בעל-בק,  ה' אייר  [8.5.1916]

יקירי,

אני נמצא במצב מבולבל. אפשר שאסע בעוד שעות אחדות ואפשר - בעוד 10 ימים. לעת-עתה - הכל מוכן בארגז. את המזרון והכר אני משאיר. לוקח את המזוודה, השמיכה והמעיל והסל הקטן.

היום נסע בחור אחד יהודי (צבי אמתי) דמשקה, שאיתו שלחתי מכתבים במספר עצום[1] - גם לכם, כמובן. ביקשתי שיבוא ליברמן ויביא לי 20 לירות, 5 - שלי, זהב, שהשארתי בדמשק, מפני שלא הספקתי לפרוט את המטבע הגדולה ו-15 הלוואה מלוין.

 אפשר שהוא יבוא ולא ימצאני, אז יחזור הכסף לדמשק - אחר נכיון חובותי כאן ואלה הם: סטרומזה, יהי זכור לטוב, נתן לי לירה תורכית, פונט ונפוליון-זהב ו-5 לירות נייר. לקלוגאי אני חייב כ-25 גרוש.

 יש לי אפוא איתי לדרך 6 לירות זהב וכסכום כזה - נייר, וזה בוודאי יספיק לי לדרך, זאת אומרת שאוציא בוודאי הרבה הרבה פחות מזה, אלא שצריך לדאוג לכל צרה וגם מי יודע אם אקבל כסף מייד אחר בואי קושטאהּ.

 ואל תדאגו. שלום. מנשקכם,

                                                           משה

אני ממשיך. כל רגע מתרחש דבר-מה. שמיון איש יקר ומצוין, הוא הכריחני לקחת את כרו, כר קטן שנכנס לתוך המזוודה. הוא לוקח את הכר שלי וימציאו לכם פעם. על-פי הפגעתו עזבתי פה את המילונים התורכים.[2] מי יודע אם לא אצטרך להשאיר באיזה מקום בדרך את המזוודה עם חצי משאה.

 כפי הנראה ניסע היום, כן, שכחתי, שמיון נותן לי מין פַּקְרֵס עליון חם, די טוב. בכלל - לא נורא.

 נוסעים! שלום,

                                                            משה