יום ה', 18/8/1955
(נרשם ב-1.10 כנזכר ביומן מ-13.8)
בבוקר ברח' הירקון שיחה נוספת עם שאול על מבצע יהדות רוסיה.
כסה טילפן על מה שנתרחש אמש בוועדה. ב"ג הודיע כי בלעדי לא ישתתף בממשלה בשום תפקיד. כסה הטיח כלפיו דברים על יחסו. לבסוף נבחרה ועדה של ארבעה - בבה, אשכול, כסה ונמיר - למו"מ איתי.
חזרנו לירושלים. במשרד החוץ קיבלתי את ג'יימס מקדונלד שבא לדבר בזכותם של מונטור וחבריו וגם להתאונן קימעה על חוסר שיתוף פעולה מספיק מצד כמה מנציגי המדינה בענייני ה"מילווה".
שיחה עם גדעון. נתעוררה איזו יוזמה מצד חבש לקירוב הלבבות. היה כאן שגרירם בלונדון בדרכו חזרה הביתה, ידיד לישראל. משחזר לאדיס אבבה שוחח כנראה עם הקיסר ועתה בא אלינו הקונסול הירושלמי, כאילו בהתעוררות עצמו, להציע כי נשגר משלחת אליהם לתהות על אפשרות של יחסים. ההצעה היא כי דוד הכהן יעמוד בראש וכשם שהראה במה כוחו גדול עם אסיינים כך יכבוש ליבם של אפריקנים. השאלה היא אם ראוי לנו לשלוח אנשים בטרם נדע דבר ברור על אופן קבלתם ונושא השיחות איתם.
סיפרתי לגדעון מהעובר עלי בשאלת השתתפותי בממשלה וניסה להוכיח לי כי עלי להישאר ויהי מה.
שיחה עם [פיליפ] דה-סֵיין, צרפתי, סגן מזכ"ל או"ם, ממונה על ענייני המועצה הכלכלית והסוציאלית.
יעקב בא לעורר דאגה להתפתחות מחשבותיו של ג'ונסטון. הוא עומד לצאת לסיור בארצות ערב בטרם יבוא אלינו והסכנה היא שיעשה ויתורים נוספים שאחר כך יכְפֵּם עלינו. יש להזהירו בטרם יצא כי לא ניסוג מקו הפשרה האחרון שנקבע בזיכרון-הדברים הניו-יורקי מ-5 ביולי.
ארוחת צהריים ב"דוד המלך" עם צ'ארלז ולוסי רוזנבלום מפיטסבורג.
מהמלון ישר לישיבת המוסד לתיאום במשרד רה"מ בענייני העלייה מצפון אפריקה. החלטנו לחתור להגדלת העלייה עד 45,000 בשנה הבאה, זאת אומרת תוספת כוללת של % 50, בזה הכפלת העלייה ממרוקו מ-15,000 עד 30,000 לשנה.
בצאתי מישיבת המוסד לתיאום ירדה עלי מהלומה. עברו למעלה משלושה שבועות מאותו כישלון טראגי במוסקבה, כאשר מצאה המשטרה, שבאה על פי מלשינות, את אחד מאנשינו בבית מכר יהודי ואיתם עוד יהודי אחד, אישיות רבת משקל. השלישי נעצר בו במקום, נתפסה ספרות, לבעל הדירה לא אונה לכאורה כל רע, האיש שלנו חזר לשגרירות, אחרי כן נאסרו כמה מהקשורים אבל לנו לא נאמר דבר ועל פני השטח התנהל הכל למישרים. מותר היה לחשוש כי העניין לא יעבור בשלום ואף אומנם ניחתה עכשו המכה, שלאחר השקט הממושך באה במפתיע. לפי מברק ממוסקבה נקרא השגריר אבידר למשה"ח הסובייטי ושם נמסרה לו הודעה כי מאחר והוכח כי שלושה מחברי סיגלנו הנקובים בשמותם באו בקשרים עם "יסודות פושעים" [כלומר, יהודים מקומיים] בבריה"מ, חרגו במעשיהם ממסגרת המותר לחברי סגל דיפלומטי, עסקו בריגול, שוב אינם בחינת "אנשים רצויים" לשלטון ועליהם לצאת את בריה"מ מייד - יותר נכון, על שניים מהם לצאת ואילו השלישי, הנמצא לרגל חופשתו בחו"ל, לא יוכל לחזור.
ובכן הם החליטו ללמדנו לקח כיאות. ברור כי הייתה מסירה מתוך החוג – מישהו הצליח להתגנב לתוכו – וכי הנאסרים נחקרו וגילו מה שגילו. הסיכון אשר תמיד הבאנוהו בחשבון ואף על פי כן קיווינו כי ניחלץ ממנו בשלום – נתממש במחץ רב. את מחצית השגרירות שָכוֹלנו כהרף עין – את כל הסגל הפעיל של ביל"ו. גירושם של שלושה חברי הסגל זהו מעשה שפטים חמור, כל שכן בנציגות קטנה כשלנו, ועל רקע יחסינו עם בריה"מ העקוב משברים. נציגים קודמים שלנו במוסקבה, נמיר ואלישיב, היו מטרה לחיצי ביקורת קטלנית על שנשמרו לנפשותם יותר מדי והזניחו אפשרויות של מגע וקשר עם אחב"י [אחינו בני ישראל]. טענתם הייתה כי הם עושים את האפשרי בגבולות המותר, כי אין להקריב את עצם קיומה של הנציגות על מזבח המגע היהודי וכי אין שיעור למידת הזהירות וכיבוש היצר המתחייב על ידי תנאי המקום שאין מוֹשלם במלוא תבל. והנה עוד בימי אלישיב התחילה הפעולה החדשה, נועזת ומתרחבת וחותרת להישגים של ממש, תחילה תוך מאבק חריף עם השגריר עצמו, הווה אומר עם אלישיב המנוח, ולבסוף מתוך הבנה גמורה עם השגריר ואף בעצתו והדרכתו הפעילה - משנתמנה יוסף אבידר. חודשים רבים עברו ללא כל תקלה, נצטבר ניסיון ונתעודדה הרוח להמשיך, להרחיב ולהעמיק - עד שבא הכישלון, אשר ללא ספק יחזירנו אחורנית מעלות רבות ומי יודע לידי מה יביא בסופו.
נקבעה מייד התייעצות על המסקנות שיש להסיק. עד שהגיעו חברים מת"א ערכתי שדר אישי לג'ונסטון בארה"ב על מנת שיגיע לידיו בטרם ישים לדרך פעמיו, תוכו רצוף אזהרה מוויתורים לערבים והתראה כי כל ויתור נוסף שאינו לפי הכתוב ב-5 ביולי פירושו הפרת-הסכם איתנו וכישלון המו"מ כולו.
התכנסנו זעומי פנים לדון על המצב שנוצר במוסקבה – אנשי מזא"ר וראשי ביל"ו, קרי שאול ואיסר. אבידר הריץ הצעות מרחיקות: לנקוט יוזמה בפרסום העניין לשם הבאשת בריה"מ בעיני דעת הקהל בעיצומם של מאמציה להוציא מוניטין לעצמה כגורם שוחר שלום השוקד על הפגת המתיחות ושיפור היחסים הבינלאומיים. איסר תמך במהלך זה, שלא נראָה לי ולשאול. לעומת זה חלק איסר על הצעת שאול כי נגיב על ידי גירוש אחד מאנשי השגרירות הסובייטית אצלנו העוסק בביון. גם הצעה זו לא מיהרתי לקבל. לעת עתה הוסכם כי נמחה תקיפות באורח דיפלומטי וכעבור זמן נתחיל לסנן ידיעות לעיתונות העולמית על גל מאסרים חדש בקרב יהודי בריה"מ.
האמת המרה והעירומה היא כי יש כאן אי-שוויון משווע בין הכוחות והמצבים ואנו במעמד רגיש ומסוכן לאין שיעור מ"הדובה הגדולה" - גם זקוקים אנו לדריסת-רגל במוסקבה, לשם בשורת עידוד וברית אחים לאותה יהדות עצמה על ידי עצם היותנו שם, פי שבעים משזקוקה בריה"מ לנעיצת קנה דווקא במדינתנו. קל מאוד להחריף את היחסים ולמתוח אותם עד לחידוש סכנת הניתוק - מי ירוויח מזה? על כל פנים לא יהודי רוסיה בגלותם השחורה ובבדידותם האכזרית. כן נכון הדבר כי שליטי בריה"מ רגישים עכשיו לתגובות עוינות של דעת הקהל כלפיהם, אך ברור כי כל מסע תעמולה נגדם, אחת היא מה ריקעו ומגמתו, ישתלב ממילא במערכת השיטנה האנטי-סובייטית הכללית ויפרנס את הקטרוג על המפנה במדיניות המערב לבירור אפשרות של הסדר עולמי עם בריה"מ. שילוב מטעה ומסלף זה יגרע הרבה מיעילות המאמץ ולא עוד אלא הוא עלול לקומם נגד התגובה הישראלית והיהודית את נושאי המגמה המערבית החדשה ולתיתה בעיניהם כגורם מפריע ומחבל בתהליך ההתפייסות העולמי. ניתוח זה אינו אומר כי עלינו לגזור על עצמנו אֵלֵם גמור, אלא מסקנתו היא כי עלינו לחשב היטב כל טכסיס שאנו נוקטים מבחינת השכר וההפסד ולהעריך במפוכח את יכולתנו ואת הסייגים החמורים הרובצים על אפשרויות פעולתנו, אשר חובה עלינו להתחשב בהם מתוך דאגה להצלחת פעולה זו עצמה. אין דרך אחרת לפני עם חלש אם רצונו לכוון מעט כוחו לחיוב ולא לשלילה.
לארוחת ערב אצל [רופא העיניים ד"ר אברהם ואשתו הציירת חנה] טיכו - ודאי יום חתונתם או משהו מעין זה. סעדו במעומד או במיושב ועל כל פנים במפוזר כמה עשרות מוזמנים. בתוכם נתקלנו בתופעה נדירה. בתו של סידני מודי, מזכיר ראשי לשעבר במימשל המנדט, סטודנטית צעירה לרפואה, שנולדה בירושלים, חשקה נפשה לראות את עיר מולדתה ובאה לביקור בארץ - נערה אנגליה טיפוסית, מתאכסנת אצל הלנה כגן, מבקרת בבתי חולים ונהנית מהחיים בישראל.
צפורה חלתה. נראה כי משהו במאכלות "דוד המלך" לא היה כשורה. בקושי החזיקה מעמד אצל טיכו. מיהרנו לחזור הביתה. תקפוה מכאובי קיבה והקאות עד שהבהלנו את ד"ר גידרון וערך לה טיפול. כל הלילה לא ידעה שָלֵו.
הייתי נרעש ממאורע מוסקבה ואמרתי לעצמי: בניגוד לכל נטיית רוחי בימים אלה עלי להודות כי זהו טעם נוסף נגד פרישתי ממשרד החוץ. מי יודע באלו סיבוכים כרוך הדבר. אחרי הכל כישלון זה הוא פרי תקופת כהונתי – פעולת ביל"ו החלה והתנהלה באישורי ובפיקוחי הפעיל. גם מבחינה זו לא נוספה לי קלות-חיים בעקבותיה של פורענות זו.
