחוללים שם, כיצד נעקרים סלעי קדומים ומסתקלים שדות טרשים ומתיישרים מידרונים מבותרים וניבנים גדרות סדורים וניטעים כרמים וגני פרי והנוף כולו מתפרק משיממת עולם, פושט המעטה הקודר של החום והאפור, מצהיל פנים בתשבץ מדוד של גפנים ואילנות צעירים ומרנין בעלוותם הירוקה. מאוד חשקה נפשי לעצור פעם את המכונית, לרדת לתוך הבקעה ולראות מקרוב את העבודה הנעשית ואת תוצאותיה. היה משהו גורלי בראייתי את התמורות המופלאות מצטיירות לעיני ומתפשטות מפעם לפעם על פני שטחים יותר נרחבים - מבלי שתהא לי היכולת לעבור את המרחק הקטן המפריד ביני לבינן ולגשת אליהן פנים אל פנים. והנה היום היה האות. התפרקתי ממתח מיבצע ז'נבה והשלכתי מעלי את הנטל המוחץ של ראשות הממשלה וביקשתי לתת ביטוי לאותה מידה של חירות שהוחזרה לי.

 

[סיפור המעשה לא הושלם - מ"ש הותיר לו מקום ריק בגיליון היומן ולא חזר למלאו]

 

[לשבת, 5.11, לא נמצאו תרשומת או ר"פ]