יום ד', 12/10/1955
איחרנו מאוד לשכב והשכמתי מאוד לקום והגעתי בשעה מוקדמת למשה"ח בירושלים. הכתבתי כמה מברקים לאבן בתגובה על זירמת מברקיו שאינה פוסקת על תסבוכת הנשק ומבוכת מחמ"ד וכל שאר פורענויות.
כיחדתי זה זמן תחת לשוני את המבוכה העמוקה והמדכאה שאני עצמי שרוי בה מאי-ראיית דרכי בתוך הסבך החמור שענייננו נתון בו עקב הפלישה הסובייטית הבוטה למערכות המזה"ת - פלישה מדינית וצבאית כאחד, הרת סכנות לא שיערנון. אני מתהלך אובד עצות וההרגשה כי איני אוחז בהגה ביד אמיצה ואיני יוזם מגמה וחתירה פעילה, אלא נענה פעם לעצה זו ופעם לעצה זו ומתנהג למעשה כקוטוזוב בנסיגתו לפני נפוליון כמתואר על ידי טולסטוי - הרגשה זו מנמיכה שיעור קומתי בעיני עצמי ואינה נותנת לי מנוח. אין לתנות כלל את ייסורי נפשי בימים אלה.
הגעתי לכנסת בשֶבֶת כבר שפרינצק על דוכנו הרם והנישא. הבית היה מלא, אם כי הכל ידעו כבר כי לא היום ייערך הוויכוח הגדול. פתח [יעקב] מרידור ואחריו נשא דבריו [פרץ] ברנשטיין. מרידור דימְגֵג כדרך "חרות" אבל לא הגיע לקרסולי בגין מנהיגו. ברנשטיין היה מתון ושקול ותרבותי למופת. עניתי במתינות ומתוך מלוא השמירה על סגנון הנימוס הפרלמנטרי שהנהגתי גם בדברי פולמוס. יש להניח בביטחה, אמרתי, כי ביום ב' הבא יציג רה"מ המיועד את הממשלה החדשה לפני הכנסת וממילא ייערך בעקבות הודעתו ויכוח מקיף - מה בצע, איפוא, כי ננהלו בשני מעגלים זה אחר זה? במקרה הרחוק של דחייה נוספת בהצגת הממשלה תמסור הממשלה הקיימת בשבוע הבא הודעה בענייני חוץ ואז ייערך ויכוח מיוחד על נושא זה. הדברים נתקבלו מייד על הדעת. [מאיר] וילנר הקומוניסט עורר, אומנם, שערורייה, אבל סערה זו שככה עד מהרה וברוב הכל נגד מק"י נתקבלה הצעתי.
כיוון שנודע עוד אתמול כי [שליח נשיא ארה"ב] אריק ג'ונסטון המיוחל זה כבר יגיע אלינו סוף סוף מחר, נתכנסה חבורת ענייני המים בביתי להתייעצות: אשכול, ספיר, טדי, יעקב והמהנדסים. קבענו את הקווים לפגישה הראשונה עם ג'ונסטון ואחר כך נראה.
נתקבל מברק ארוך ורב משקל מאבא אבן מס' 396. הוא וחבריו - ראובן [שילוח], גדעון [רפאל], הנספח הצבאי [כתריאל] שלמון - באו לכלל מסקנה כי אין לסמוך על קבלת נשק והשגת ערובה כתקביל לנשק הסובייטי שעומדת לקבל מצרים, אלא יש להיכון לכורח של מלחמת מנע יזומה מאיתנו, כדי לשבור את עמוד השדרה של הצבא המצרי בטרם יתחזק ויתחסן ועל ידי כך למגר את נאצר וכנופייתו.
נפעמתי מאוד ממברק זה. לא פיללתי כי גם אבן ייתפס לעצות ייאוש. לא שוכנעתי כי זוהי הכרתו - ידעתי עד כמה הוא נוח לקבל השפעה - וגם אם באמת ובתמים וברצינות הגיע למסקנה זו לא היה משקלה המוסרי כבד בעיני, יען אין ראייתו חודרת לכל סבכיה ונבכיה של המציאות ואין חזונו מקיף את כל הסתעפויות הגורל.
דבר אחד הוא אם אנו מאיימים בהתקפה על מצרים בטרם תתחזק עד כדי העזה להתקיפנו. דבר אחר לגמרי אם אנו עוברים מדיבור למעשה. אומנם אבא טוען כי לאיים מותר רק אם יש נכונות לבצע את האיום. איני גורס פשטנות זו. גם נכונות לבצע אין פירושה לבצע ויהי מה. הכל תלוי בנסיבות - בהצדקת המעשה בזמנו ובתוצאות הנשקפות ממנו, שוב בזמנו.
לכאורה עומד לימין מלחמת מנע היגיון שאין להפריכו: מצרים חזקה פי כמה פירושה סכנת השמדה לישראל; אם ננחית מכה עכשיו - נשבור אותה ונינצל מהשואה. אבל מניין הביטחון כי נשבור? ולעומת זה מניין הביטחון כי היא תשמידנו? אם תוצת מחדש מדורה במזה"ת - הפעם במו ידינו - מי נביא בתוכנו וישור תוצאותיה! ונניח מיגרנו את נאצר - האם אנו נמנה את יורשו? הן לא נמחה את מצרים מעל פני האדמה והיא לעולם תישאר שכנתנו, כלום לא יבער לבה במישנה שנאה ותאוות נקם כלפי ישראל? מהו חזוננו "עלי אדמה זו" - מלחמה עד סוף כל הדורות וחיים על החרב? כל המאמצים למנוע מלחמה חדשה וכל השיקולים בטרם נקפוץ לתוך הרפתקת דמים נואשת.
עוד רבות הירהרתי וקצר הזמן וצר המצע מלהכיל כל סעיפי מחשבותי.
בקושי רב עלה לי המאמץ ל"התכפתר" מבחינה שכלית כדי לשוחח עם עיתונאי שבדי, גוי ישר לב אך כרחוק שטוקהולם מירושלים רחוק הוא מהבנת עניינינו. היה סבור, למשל, כי קיבוצים מתגבשים בהכרתם המדינית לפי נוסח זה או זה לפי האסכולה של המוסד המכלכל את התיישבותם ומה מאוד הופתע כשהסברתי לו כי בעוד שהקיבוצים מתחלקים לשישה או שבעה זרמים, אחד ויחיד הוא המוסד המיישב ומממן את כולם - ואילו גיוונם המדיני והחברתי אינו כפוי כלל אלא הוא פרי חרות ההגדרה העצמית שעליה מושתת כל מפעל ההתיישבות שלנו.
מוריק בראלי מ"דבר" בא לקבל תדרוך.
ב-11 באו טדי ויעקב לקריאתי והכנסתים בסוד מברק 396 ומחשבותי עליו.
