יום ה', 13/10/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ה', 13/10/1955

 

 

יום ה',  13/10/1955

 

בבואי בבוקר למשרד רה"מ הוגד לי כי נחמיה ארגוב ניסה להתקשר איתי בטלפון. חשבתי מי יודע מה קרה באחד הגבולות - ולא היא, אך ידיעה עוד יותר מזעזעת. בן גוריון חלה! היה לו כנראה לילה רע. עמד לצאת לת"א ב-8, אך לא יצא עד אותה שעה מחדרו. בעלות נחמיה לדעת מה קרה מצא את נעליו והעיתונים מחוץ לדלת. נכנס פנימה ומצאו יוצא מחדר הרחצה כשהוא מתנודד ומתמוטט. השכיבו והבהיל רופאים. בינתיים שקע ב"ג בתרדמה כבדה. בקושי ענה על שאלות. משענה שוב צלל. הרופאים - [משה] רחמילביץ', [יחזקאל] שטיין, [ליפמן] הלפרין – נבהלו, כנראה, כהוגן. גזרו מנוחה גמורה לכמה ימים, נחמיה משער - לשבוע. שאלתי: "מה זה, לב?" ענה: "לא, הלב כשורה, אבל זה משהו הקשור בדם." לא הבינותי. אמרתי לעצמי: אקרא לרחמילביץ' ואשמע מפיו.

הודעתי לזיאמה ולגולדה (אשכול נסע לת"א לכינוס המושבים בו עמד להופיע ב"ג כדי לשדל סגל קנאים זה לא לעמוד על דרישתם ולחזור בהם מאיומיהם). הזדעזעו כמוני.

היום עמדנו כולנו לנסוע לת"א לישיבת המרכז, שנקראה כדי לאשר הצעת הרכב הממשלה. התקשרנו עם ת"א ודחינו את הישיבה לעת עתה ליום א'.

הייתי אחוז השערות מטורפות. האומנם אנו על סף אסון חדש? וגם אם אין כאן אסון - מה אם יתברר כי ב"ג אינו מסוגל לעמוד בראש ממשלה? אלוהים אדירים, איזו אנדרלמוסיה!

בינתיים לא היה מנוס מסדר היום הקבוע במסמרות. ב-9 התייעצות עם המהנדסים כהכנה לפגישתי עם ג'ונסטון. שוב ערכתי לי טבלה מרוכזת של כל המספרים העיקריים לשם הבלטת נקודת התורפה והנעלמים שנותרו.

ב-10 בא ג'ונסטון וישב למעלה משעה. סיפורו על השתלשלות העניינים בחזית הערבית היה מרתק ביותר. הוא הגיע באחרונה ולמעשה לידי הסכם אי-רשמי [על חלוקת מי הירדן והירמוך] עם כל ראשי הממשלות [הערביות] על התוכנית כפי שנוסחה בזיכרון הדברים איתנו בוושינגטון מ-5 ביולי, פרט לסעיף אחד. לפי אותו הסדר עמדנו לכבד את הערבים ב-30 מיל' מע"ק מים מלוחים הגולשים מחופי הכנרת לתוך האגם. הערבים מחזירים לנו מתנה זו ודורשים לעצמם מים מתוקים. לבסוף הסכימו להתפשר על המחצית: הם יקבלו 15 מיל' מע"ק ואנחנו 15. כאן נשמתי במקצת לרווחה - חששנו כי ידרוש מאיתנו ויתור על כל ה-30. לא דומה מחצית לשלם. ג'ונסטון המשיך: זוהי התוצאה הסופית, אך עד שהגיע אליה עבר שבעה מדורי גיהינום. ב-4 בספטמבר הגיע להסכם גמור עם הלבנונים - הנשיא, רה"מ ושה"ח - על פי אותם היסודות. ב-7 בו התפטר שה"ח [חמיד פראנג'יה] מסיבה שאין לה כל שייכות לענייננו. אחריו החרה שר האוצר [פייר אדה]. בעקבותיהם התפטרה כל הממשלה. בראש המימשל החדש עומד איזה ריקא [רשיד כראמה] - לא חסך מילים מפולפלות להגדיר רמתו השכלית. מימשל זה יזם פגישת שלוש המדינות המעוניינות בדמשק - סוריה, לבנון וירדן - והביא לפניה הצעה חדשה ומחודשה: חצבני ובניאס יוטו לים התיכון - דרך תעלות ומנהרות - על מנת שמקצת מימיהם ישמשו להשקיה בחוף ים התיכון הלבנוני ומרביתם יְשוֹחֲתוּ לים התיכון, ובלבד שלא יהַנו את ישראל. אשר לירמוך - ייבנה סכר במעלה הנהר מעל לעדסיה, זאת אומרת מחוץ ל"מפורז" הישראלי - ומשם יוטו המים שוב, בתעלות ובמנהרות, לעמק הירדן המזרחי, ושוב תיעקף ישראל כליל, ללא הנאה מטיפה אחת. משמע כי חלקה של ישראל יישאר הירדן מינוס החצבני והבניאס ואילו הירמוך כולו יהיה לערבים. ותוכנית מעשית וחסכונית ורבת תועלת זו תתבקש ארה"ב לממן בסכום של 120 מיליון דולר. מצרים לא ידעה על יוזמה זו. גם לו, לג'ונסטון, היא באה כאפתעה גמורה. משהובאה לפניו הודיע כי זהו הבל הבלים ולא יבזבז עליה רגע. נאצר ואנשיו נרתמו אז לפעולה ועלה בידיהם להוציא מראשי שאר המדינות מחשבת כסל הזייתית זו. נאצר בכלל היה לו מגדל עוז. [מחמוד] ריאד, שגרירו בדמשק, וסלים, מהנדס מקורב אליו, סייעו לו באמונה וביעילות רבה. סוף שבכנס החבר הערבי רק סוריה וערב הסעודית התנגדו לתוכנית ג'ונסטון - שוב, הכל לפי 5 ביולי, פרט למים המלוחים - ואילו השאר הצביעו בעד. אותו ערב קראו נאצר אליו, ישב איתו שעות אף על פי שהיה חולה, הבטיחו נאמנה כי ישיג לו הסכמה גמורה ורק ביקש שהות של 2-3 חודשים. טען כי תוכנית זו היא המפעל החיובי היחיד העומד עתה על הפרק במזה"ת ואסור לארה"ב להתייאש ממנו ולאבד סבלנות בטרם עת. למחרת הבוקר הוזמן [סעיד] אל-גאזי, ר"מ סוריה. הלה הודיע כי סוריה לא תכשיל את התוכנית. טען, כי רק אמש נודע לו כי שקר ענו בתוכנית אלה שסיפרו לו קודם לכן כי קבלתה תחייב את סוריה ליישב רבע מיליון פליטים. עתה שנפקחו עיניו לראות נכוחה הוא מוכן לגשת להכשרת הרוחות בפרלמנט ולהכנת דעת הקהל. מאמץ זה ידרוש זמן. "שניים שלושה חודשים?" שאל ג'ונסטון. "כן, אולי." ובכן זהו המצב ובקשתו שטוחה לפנינו כי לא נדחוק את הקץ. אין הוא בא אלינו בדרישות - אדרבה, נעשה כטוב בעינינו, אך אם פקעה סבלנותנו ונדחה את התוכנית - יודיע זאת למחמ"ד, ואז תשמח ארה"ב למשוך ידה מהעניין כולו.

בטרם שמע תגובתי עבר לסיפור שני - על פרשת הנשק הסובייטי [שרוכשת מצרים]. העיסקה רצינית ביותר: היקפה בממון 80 מיליון דולר, אך סיפרה זו מטעה, שכן המחירים נמוכים ביותר והשווי האמיתי של הנשק המובטח הוא כ-250 מיליון דולר. שמוע שמע כי מטוס סילון מחושב ב-80 אלף דולר ואילו טנקים פעילים נמכרו במחיר גרוטאות. כן שמע כי הרוסים הבטיחו למצרים "והיה כי תקרינה מלחמה" [שמות, א' 10], לשלוח אליה לעזרה "מתנדבים" מבין מוסלמי בריה"מ וסין, לפי נוסח קוריאה. מלבד כל אלה מוכנים ומזומנים הרוסים להושיט עזרה טכנית וכלכלית - עד כדי מימון הסכר הגדול של אסואן ברבע מיליון דולר או יותר, והרי זה הפיתוי המגרה ביותר בשביל נאצר. ובכן ארה"ב עומדת בפני מיפנה חמור והוא מבין היטב גם את הסכנות הנשקפות לנו. נאצר טוען כי ארה"ב איכזבה אותו ואילו הקצונה הכריחה אותו להיכנס לרכש בהיקף רחב. "התאריך הקובע" היה 28 בפברואר, ליל מיבצע עזה. עד אז האמין להבטחות ארה"ב ואנגליה כי פני ישראל לשלום. מאז נוכח לדעת כי אין טעם להשקיע כספים בבתי-ספר ובתי חולים וחוות מופת, נוכח סכנת פלישת ישראל, אלא יש להגביר את הזיון כדי לעמוד בפני הפורענות.

עניתי בקיצור על גירסת כזב זו וג'ונסטון נענה לתגובתי - לא אדע אם בכנות. עברתי לתשובה על הרצאתו בעניין המים. אמרתי כי היא מאכזבת ביותר. קודם כל ההפרש הוא 30 מיליון, שכן הבטיח לנו להשתדל להשיג עוד 15 מיליון מעל לכמות המוסכמת מ-5 ביולי. מייד העיר כי הזהירנו תמיד כי אין כל ביטחון כזה. "אף על פי כן", אמרתי, "הרי בשבילנו יש כאן הפסד כפול. תוספת איננו מקבלים ולא עוד אלא עלינו לוותר ממה שכבר הוקצב לנו" (היה ברור לי כי אפשר להתפשר עם אותם 15 מיל' מע"ק מלוחים, אך ראיתי להכביד ולא להקל בתחילת השלב החדש של המו"מ). הוספתי כי הוא עצמו הודה כי הרחקנו לכת בוויתורינו והצהיר כי לא יבוא אלינו בדרישות נוספות. העיר מייד כי אף אומנם אינו בא לדרוש. אמרתי - "כן, אבל למעשה אנו נדרשים לעשות ויתור נוסף ואין לדבר סוף. זה בדבר הכמויות. אשר לזמן, הרי זהו דבר שלא נשמע כמוהו כי לאחר שנתיים של מו"מ מייגע מתברר לר"מ סוריה רק עכשיו מהי בעצם התוכנית - מה יש בה ומה אין בה - ורק עכשיו הוא משחר שהות כדי להסביר את העניין לעמו. מי לידנו יתקע, כי ר"מ זה יהיה עדיין חי וקיים בעוד שניים-שלושה חודשים? מי יודע לאן יתגלגל עד אז ומי יבוא במקומו? אנו עומדים לפני מצב מהפכני ואין איש יודע מה יהיה בעוד חודשים מספר. לא, מוטב לנו לגמור מייד. עיכבנו עבודה חיונית שנתיים רק כדי לתת לו הזדמנות נאותה. סבלנותנו אינה ללא גבול. מועב"ט ביקשתנו להפסיק אותה עבודה בפירוש רק לזמן קצר עד שתיערך חקירה מסוימת. אותה חקירה נערכה ונסתיימה לפני זמן רב ותוצאותיה לטובתנו. אנו רשאים בהחלט לחדש את העבודה. אם נחדשנה - ישמש הדבר לחץ על הערבים להגיע עמנו ועמו לעמק השווה."

ג'ונסטון העיר בפיקחות רבה, כי ממילא לא נוכל לעבוד כבר החל מנובמבר מחמת הגשמים, ולכן אין אנו מפסידים אם נמתין אותו פרק זמן - אבל בני חורין אנו, ונחליט כאשר נחליט, והוא ידווח לממשלתו בהתאם להחלטתנו.

חכם אתה, אמרתי לעצמי. אתה מזמין אותנו לתלות בצוואר עצמנו את קולר ביטול התוכנית קבל ארה"ב ודעת הקהל בעולם כולו. לא ניפול בפח זה.

כן ניסה ג'ונסטון להוכיח כי אם ארכו הדברים שנתיים, הרי לא רק הערבים אלא גם אנו חייבים בזה. פתאום התברר כי היה לאל ידו לגמור עם הערבים בתחילת האביב, אלא אנו עיכבנו את הגאולה. הזכרתיו כי הוא עצמו הודה באוזני אז כי אין לו עם מי לדבר בסוריה - יען לא היה ברור כלל אם יש שם ממשלה וממי היא מורכבת. ניסה להתכחש לעובדה זו ונוצר מצב לא נעים.

בארנס עוזרו נכשל בלשונו בהזכירו עניין איגום מי הירמוך. הסכמתם להגדיל את האיגום בירמוך עד 300 מיל' מע"ק באה בעצם לשם מתן סיפוק לנו, יען זאת הייתה דרישתנו. אמרתי כי משונה כי הם לא ניאותו לעשות זאת בשעה שאנו דרשנו את הדבר, אלא ויתרו רק תחת לחץ הביקורת הערבית. על כל פנים, הוספתי, אם הוגדל האיגום במעלה הירמוך, יש להקטינו בכנרת. הסכמנו להבטיח נפח איגום בכנרת למי הירמוך במיכסת 300 מיל' מע"ק כאשר האיגום בירמוך עצמו הועמד על 125 מיל' מע"ק. עתה שהועלה איגום זה עד 300 מיל' יש להקטין איגום הכנרת בהתאם לכך - נאמר עד 150 מיל' אם לא עד 125. כאן טענו ג'ונסטון ובארנס יחד כי בשעה שהוסכם על איגום 300 מיל' מע"ק בכנרת היה ברור כבר כי גם בירמוך יאוגמו 300 מיל'. אמרתי כי אני נדהם, שכן זו לי הפעם הראשונה שאני שומע גירסה כזו. שוב יצא כי אנו מכחישים זה את זה ושוב נוצר מצב בלתי נעים.

איך שהוא טישטשנו שנינו את התסבוכת והסכמנו כי עכשיו ייפגשו המומחים לבדוק את התחשיבים.

רק כשהלך נפניתי להתייחד עם רחמילביץ'. סיפר לי כי לפי התמונה הראשונה שנצטיירה לפני הרופאים - שקיעה בתרדמה אחרי כל התבהרות קלה, התאוננות על כבדות בראש, "כאילו אין לי מוח", בחילה וכו' - נטו לשער וכמעט היו בטוחים כי חל "מאורע במוח", זאת אומרת שפך דם פנימי. אם כך, אזי דבר הוא! פירושו כי המוח פגיע ל"מאורעות" כאלה בעתיד ומתחייבת זהירות מרחיקה לכת והימנעות "מכל מאמץ גופני, שכלי ונפשי", במילים אחרות - יציאה מכל עבודה אחראית. כך היה הדבר גם אלמלא נישנה המאורע - אבל הדבר יכול היה להישנות, מי יודע באלו תוצאות. לעומת הנחה זו עמדה טענת ב"ג עצמו כי הוא בטוח כי מצבו המשונה בא כתוצאה מגלולת שנה שלקח בלילה. הרופאים לא שללו אפשרות זו, אם כי היא נראתה להם כרחוקה ביותר. מובן כי אם הגורם היה חיצוני, הרי עם חלוף הזמן לא תשרורנה שום עקבות לאותה הפרעה והחולה ישוב לאיתנו בשלמות. המסקנה היא כי יש להמתין ולראות כיצד ייפול דבר ובינתיים מתחייבת על כל פנים מנוחה גמורה - שום טלטול, שום מאמץ, אף לא קריאה ועל כל פנים שום התעסקות, כולל פגישות עם אנשים.

קראתי את גולדה ואת זיאמה וסיפרתי להם מה שלמדתי. ישבו הלומים. גולדה אמרה: "אנו דור של אוכלי אדם." זיאמה: "המכה שנתנה לו אחה"ע על ידי המינויים הגדישה את הסאה." סיפר מפי ב"ג כי יותר מכל היה מדוכא מעלבון זה.

שוחחנו על הרכב הממשלה. גולדה ראתה את [פרץ] נפתלי לאחר ששוחח עם ב"ג. הוא דחה לחלוטין הצעת תיק מסו"ת. אין לו כוח להיאבק עם הלל דן אשר הוא בטוח כי ירד לחייו. מחוץ לעניין מסו"ת הוא נעלב עד עמקי הנפש מאופן הטיפול בעניין ובו מבחינה אישית. שבועות על שבועות התנהל דיון על תיק החקלאות ואיש לא אמר לו דבר וחצי דבר - לא ב"ג ולא חבר אחר. רמז, כי איננו יודע מדוע אם יש צורך בשר בלי תיק מוכרח זה להיות דווקא מי שנתמנה, ולא, למשל, הוא עצמו. הכלל, מועמדות נפתלי למסו"ת נמחקה והכדור חוזר אל פנחס ספיר. אומנם ציינתי כי יש עוד ברירה אחרונה: למסור מסו"ת ליוסף - אך גולדה דחתה אפשרות זו לחלוטין. ובכן קראנו אלינו את ספיר - הוצאנוהו מחדר הישיבה עם מומחי ג'ונסטון - ואכפנו עליו כהוגן. היה שוב אומלל והתפתל בייסורים לעינינו. ביקש ארכה למתן תשובה סופית עד מחר בבוקר. נראה כי הוא מוכרח להתייעץ עם אשתו בכל שלב ושלב, ולא ייפלא. אבל כאשר התייחדתי עם גולדה לקרוא באוזניה מברק 396 של אבן, פרץ טדי לתוך החדר לאשר כי זה עתה גמר עם ספיר כי הוא מקבל עליו את הדין. אומנם ספיר הזהירנו עוד קודם, כי גם אם יסכים יעמוד לנו אשכול לשטן, באשר הוא טוען כי בלי ספיר יתמוטט האוצר כליל. לעומת זה מסרה גולדה כי הוסכם בין ב"ג ואשכול כי אם תשובתו הסופית של נפתלי תהא שלילית יהיה ספיר שר מסו"ת וחסל.

בצהריים טילפן נחמיה לבשר כי במצבו של ב"ג חל שיפור ניכר. עד כמה מדאיג היה המצב בבוקר הבינותי רק עכשיו בהכריז נחמיה באוזני: "בן-גוריון ישנו! מוחו נצטלל לחלוטין והוא ער וקשוב ומשוחח על כל עניין." ביקש כי אני וגולדה ניפגש עם יוסף.

אחה"צ אצל הנשיא. חשבתי - מי יודע לשם מה נקראתי? והנה עניין הבחירות למועב"ט אינו נותן מנוח לנשיאנו והוא מבקש לדעת מדוע לא נפגין נקמתנו בגוש הסובייטי על ידי הצבעה בעד הפיליפינים ונגד פולין. הסברתי מה שהסברתי ועניתי על שורה ארוכה של שאלות בענייני חוץ ופנים.

בשובי הביתה נכנסתי להתייעצות עם אשכול וכל הפמליה על המשך הקו כלפי ג'ונסטון. אשכול פתח ואמר כי ברור כי עלינו להסכים לחכות, אלא יש לדרוש מג'ונסטון כי אם בסופו של דבר יכשילו הערבים את התוכנית על ידי התנגדותם העקרונית להסדר - תצהיר ארה"ב כי זוהי סיבת הכישלון, זאת אומרת תתלה את הקולר בערבים ותזכה אותנו. בעיקרו של דבר קיבלנו סיכום זה.

ב-6 חזרה למשרד רה"מ לשם מעשה אשר על כמוהו אמר המשורר "אכן גם זה מוסר אלוהים ותוכחה רבה" [ח"נ ביאליק; שורה ראשונה בשיר, שהיא שמו]. זה ימים על ימים דוחה ב"ג פגישתו עם [דב] יוסף על מנת לגלות לו את גורלו - זאת אומרת אי-כניסתו לממשלה הפעם. לא עצר כוח להיפגש עם האיש פנים אל פנים ולהשמיע באוזניו את האמת המרה. לבסוף ביקש כי אני וגולדה נשב עמו באותה פגישה. הסכמנו. בכל זאת לא קבע את המוּעדה. היום, משנפל למשכב, ביקש כי שנינו נקבל על עצמנו את נטל השיחה הזאת בלעדיו. ובכן ישבנו שלושתנו. ברני התקיף אותנו מייד: "למה קיבלתם על עצמכם תפקיד זה? זוהי חובת ב"ג. אם הוא חולה אני מוכן לחכות שבוע. מה החיפזון? אם חיכיתי חודשיים מבלי שמצא לנחוץ לאמר לי מילה, לא איכפת לי אם יעבור עוד שבוע. בין כה וכה אין לו דבר חדש להשמיע. הכל נתפרסם כבר בעיתונים". וכאן עבר לקטרוג מר וחריף - לכאורה לא בשל עצם ההחלטה לא להכניסו לממשלה, שכן כלום נולד להיות שר, וכלום לא ייתכנו חילופים, אלא בגלל היחס אליו, שהיה היפוכה של כל חברות ראשונית. הוא בטוח כי המוני חברים תומכים בו ויודעים להעריך עבודתו. דווקא לאחר גילוי הנפט עליו להסתלק? ואם אינו יכול להישאר שר פיתוח, איך קרה הדבר ששום חבר לא הציעו כשר מסו"ת? אומנם הוא לא היה מקבל מינוי זה בשום פנים - כבר בנה פעמיים את משרד מסו"ת ופעמיים נחרב המשרד אחרי שהוציאוהו מידיו, ולכן בשלישית לא היה מקבל על עצמו - אבל אין זה מסביר מדוע לא עלה על דעת איש להציע זאת.

אמרתי כי "כזה וכזה תאכל חרב הדמוקרטיה" [ר' שמואל ב', י"א 25] ועוד דברים מעין אלה שאינם פותרים שום בעיה ואינם מרפאים שום פצע. היינו שנינו במצוקה איומה והיה הוא ממורמר ומורתח ומעכנו את סיומה של שיחה איך שהוא ונפרדנו.

ניגשתי הביתה לאכול וב-7.30 הייתי שוב במשרד רה"מ לישיבת ועדת השמונה. טיכסנו עצה על המסקנות הנובעות ממחלת ב"ג. החלטנו לקיים ישיבת המרכז בלעדיו. כן קבענו כי אמסור הודעה בכנסת ויתקיים הוויכוח המדיני ביום ב' או ג'. פציתי פי ואין להשיב. מי ייתן ולא הייתי מסתכן בנבואה כי "יש להניח בביטחה" וכו'. מרבית הישיבה - עד אחרי 10 בהשתתפותי ואחר כך בלעדי - הוקדשה לריב נוקב בינינו לבין נציגי המושבים שבאו להודיע החלטת מועצתם, והיא - כי אם לא נסלק את קדיש לוז מהיות שר החקלאות ולא נמסור תיק זה למועמד המושבים, יתפטרו ארבעת חברי תנועת המושבים מהכנסת ואיש מהם לא יקבל מינוי כסגן שר החקלאות.

העניין כולו יצא כבר "החוצה". אנשי המושבים עצמם דאגו כנראה לפירסומו ב"מעריב" - שכן הופיע בו סיפור מלא ומדויק על טעמי התמרדותם ועל פרטי דרישותיהם ותנאיהם. ממילא נתפרסם כי מועמד המפלגה הוא קדיש לוז - הסכסוך כולו הוצא לרשות הרבים והמפלגה נתבעת איפוא לכניעה פומבית, נוסף על ההתפשרות המבישה עם תנאי-בל-יעבור של קבוצת לחץ, אשר אין לשער את יעלה הממאיר בחייה הפנימיים של המפלגה.

כרגיל אצלנו, ולזכותנו הדבר - אם כי פירושו גזל זמן ללא כל מצפון והתשת בריאות ממש - התפשט הוויכוח על פני כל היריעה הרחבה של יחסי קיבוץ ומושב, כִּבְשוֹנָה של תנועת ההתיישבות העובדת ומעמד תנועת המושבים בתוכה, על כל טענות הקיפוחים ותסביכי הנחיתות והרדיפה ותביעת הבכורה נוכח התמורה המכרעת לטובת המושב שחלה ביחסי הכוחות ובכיבושי העמדות ובמילוי משימות הדור ובהיענות לצו התקופה מאז קום המדינה ועד היום.

לא עלה בידי להימנע מניסיון לרדת לעומקו של עניין. הגישה לבעיית תיק החקלאות נסתלפה מעיקרה כאשר יצאו חברינו שבאיחוד לשלול מסירת תיק זה לאחה"ע בטענה כי אנחנו הרוב בהתיישבות, מניין ובניין. על דְאַטֵפְת אַטְפוּך [אבות, ב' 7] - וּמִשֶקָם התיק נחלה למפא"י באים עכשיו המושבים על פי אותו היגיון לשלול מסירתו לידי איש קיבוץ. ההיגיון מופרך מיסודו. אין מחלקים תיקים בממשלה לפי הכשרה מקצועית או מוצא חברתי. אם יתקבל העיקרון שביסוד טענות אנשי ההתיישבות אזי שר ביטחון יוכל להיות רק איש צבא, שר חוץ - שגריר לשעבר, שר מסו"ת - סוחר או תעשיין, שר עבודה - מהנדס וכן הלאה. זה להלכה, ואילו למעשה, לאחר שמוסד מפלגתי מוסמך החליט על לוז, אין לכפות עליו שינוי עמדתו על ידי לחץ ואיומי התפטרות. מחר יעשו זאת עדות המזרח, מחרתיים חיפה ואין לדבר סוף. זוהי התפוררות המפלגה. מה פירוש התפטרות הארבעה מהכנסת? הם עמדו לבחירות ברשימה ארצית והצביעו בעדם כל מאות האלפים שתמכו במפלגה. אין להם שום רשות להתפרק מהשליחות שהוטלה עליהם.

חוששני כי תוכחה זו איחרה לבוא, יען בינתיים נתגבשה עמדה כתוצאה מסערת רוחות שהגיעה לשיאה, ובאותה מועצה "המוכיח" היה אשכול והריהו עצמו משוכנע בצידקת עמדתם של המושבים וסבור כי יש לוותר להם ולהשפיע על לוז כי יסתלק בעצמו.

זיאמה בא בהצעה מקורית: תחולק תקופת ארבע השנים בין איש קיבוץ ואיש מושב: לוז ישרת שנתיים ראשונות. גולדה דחתה את ההצעה: לא ייתכן להנהיג אי-שוויון כזה בין שרים זה לארבע שנים וזה לשנתיים.

עזבתי את הישיבה באמצע. על שולחני בבית נערמו מברקים תכולים [מסווגים] מוושינגטון אשר טרם קראתים ורציתי לדעת את המילה האחרונה משם בטרם אפגש שוב עם ג'ונסטון. ובאמת מצאתי בצרור דוח על שיחת אבן עם אלן לאחר שובו של זה מקהיר, שהעיד כי המבוכה במלוא תוקפה והכרעה טרם נפלה, והצעת כמה קווי טיעון נוקבים נגד נאצר מצד גדעון.

קרוב ל-11 הופיע איש המים [א' ג'ונסטון] והפעם שוחחנו ביחידות עד אחר חצות. החמיר מאוד בהערכת התמורה שחלה - חדירת בריה"מ למזה"ת, צבאית וטכנית וכלכלית - ועם זה ביקש בכל הזהירות ללמד סנגוריה על נאצר, אולי משום שהוא דרוש לו להצלת תוכניתו מרדת שחת. כשטענתי כי יש לאל ידה של ארה"ב להכניע את נאצר על ידי לחץ כלכלי לא חלק על אפשרות הדבר אך נזהר מלהסכים כי יש לפעול בכיוון זה. כשהבעתי דעתי כי על ארה"ב להעמיד את בריה"מ בפני ברירה חריפה - או סילוק-יד מהמזה"ת או ויתור על הפוגה עולמית, היקשה: "ומניין כי הם מעוניינים בהפוגה?" והוסיף כי רק כוח ירתיע את בריה"מ מהמזה"ת והאומנם מוכנה לזאת ארה"ב? הסכים כי מצבנו חמור ואמרתי לו כי בקרב ציבורנו יתחילו בקרוב לנסר שתי דעות קיצוניות: שיחוּר עזרה מבריה"מ ומלחמת מנע נגד מצרים. לבסוף ארזתי לו חבילה בשביל דאלס - סיכום מחשבותי:

א) הצגת ברירה לפני בריה"מ;

ב) לחץ נמרץ על מצרים;

ג) נשק לישראל;

ד) חוזה ביטחון עם ישראל - עם או בלי הצטרפות ארה"ב לנדבך הצפוני כתקביל.

ישבתי עם צפורה ועל הניירות עד 1.30 ושכבתי על מנת לקום ב-7, יען אמש נקבע המשך ישיבת ועדת השמונה ל-8.

 

העתקת קישור