שבת,  1/10/1955

היום א' סוכות, יום הולדתי השישים ואחד. נוראה המחשבה כי כה זקנתי.

איחרתי מאוד לקום. טדי הביא לי מתנונת וכמעט שיכנע אותי כי - בהנחה שעד אז תיכון הממשלה החדשה - אוכל לצאת לארה"ב ב-18 בחודש על מנת לעשות כשבוע בעצרת ובוושינגטון ולהתמסר למפעל ה"מילווה" מ-25 ואילך.

דניאל לוין בא לדווח על ההרפתקה החבשית: הקיסר מזמין משלחת לא פומבית למחצית הראשונה של נובמבר והוא בטוח כי נגיע להסדר מתאים של יחסים. סברתי כי דוד אינו בא בחשבון לנסיעה זו מאחר שהוא קשור לעצרת ובסוף נובמבר עליו להיות ברנגון כראש המשלחת הכלכלית רמת-הדרג. חשבתי אולי ייסעו ארתור ודניאל.

טדי הביא לי מברק כמוס מוושינגטון, שהגיע בצינור מיוחד. השותף המכונה "בן" [קרמיט רוזוולט, איש סיאייא"י] פנה לאיש הקשר שלו ותיאר לפניו את המבוכה הנוראה שהשתררה במחמ"ד תחת מחץ המהלומה של התקשרות נאצר עם הצ'כים, קרי הרוסים - ירידת קרנם הגמורה של ביירוד וכל שאר הדוגלים בהישענות על מצרים ואובדן כל עצה ותושייה בכלל. הוסיף: "אנו מתפלאים לשתיקתכם." כששאל האיש שלנו לכוונת הדברים, והאומנם מצפים כי נצא למלחמה, ענה: "אם בהתקבל הנשק הסובייטי תפגעו במצרים - איש לא ימחה בידכם." התייחסתי בספקנות רבה לשיקול הדעת ולמידת האחריות שמאחורי עצה מפוצצת זו.

כל היום ישבתי על הניירות והיומן. את ניקולס דחיתי למחר בת"א. בערב יצאנו לרחובות, לארוחת-סוכה אצל מאיר וייסגל. זוהי מסיבה מסורתית המתקיימת ברציפות זו השנה השנייה. מצאנו שם חבורת אמריקנים מאלה שמאיר חולבם לצורכי המכון ואנשי מדע אחדים מהמכון עצמו. הסירכה הייתה נוכחותם של בת בעל הבית ובעלה, חברי מק"י, לשעבר חברי השוה"צ שדבקו ב[משה] סנה. הסוכה הייתה מרהיבה ומרווחת והארוחה כיד המלך. הופיע גם חיים, אשר מאיר משמש קורבן לאחת ממזימותיו הכספיות למען "התנועה המאוחדת." הוא חזר הערב מחמדיה ובפיו בשורות טובות על התאקלמותה של דקלה. בשעה מאוחרת הגענו לדירתנו ברח' הירקון ללינה אחרונה בה. מחר אנו עוקרים מכאן לרח' דיזנגוף.