יום ב', 31/10/1955
הגעתי למיטה הבוקר ב-4 וזמן רב הייתי טרף לדו-קרב בין העייפות והמתיחות עד שלבסוף הכריעה העייפות את צרתה.
הקיצותי קרוב ל-9 וכשיצאתי מחדר הרחצה כבר מצאתי את סופרו של "ני"ט" [אלי] אייבל, ממתין לי: בחור יהודי יפה-תואר ודק-שכל, אחד מכתבי העיתון בוושינגטון, היה בארץ, מתמצא היטב בענייני מזה"ת. הזמנתיו לארוחת בוקר והייתה לנו שיחה ממושכת - קצתה לא לפרסום וקצתה לפרסום אך ללא הסתמכות. אף הוא נכח במסיבת העיתונאים שלא לפרסום עם דאלס והתרשמותו לגבי סיכויינו לקבל נשק מארה"ב אחרת מזו שהגיעה לאבא: דאלס אמר אומנם כי יעיין בבקשותינו אבל מדבריו נתרמז יחס שלילי לעניין ועל כל פנים היה ברור כי אם נקבל משהו, אזי טיפין-טיפין (in driblets). הוא ציין בפה מלא כי בואי לז'נבה הביא לידי ריכוז מפתיע של דעת הקהל העולמית בענייני ביטחון ישראל.
בהתאם להצעתי מאתמול נתאספו בדירתי כל אנשי סגל החבורה שהיו שותפים למיבצע ז'נבה - על מנת להצטלם יחד, מהם שסופחו למיבצע לצורכי הצילום: אליהו ואבא ויעקב ויוסף ואליאס וגדעון; וסידור וכהני ומשה ששון ודן אבני ומשה הס [מזכיר שני בצירות ברן] וזאב ש"ק ודן כרמל שומר ראשי ומיכה חסיד, איש תח"ל מפריס ורות הירש המזכירה מקונסוליית ציריך.
יוסף אבידר הביא לי תדריך לקראת שיחתי עם מולוטוב. בעיית השיחה הזאת הטרידתני כל יום אתמול והיום. זהו מתח מיוחד במינו - היות דרוך לקראת שיחה קשה, להפוך בלי הרף בנושאים ובניסוחים ולתהות על תעלומת תגובותיו או יוזמותיו של הצד שכנגד. פתיחתי הפעם חייבת להיות קצרה מאשר אצל המערביים - ולעומת זה דווקא ל"פטישי" זה יש להגיד כה רב!
הופיע על פי מועדה מכרי הוותיק אלברט כהן, פקיד של i.l.o וארגון ההגירה, (מכאן ואילך נרשם ב-11 6.) שפרש כבר מתפקידו בהגיעו לשישים - אשרי האיש! - והריהו מצבר של מרירות על שום שלא אספתיו למשה"ח, וזה בשעה שאינו שומע מילה עברית וכל הוויות הארץ הן כספר החתום לפניו.
שיחה ממושכת עם יהודי צרפתי אחר, [אדוארד] סאבלייה מ"לה מונד". אלברט כהן הוא יליד קורפו ואילו סאבלייה מוצאו מעיראק. נסה נא להבחין בהם את הזר - נוכח צרפתיותם המזהירה. בשיחה עם ס' נכח צור שקיבל על עצמו לבדוק את אשר יכתוב בטרם יפרסם.
התברר כי שמאי לא המשיך דרכו אתמול מרומא ללוד. מזג האוויר שיבש את הטיסות והוא נאלץ ללון ורק היום יאחז דרכו הלאה.
מיעל ורד הגיע מברק מפתיע ומרנין: המפתיע שבו - כי כנראה מועמדות נמיר לממשלה ירדה מעל הפרק, שכן המפלגה יושבת על המדוכה את מי להציע כשר בלי תיק, את יוסף או את נפתלי; והמרנין הוא המו"מ המתנהל סוף סוף עם הפוהמ"ז על כניסתם לממשלה לאלתר. מסתבר כי הצגת הממשלה תתעכב ממילא ונמצא כי לא אני הגורם את האיחור. גם זו לטובה!
התייעצתי יסודית עם אבידר על תוכנית השיחה עם מולוטוב. הוא הביא תדריך כתוב. הביע חשש פן תארך פתיחתי יתר על המידה - מי יודע מה זמן יוקצב לנו. בדרך כלל דרכם של מדינאים סובייטיים לא להאריך שיח למעלה מ-20-25 דקה. אמרתי כי איני מתאר לעצמי שיחה שתארך פחות משעה ועל כל פנים זה היה ניסיוני עם [אנדרי] וישינסקי [לשעבר שר החוץ הסובייטי].
בצהריים סעדנו אני וזאב אצל [יהודה] אסיא - היהודי הבבלי הצעיר שהינו אחד השותפים העיקריים והמנהלים הפעילים של הבנק ההלווצי [השווייצי]-הישראלי בז'נבה ולכן הוא גר פה עם אשתו הסיאמית ושלושת ילדיו היפהפיים.
חזרתי לדירה וניסיתי לישון ולא הצלחתי. המתיחות חגגה הפעם ניצחונה.
אחה"צ טלפון מהמשלחת הסובייטית. מולוטוב חושש פן תתמשך ישיבת הוועידה אחה"צ - הוא אשר יגורתי! - ומכיוון שאינו רוצה בשום פנים כי אמתין לו אף דקה אחת, הריהו שואל אם נוח לי כי אשב בבית והם יטלפנו לי עם סיום הישיבה ואז נבוא. נוח בהחלט - ברירה יש לי?
בינתיים עסקנו כל היום בתכנון נסיעתנו. מעשה שטן, מטוס זה היוצא מציריך לארץ היה נוחת עד כה גם בז'נבה, אבל לוח הקיץ מסתיים בדיוק היום וממחר מתחיל לוח החורף אשר הנחיתה בז'נבה נופלת קורבן לו. ובכן הבעיה היא כיצד נגיע מז'נבה לציריך - הברכבת נעשה שבילנו או במטוס מיוחד נקפוץ דרכנו. הוכרע לטובת השנייה, שיש בה אפשרות לישון הלילה במיטה עד שעה מתקבלת על הדעת.
חטפתי שעה וביקרתי במשרדנו כאן - המשרד הישן של הסוכנות היהודית, המוכר לי עוד מימי גולדמן ב-1938. הדבר נגע בלבו של כהני וגם טאשה הצהילה פנים. בשובי לדירתנו מצאתי כי נתקבלו שני מכתבים. אחד ללא חתימה, אנגלית באותיות דפוס, כולו איומים לרצחני נפש, ללא ספק כתוב בידי ערבי. ואחד צרפתית, מבחור בן 26 אי שם בצרפת, המציג עצמו כצאצא של אדמירל צרפתי מהמאה הי"ח (לפי צור - אותו שהוכרע על ידי נלסון בקרב טרפלגר) ומציע שירותו כלוחם קומנדו pour la gloire d'israel"" [לתהילת ישראל]. זה כנגד זה.
אליהו מסר על שיחתו עם קירפטריק, "הראש הקבוע" של משה"ח הבריטי. הביע באוזניו אכזבתנו העמוקה מהשיחה עם מקמילן, אשר שלילית ועקרה כמוה עוד לה הייתה לנו כל השנים הללו. שוב ערך התקפה בעניין הצנטוריונים. קירפטריק טען כי לא מכרו לנו כדי שלא יהיו אנוסים לספק אותו נשק לירדן. אליהו ענה כי ירדן מוגנה ממילא ע"י צנטוריונים בריטים החונים על אדמת ירדן כחלק מה"בסיס" ואילו לישראל אין הגנה כזאת.
בשני ה"טיימס"ים, הלונדוני והניו-יורקי מאתמול, פרסום הוגן של הצהרתי בבואי לז'נבה, אגב הבלטת ביקורי ומטרתו.
לפי ידיעות מניו-יורק, כבשה הופעתנו בז'נבה מקום ראשון בכותרות העיתונות, בטלוויזיה וברדיו. ההתחרות הרצינית היא לא מצד ועידת ז'נבה הרשמית אלא מצד הנסיכה [הבריטית] מרגרט, אשר כל העולם מחכה בנשימה עצורה להכרעתה אם להינשא או לחדול.
דן אבני, העשוי לבלי חת, אשר מאות עיתונאים מייחלים למוצא פיו ועומדים הכן להופיע בהמון בכל מקום ובכל עת לפי קריאתו, בא בתביעה כי אסכים לסידור מסיבת עיתונאים סיומית הלילה, לאחר השיחות עם מולוטוב ומקמילן.
מ-6.30 ואילך ישבנו, אני ויוסף אבידר, בדירה - מייחלים לצלצול מהמשלחת הסובייטית, כשמתיחותנו הולכת ועולה. 6.45, 7 - אין קול. 7.15, 7.30, 7.45 - נסתם חזון. שאלנו למצב העניינים בוועידה - הישיבה נמשכת. הגיעה ידיעה כי דאלס מוזמן אצל מולוטוב לארוחת ערב ב-8 – מה, איפוא, יהיה על הראיון שלנו, האומנם יידחה למחר בבוקר ושוב תשתבש תוכנית נסיעתי?
בינתיים סיפר אבידר וסיפר - על מסעותיו בקווקז, באוקראינה ובבלורוסיה, על פגישותיו עם המוני יהודים, על גילויים מופלאים של נאמנות לציון, של כיסופי אין קץ, של עינויי נפש אשר דומה כי ההיסטוריה היהודית לא ידעה כמותם; וכן על המשטר החדש בבריה"מ של שלטון קבוצה במקום שלטון יחיד ועל הדירוג בצמרת לפי המשקל האישי ועל סיכויי ההתפתחות לעתיד.
סוף סוף, כמעט בשעה 8 טילפנו מהמשלחת הסובייטית כי מולוטוב אך זה חזר ומוכן לקבל פני. מייד נסענו, כולי דרוך לקראת הדו-קרב המילולי.
ואכן היה זה ויכוח סוער - יחיד במינו בכל מערכות השיחות שהיו לי. קלסתר פניו של מולוטוב הצדיק בעיני את הגדרתו הנוקבת של ניקולסון. הוא היה מנומס וקר כקרח. עמָדו ישבו גרומיקו ובחור אחד בן-בלי-שם אשר רשם את השיחה. עם גרומיקו נפגשתי כמכר ותיק - הכרת פניו ענתה בו כי הוא ידוע חולי.
פתחתי בהודיה לבריה"מ על 1947 - "עמנו מהולל בזיכרון היסטורי מעולה ולעולם לא ישכח עזרתה זו של בריה"מ בשעה מכרעת לגורלו" - ותיארתי בקצרה ההתפתחות שחלה מאז בארץ - העלייה, הבניין, המשטר של פיתוח ממלכתי. אמרתי כי ארצנו היא בעלת מְקַדֵם הפיתוח הגבוה שבעולם ביחס לשטחה ולאוכלוסייתה. כאן ראיתי הברקה עוינת בעיניים הקרחיות - איזו חוצפה זאת להעלות על הדעת כי תיתכן ארץ בעולם העולה על בריה"מ במהירות התפתחותה! אבל על כל הפרק הזה בדברי לא הגיב, גם לא היה בפניו סימן להתעניינות, כאילו אין הדבר מעלה ומוריד. ציינתי מקורות ההון למפעל הפיתוח שלנו - מגביות יהודיות, מענק אמריקני, שילומים מגרמניה המערבית. הדגשתי כי אין המענק כרוך בשום תנאים מדיניים ואינו מטיל עלינו שום כבלים. שום תגובה .
אבל כאשר עברתי לתיאור מצבנו היחיד במינו מבחינת הביטחון - המצור, האיבה, עדיפות הנשק שבידי האויבים, מזימות התוקפנות של מדינות ערב בכלל ומצרים בפרט, שיסעני ואמר: "אבל הרי אתם מאיימים במלחמת מנע" - והוציא עיתון מהכיס ובו דברי דב יוסף בניו-יורק. מאז לא חדל להפסיקני עד שהתחלתי גם אני לשסעו והשיחה נעשתה "חיה" ביותר, כשהטון משני הצדדים מחריף והולך.
בכל זאת עלה בידי להסביר עניין חוזה ביטחון - מה יש בו (הגנת ישראל) ומה אין בו (הגנת האזור) וכי אין זה לעת עתה אלא רעיון, אומנם נכון אבל רחוק מביצוע. היה לי רושם כי הסבר זה נקלט כהלכה. מתוך התגברות על שסעים סיימתי פתיחתי בקביעת הסכנה הנשקפת לביטחוננו מתיגרת ידה של מצרים כשהיא מוגברת עשרת מונים על ידי הנשק החדש וביקשתי רשמית וחגיגית הפעלת ההשפעה הסובייטית על פראג כי תחזור בה מהעיסקה המסכנת את השלום. אמרתי כי אם תפרוץ מלחמה, תגרוף לתוכה את המזה"ת כולו ואז תתלקח מדורה כזו אשר גיציה יתעופפו על פני תבל רבה.
בשסעיו ובתשובתו סתר את כל הנחותי, אבל לא מתוך חדירות לעומק העניין ועירעורים על ניתוחי ומסקנותי, אלא שטחית, פסקנית ובנוסחאות כלליות: "אתם חזקים, הן קיבלתם נשק רב, אין בדעת מצרים להתקיף, זוהי ארץ קטנה וחלשה הזקוקה לנשק לשם חיזוק עצמאותה ותו לא, לכם ידידים חשובים, הנה מקמילן תובע עלבונכם, דאלס מדבר בזכותכם, ואם אינם חשים לעזרתכם - משמע שגם הם משוכנעים כי אין נשקפת לכם סכנה וכו'. והעיקר - למה תדברו על מלחמה, יש לחתור ליחסי שלום, צריך לדבר על לב מצרים, צריך למצוא לשון משותפת" וכו'.
בשני קווי התקפה לחצתיו אל הקיר אך לא מעכתיו:
א) "מצרים הייתה עדיפה עלינו בנשק כבד לכל סוגיו ביבשה ובים ובאוויר עוד לפני 'העיסקה הצ'כית' - עכשיו תעלה עדיפותה פי כמה." הוא בשלו: "דרוש לה נשק להתעצמות." פעם, כשמניתי סילונים, טנקים, צוללות וכו' - אמר: "אתה מאמין לכל מה שכותבים העיתונים?" אמרתי: "בידך להצהיר כי אין זו אמת - כי מדובר על אקדחים למשטרה, עם קצת מקלעים?" שתק.
ב) "אנו מוכנים ומזומנים למו"מ של שלום בכל עת ובכל שעה ואילו הם מכריזים כי לעולם לא יעשו שלום וכי משאת נפשם למחות ישראל מעל פני האדמה. מדוע אתם מזיינים מדינה שאינה שוחרת שלום אלא מתנקשת בו?" לא הייתה תשובה. על סכנת מלחמת-תוקפנות מצד מצרים והסתמכותי על פלישת 1948 אמר: "עכשיו מצב אחר לגמרי בעולם. כל מי שיפתח עכשיו במלחמה יקומם נגדו את העולם כולו."
הוויכוח - יותר נכון: הריב - עמד כל הזמן בחומו. לא חרגנו מגדר הנימוס הלשוני אך היו התרסות בוטות מזה ומזה. מצידי - כשטען כי פני מצרים לא לתוקפנות: "על יסוד מה אתה אומר זאת? מניין לך הדבר? אנו שם ואנו נוגעים בדבר ואנו מיטיבים דעת ממך. אתם לוקחים על עצמכם אחריות חמורה ביותר." מצדו: "דבריך כי אנו מסייעים להפרת השלום לא רק אינם צודקים - הם מעליבים ("אוֹסקוֹרְבּיטֶלְני"). אין בעולם מעצמה שוחרת שלום כבריה"מ וכל מעשיה אך לשלום".
בולטים היו הדברים שלא אמרם:
א) הוא לא טען אף רגע אחד כי זוהי "עיסקה מסחרית" אלא בפירוש הציג את המעשה כצעד מדיני.
ב) הוא לא נאחז בתירוץ התפל כי את הנשק מכרה צ'כוסלובקיה, מדינה עצמאית שאין לבריה"מ שליטה עליה, אלא דיבר כל הזמן בלשון "אנחנו";
ג) הוא לא הציע לנו נשק אף ברמז קל שבקלים.
והיו בדבריו נקודות מדיניות מובהקות:
א) כבר ציינתי את הטענה כי הכוונה היא לחזק את עצמאותה של מצרים - הוא הרחיב כאן את הדיבור והזכיר את אנגליה שעדיין לא נעקרה כליל מאזור התעלה;
ב) הוא הצהיר בפה מלא כי ברית בגדאד-אנקרה "חייבה אותנו להיכנס";
ג) הוא אמר לבסוף: "אם באמת יש שם סכנה לביטחון, הרי יש אמצעים לטפל במצב כזה - אנו נהיה מוכנים לכך, או משהו מעין מילים אלו, ועל כל פנים מתנועת ידיו הייתה ברורה הכוונה לרמוז כי בריה"מ מוכנה להסדר מקיף אשר גם היא תשתתף בו;
ד) הוא אמר: "אם מדינה קטנה רואה עצמה נתונה בסכנה, חובת מעצמה אדירה לשים לב לדבר ואני מוכן לשוב ולעיין בשאלה." לכאורה הייתה זו הצהרה חשובה, שמגמתה חיובית כלפינו, וכדאי היה להיאחז בה, אבל הוא הסמיך לה "אבל" וטען שוב כי לאמיתו של דבר אין סכנה והעיקר הוא להגיע להסדר וההדגשה הייתה כי זוהי חובה המוטלת עלינו.
בערך כרבע שעה לפני תשע הוא הזכיר כי יש לו אורחים לארוחת ערב - דאלס ונושאי כליו, שלכתחילה הזמינם ל-8 ודחם ל-9. בדיוק ב-9 נכנס מזכיר והודיע כי מר דאלס בוא בא. גרומיקו, אשר שתק כל הזמן והרקיד עצבנית אצבעותיו ורק פעם אחת הפליט: "אבל הם מפחדים מכם!" קם והודיע כי הוא יוצא לטפל בינתיים בדאלס. דקות אחדות לאחר צאתו קמנו גם אנחנו אבל מולוטוב המשיך בטיעונו: "בריה"מ שוחרת שלום" וכו'. הוסיף ואמר: "אנו מעוניינים מאוד להיות בידידות הן עם ישראל הן עם ארצות ערב." אמרתי: "אף אנו מעוניינים ביותר ביחסי ידידות עם בריה"מ." על זה באה התשובה: "או! אילו באמת רציתם בידידות איתנו, כי אז היו היחסים אחרים לגמרי."
וכך ירדנו יחד במדרגות כשהוא מדבר ומושך וכך עמד ודיבר בפרוזדור שעה שלבשתי מעילי - לא עזר לי, חלילה - עד שיצא החוצה ללוותני כשהוא שואל את משרתיו: "היכן המכונית של ראש הממשלה?" אמרתי לו: "קר בחוץ, אל נא תצטנן." אמר: "אין דבר." ולא מש ממקומו עד שזזה מכוניתנו לדרכה וניפנף לנו שלום.
אבידר היה נרעש מאופייה הסוער והחריף של השיחה.
[להלן הרשימות שרשם יוסף אבידר בשיחת מ"ש-מולוטוב, ששמר מ"ש בתיק צמוד ליומן:]
השר פתח בהבעת הערכת ישראל על תמיכת בריה"מ בישראל בתקופה הגורלית של הקמת המדינה. עבר לתאר את עבודת הבניין הנעשית בישראל, הכפלת האוכלוסייה, המיבנה הכלכלי המתקדם ובעלות המדינה על הקרקע ועל התעשייה העיקרית.
השר עמד על האמצעים הכבירים הדרושים לביצוע עבודת הבניין והפיתוח ועל שלושת המקורות העיקריים שמהם זורמים אמצעים אלה:
א) עזרת יהודי הגולה,
ב) תמיכת ממשלת ארה"ב הניתנת בלי תנאים משעבדים,
ג) שילומים מגרמניה המערבית.
מכאן עבר השר לתיאור מצבה הביטחוני של ישראל המוקפת אויבים משלושה עברים, המכריזים בגלוי ועל ידי אישים מוסמכים על רצונם להשמיד את ישראל. הזכיר את ניסיון מדינות ערב למנוע בכוח הנשק את הקמת המדינה ב-1948, את מלחמתנו לחיים ולמוות נגד הפולשים והצלחתנו במלחמה.
כתוצאה מהמלחמה הושגו הסכמי שביתת נשק אשר ישראל מקפידה על שמירת תנאיהם ואילו מדינות ערב מתכוננות למלחמה. ישראל מוכנה כל שעה למו"מ לקראת שלום ואילו הערבים לא רק מסרבים אלא מכריזים כי לא יסכימו לעולם לשלום עם ישראל וכי אינם מכירים בקיומה.
למדינות ערב ואפילו למצרים בלבד יתרון ניכר בכמות זיונה על זיונה של ישראל. כך היה המצב ערב פרסום עיסקת הנשק הצ'כית מצרית. עיסקה זאת הדהימה את הציבוריות הישראלית והחריפה את בעיית ביטחון המדינה. הנשק הצ'כי ניתן לידי מדינה תוקפנית ומצרים מקבלת את הנשק על מנת ללחום נגד ישראל. אם מצרים תפתח במלחמה נגדנו, ישראל תילחם כאשר לוחמים לחיים ולמוות. אין זו מלחמה על טריטוריה, כי אם מלחמה על קיום, מלחמה כזאת תבעיר תבערה במזה"ת כולו וגיצי הלהבה עלולים להתפשט על פני העולם כולו. מתן הנשק לידי המצרים תרומה ישירה להבערת האש.
מולוטוב נכנס לדברי השר והעיר כי בריה"מ היא המדינה הדואגת לשלום יותר מכל מדינה אחרת ואין כל יסוד לפקפק במגמתה זאת. בריה"מ דואגת לשלום גם באזור שלנו. תיאור המצב על ידי השר אינו אובייקטיבי. הערבים מפחדים מישראל. אין יסוד לחשוש שיתקיפו את ישראל ואין להם אפשרות לתקוף את ישראל. קיצוניים בכל מדינה מכריזים הצהרות בלתי אחראיות. הנה גם מפרסם עיתון אמריקני כי דב יוסף, שר בממשלת ישראל, הכריז כי ישראל תתחיל מלחמה מונעת. אין אנו רואים את המצב כמסוכן. השר השיב כי לא קיצוניים בלתי-אחראיים בלבד במדינות ערב מצהירים הצהרות על מגמת השמדה של ישראל, כי אם ראשי מדינה. עובדה היא שאין להתעלם ממנה כי מדינת ישראל רוצה בשלום, מציעה להיכנס למו"מ לשלום ומדינות ערב מסרבות ומודיעות כי תסרבנה לעולם. מצרים חסמה את תעלת סואץ עבורנו ואת המעבר לאילת ומכריזה בגלוי על התכוננותה למלחמת השמדה נגדנו. מתן נשק תוקפני למדינה כזאת ובכמויות גדולות, פירושו מלחמה.
מולוטוב העיר כי לא יוכלו להשמיד אתכם. העולם לא ייתן. צריך לדבר בשפה אחרת. מוכרחים למצוא שפה משותפת עם הערבים. אין יתרון של נשק למצרים. לכם דואגים האנגלים והאמריקנים, ולמצרים, אשר אין דואג להם, זכות לקבל את כמות הנשק האלמנטרית ההכרחית להגנתה. לצידכם תמיכת כל העולם, ואם אנחנו נסרב להפנות תשומת לב למדינה קטנה זו הלוחמת לעצמאותה ואשר טרם השיגה אותה, לא יהיה זה נכון מצידנו. עדיין האנגלים יושבים. אתם מפריזים בהערכת כמות הנשק.
השר הגיב באומרו כי אם יוכל מר מולוטוב להודיע לו כי צ'כיה, בת-בריתה של בריה"מ, מספקת למצרים נשק הגנתי בלבד כמו אקדחים למשטרה או רובים וקצת מכונות ירייה לצורכי הגנה, ישפיע הדבר באופן מרגיע, אולם בידינו ידיעות על כמות גדולה של מטוסי דחף, צוללות אחדות, כמות ניכרת של טנקים ונשק תוקפני אחר. מולוטוב לא הגיב. השר המשיך והדגיש שוב כי הנשק הנוסף בידי מצרים מקרב סכנת התפרצות מלחמה. מולוטוב העיר כי מצרים לא תתקוף את ישראל. השר השיב כי היא תקפה כבר את ישראל פעם ב-1948, וגם אז היו גורמים שניסו להרגיע ולאמר לישראל כי מצרים ומדינות ערב לא תתקופנה את ישראל. העושים זאת עכשיו לוקחים על עצמם אחריות עצומה של אשליית ישראל.
מולוטוב אמר לאמור: מספיק אם מדינה קטנה מודאגת ממצב ביטחונה על מנת שזה יחייב אותנו להפנות את תשומת לבנו לדבר ולבחון שוב את המצב. מולוטוב המשיך: המצב במזה"ת לא פשוט, נחתמו בריתות צבאיות. אנגליה הצטרפה לברית בגדאד. מדברים על הצטרפות אמריקה בקרוב. מצרים עדיין אינה עצמאית.
השר העיר כי אנו מחינו נגד ברית בגדאד.
מולוטוב השיב: מחיתם והברית קמה. מה אמרו לך מקמילן ודאלס כאשר פנית אליהם?
השר השיב כי מקמילן לא הודיע על הפסקת אספקת נשק למצרים, ודאלס הודיע כי אין אמריקה מספקת נשק למצרים. אמרתי לדאלס כי לגבי ישראל אין הבדל בין נשק סובייטי למצרים ונשק אמריקני לעיראק. שניהם מסכנים את ישראל.
מולוטוב אמר: הרי האנגלים והאמריקנים תומכים בכם. למה לא יציעו אמצעים למען הפיג דאגתכם בפני התקפה? כנראה שגם לדעתם לא נשקפת לכם סכנה. אם קיימת בעיה במזה"ת, צריך שכולנו נאחוז באמצעים להסדר המצב. בריה"מ מעוניינת ביחסים טובים עם ישראל ומצרים וכל מדינות האזור.
שרת: גם אנו מעוניינים ביחסים טובים ביותר איתכם.
מולוטוב: אילו באמת רציתם ביחסים טובים איתנו, הייתם כבר משיגים.
על הדגשה נוספת של השר כי הנשק ניתן למדינה תוקפנית ובזאת תומכת ברית המועצות בתוקפנות, הגיב מולוטוב כי לא רק שאין יסוד לאמר דברים כאלה לגבי בריה"מ, אולם זה גם מעליב.
הוויכוח נמשך על המדרגות ובזמן לבישת המעילים, מבלי שהמתח יקטן.
אצל הרוסים לא צבאו העיתונאים והצלמים בהמונם על הפתח כמו אצל דאלס ופיניי. בשער החיצון עמדו 3-4 אך אנו לא נתעכבנו.
מיהרתי הביתה, לקחתי את אליהו ונסענו אל האנגלים. השיחה עם מקמילן נקבעה מלכתחילה ל-9.15 ואיחרנו כרבע שעה. לא היה רגע אף לחשוב על ארוחת ערב. מצאנו את מקמילן בלי שאקבורו, כלב השמירה. בחור אחר, צעיר ורך משאקבורו, רשם את השיחה ומקמילן היה הרבה יותר חופשי ונפשי בדיבורו. השאלה הראשונה הייתה על מולוטוב. אמרתי כי הרי גם לו הייתה שיחה עם מולוטוב, האשמע משהו עליה? הביע נכונות לספר ואז הקדמתי וסיפרתי מיבחר נקודות, בעיקר המדיניות. מקמילן התרשם מאוד מההסתמכות על ברית בגדאד ואז סיפר כי בשיחה איתו הצדיק מולוטוב את אספקת הנשק למצרים כעיסקה מסחרית גרידא. תמה מאוד, ובתמימות רבה, מדוע גרס מולוטוב כלפיו כך וכלפי הישראלים אחרת.
אמרתי כי מבחינה אחת הזדהה איתו מולוטוב. אך הוא ניסה להרגיע ולהשלות. מזה עברתי לחשבוני עם האנגלים. סיכמתי שיחתנו הקודמת: "נשק לנו - לא. התחייבות לא להוסיף נשק למצרים - לא. קו תקיף כלפי מצרים - לא. ערובה ממשית לנו - לא. זהו איפוא יחסם לישראל ומוטב שיהיו הדברים ברורים." להדגמת המצב הזכרתי שוב את ה"צנטוריונים". לא שעתיד ישראל תלוי בהם, אך במה הם מצדיקים נתינתם למצרים ואי-נתינתם לנו? הן עמדתם untenable' [בלתי ניתנת להגנה] מכל בחינה מוסרית.
מקמילן עשה ניסיון נרגש וכנה לפייסני. הלא אבין כי אין ביכולתו להשיב על שאלותי מיניה וביה. אל נא אחשוב כי בואי היה לשווא. להיפך, היו לנו שיחות חשובות והשמעתי דברים שהוא מודה בצדקתם. הוא עומד לנסוע ללונדון למספר ימים באמצע הוועידה. יוועד עם רה"מ [אידן] וידווח לו. יטכסו יחד עצה. כל מה שאמרתי יובא בחשבון.
אמרתי כי אם יהיה לו מה להודיענו, הרי השגריר אילת לרשותו.
בצאתנו נזדמן מולוטוב [צריך להיות: מקמילן] עם אליהו בפינה לחוד ואמר: "הן ידעת עד מה אני סובל בהיותי נאלץ לדבר עמכם ככה!"
מהחווילה של הבריטים ישר למשרדי הסוכנות. באולם למטה הקהיל אבני את המוני העיתונאים. השעה הייתה קרובה לאחת-עשרה אך סירבתי להופיע במסיבת סיום זו ללא הכנה. הסתגרתי בחדר ובחיפזון רב חיברתי הודעה. יצאה קצרה, אך מקפת ומאוזנת, ממוזגת מעבר ומהווה, מערכי יסוד ומדאגות הרגע. בהיכנסי לאולם נעצרה נשימתי. מראה כזה של מסיבת עיתונאים לא חזו עיני מעודי. הייתה זו אסיפה פומבית - כחמש מאות עיתונאים ובראשם צלמים לעשרות חברו יחד להפיץ דברי ברחבי תבל. קראתי את ההודעה אנגלית ולבקשת רבים קראתיה גם צרפתית. אבני הודיע מראש כי לא תהיינה שאלות. אף על פי כן היו עקשנים ששאלו. אחד צעק: "קראת לירושלים בירת ישראל - כלום נעלמה מעיניך החלטת או"ם?" עניתי: "ירושלים הייתה בירת ישראל זמן רב מאוד לפני בוא או"ם לעולם."
לחצות הגעתי לדירה. מצאתי כאן את המשלחת כולה - איש לא נעדר פרט לאליאס שכבר חזר לרומא. השולחן היה ערוך כל טוב וכולנו אכלנו בתיאבון רב ובשמחת צוות. אחר כך התיישבנו במעגל וסיפרתי על שתי השיחות, גם הנחיתי קווי הטיעון והפעולה להבא. בשתיים פרשו השגרירים ושאר נציגים ויועצים איש לבית מלונו.
עוד בשעת ההתייעצות אמרתי כי מן הראוי כי אשגר מכתב למולוטוב - להמתיק במקצת את חריפות השיחה, לקבוע מסמרות לגבי הצהרתו החיובית ולהוסיף משהו להוכחת תוקפנות מצרים. התיישבתי עכשיו לחבר את המכתב - מלאכה שלא הייתה פשוטה באין לידי איש להימלך בדעתו לגבי שימוש הלשון הרוסית. אך יצא מכתב מניח את הדעת - מועט המחזיק את המרובה. אחר כך ארזתי את החפצים וסידרתי את הניירות. שכבתי בארבע.
