יום ו', 12/8/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ו', 12/8/1955

 

 

יום ו',  12/8/1955

 

הוכרחתי לנסוע לת"א ולחזור כעבור שעתיים, אך ורק כדי לקבל שני נציגי חוץ. זה ימים מתחייבת שיחה עם לאוסון כדי להרביץ בו על הסתת הסגל נגד גרנדוס עקב השתקעותו בירושלים. שיחה זו מוטב שתהא פרטית ולכן לא ראיתי להזמין את השגריר האמריקני במיוחד לירושלים אלא אמרתי כי אראנו בהזדמנות מתאימה בת"א. אבל ההזדמנות לא נזדמנה ובינתיים חלפו ימים והעניין נעשה דחוף ואי-אפשר היה לדחות עוד. אשר לאברמוב, גם אותו ראיתי צורך לראות לפני צאתו לחופשת מולדת ממושכת.

ראיתים בזה אחר זה ואני מקווה להכתיב את השיחות ולא אבוא לרשום אותן פה.

לארוחת צהריים בבית, נציג אקוואדור באו"ם השגריר טרוחיליו, ידיד ותיק לישראל, הקולומביאני פרופ' אסינייגאס ורעייתו, ציר ברזיל ורעייתו והסופר הברזילאי דה ריגו, משה ורחל טוב, יצחק נבון. טרוחיליו, אשר שימש שנתיים בתפקיד יו"ר של הגוש האמריקני-לטיני באו"ם, הוזמן לביקור באינדונסיה לשם לימוד רקע הסכסוך עם הולנד והוא חוזר עכשיו לעצרת "מתודרך". ממני ביקש לשמוע על עמדתנו בענייני צפון אפריקה והרציתי לו על התסבוכת מבחינה בינלאומית כללית ומבחינה ישראלית ויהודית במיוחד.

באמצע הארוחה והשיחה נקראתי פעמים אחדות לטלפון. כסה דיבר נרעש ונפחד. אך זה נודע לו עניין פרישתו של ב"ג ותיפָּעם רוחו. מה אני עומד לעשות? - "לא כלום!" - ההייתה לי שיחה עם ב"ג? - "לא." - התהיה? - "לא ולא!" - האם לא אכַּנס את חברינו בממשלה? - "אין לי כל כוונה כזאת!" - מה עליו לעשות? - "שום דבר!" - האין בזה עדות למצב במפלגה אם הוא, מזכיר המפלגה, לא ידע את העניין? - "יש ויש, אבל שפתי אני היו חתומות על ידי בקשתו המפורשת של בעל הדבר לא לגלות סודו לאיש." - אבל מה יהיה? - "יש תאריך אחרון, הלא הוא יום ב', ועד אז מוכרח הכל להתבהר."

אחרי כן דיבר אהוד. הדבר נודע ברבים. נחמיה סיפר לאריה בהיר - "ויחרד האיש ויילפת" [רות ג', 8]. נסע אל גולדה. נחרדה אף היא. ישבו והתייעצו במפלגה - הוא וכסה ובהיר ופרס ונחמיה. סגל חבורה נאה ומוסמך. נמנו וגמרו כי יש להרעיש עולמות (לא בדיוק לפי נוסח אהוד באוזני רק תמול). עצתם היא לשַלֵח בב"ג את אשכול. האהיה מוכן לשוחח עם אשכול ולבקשו? - "לא, אינני מוכן." - מיבצע שני הוא ארגון משלחת שתתייצב לפני ב"ג במוצ"ש: נמיר וגוברין ובהיר ועוד ועוד והוא עצמו. "דעת החברים" היא כי גם עלי להצטרף למשלחת. - "בשום אופן, לא אלך להתרפס ולהתחנן; אם חברים אחרים רוצים להתבזות, זהו עניינם. למה יאמר מישהו כי עשיתי שקר בנפשי, שכן אדיר חפצי, כביכול, להישאר רה"מ?" לא שבע אהוד נחת ממני ולא שבעתי אני נחת ממנו.

אחה"צ טלפון מאלישבע אשכול: לוי רוצה לבוא אליך מייד. "אדרבה!" בא ושאל: "מה תאמר?" התנצלתי לפניו על אשר לא גיליתי לו את העניין מייד כשנודע לי, אבל

ראשית ב"ג השביעני, ורצונו זהו כבודו,

ושנית שמא יחזור בו מחר מחרתיים - כשם שצלחה עליו הרוח לפרוש כך הוא יכול לשנות פתאום דעתו ולהישאר - ולמה אהיה אני מפיץ הידיעה כאילו באתי לקשור ידיו ולגדור בפניו דרך הנסיגה, מתוך שחשקה נפשי ברה"מות?

מייד אמרתי: "היה אתה רה"מ ואז אשאר שה"ח - גם אם אנו מחולקים בענייני ביטחון ידעתי כי איתך אוכל להידבר; או שמא אצא גם אני את הממשלה ואכנס למזכירות המפלגה יחד עם כסה; גם לזה אני מוכן!" לוי מילא פיו צחוק. אמר: "הם דורשים כי אלך אל ב"ג! האיש שיחה אני? הלכתי אליו תמיד באיזה עניין - מעולם לא באתי אליו לשוחח." אמרתי כי בכלל איני גורס את החזרה על פרשת השידולים והתחנונים שלפני שנה וחצי. לוי אמר כי גם הוא חושב כך – ואף על פי כן ייגש אליו ויראה.

בתוך כל אלה ישיבה עם ארתור, גדעון ויוסף על המשך שיחות עזה. הגענו למבוא סתום. המצרים מסרבים לקשר טלפוני ישיר ולעומת זה עומדים על השתתפות משקיפי או"ם בכל פגישת מפקדים. אמרתי כי אהיה מוכן לוותר בעניין המשקיפים אם יוותרו הם בעניין הטלפון. תקוע הסביר כי התעקש במתכוון בשתי נקודות אחרות למען יוכל בסופו של חשבון לוותר עליהן ולצאת ידי חובת ההתפשרות מבלי לוותר בעניין המשקיפים. אף על פי כן אמרתי כי מותר להוסיף גם ויתור שלישי בשעת הצורך אך בשום פנים אין להתפשר עם היעדר קשר טלפוני ישיר. ראיתי כי ארתור וגדעון היו מוכנים תחילה להסתלק גם מדרישה זו כתנאי בל יעבור, מחשש פן לא נוכל להסביר התעקשותנו בעולם ויתקבל רושם כי אנו הכשלנו את ההסכם. אמרתי כי עלינו להכריז על רצוננו בקשר טלפוני ועל התנגדותם של המצרים לכך, ואז בהם יהיה תלוי הקולר. הצעת המצרים - כי אנו נטלפן לאיש-או"ם והלה יטלפן למפקד המצרי, ולהיפך, היא לעג וקלס. אין זה קשר המסייע לביטחון, אלא סירבולת המכוונת לחבל בו.

גדעון נשתייר ושוחחנו לקראת פגישתנו ביום א' עם [אלמר] ג'קסון הקווייקר.

להתארח בשבת באה רונית אמיר, פסנתרנית בת כ"א, הלומדת בניו-יורק. סיפרה לנו רבות על הילדים והנכדים.

אחרי ארוחת הערב הלכו צפורה ורונית לאיזו מסיבה. נשארתי בבית לכתוב יומן, המלא פיגורים. פתאום עלה בדעתי לטלפן לזאב שרף ולספר לו על המרקחה שקמה בת"א. טילפנתי ואך פציתי פי שמעתי את זאב מבשר: "אבל הגלגל נתהפך - הוא כבר אינו חוזר לשדה-בוקר, אלא מוכן להקים ממשלה. הכל חזר למקומו והריהו כשהיה!"

ממש לא האמנתי למישמע אוזני. אמרתי לזאב: "אם כך - אני מסתלק וחסל! אלך למזכירות המפלגה עם כסה." זאב התחיל מסביר לי כי מוטב בלי כסה והפסקתי את השיחה. אבל אחר כך חזרתי וטילפנתי ואמרתי כי גם מזכיר המפלגה לא אוכל להיות, שכן במה אעסוק? - הלא בחינוך ובהסברה, בעל פה ובכתב, ולא אוכל לכלוא את דעותי בחובי, ונמצאתי ממריד את הציבור נגד מדיניות הממשלה. מוטב לי איפוא להחריש.

ישבתי שקוע בקדרות איומה. זה חודשים אני חי ומתהלך עם מחשבת הפרישה אבל זו הפעם הראשונה שוודאות ההסתלקות מחיים ממלכתיים ירדה עלי בכל כובדה. לא יכולתי לעשות דבר. קמתי וישבתי, התהלכתי בחדרים ושוב ישבתי ושוב שקעתי בשחור מחשבותי. עולמי חשך עלי ולא יכולתי להרים ראש. הייתי לבדי. רגע חשבתי לטלפן לצפורה אבל נמנעתי מלגרום לה צער כשהיא במסיבת רעים. והיה ברור מה הדבר אשר הקדיר עלי את שָמַי: הנאום בישיבת המרכז! הן לכתחילה, בטרם נודע לי מפי ב"ג עצמו כי החליט לפרוש, הייתי מוכן לדחות את המשבר, שמא לא יפרוץ, ולהיכנס לממשלה כשר חוץ, לאחר בירור יסודי של בעיית המדיניות, מתוך מאמץ אחרון להגיע לעמק השווה, ועל מנת להתפטר אם יתברר, נוכח ההתנגשות הרצינית הראשונה, כי פשרה אינה אפשרית. אחר כך, כשבאה ההתפרצות המבישה של ב"ג במרכז המפלגה, אשר אוזני כל צללו למישמעה, אמרתי לעצמי: "הוא הולך, אין זו אלא התפרקות של מועקה" - והבלגתי. אבל עכשיו מתברר כי איננו מסתלק, אלא עומד לתפוס שוב את השלטון. בבת אחת הפך אותו נאום-זוועה משוועת-אין-אונים של מנהיג שנכשל לדבר השליט, הנגיד ומצווה - לנאום תוכניתי מחייב ופסקני של ראש הממשלה המיועד. הוא קבע שם מסמרות איזה שר חוץ נחוץ לו - צייתן ונכנע, בעל-מקצוע שכיר, שתפקידו לנסח, להסביר ולהצדיק את מדיניות אלופו הרודני. הרגשתי מחנק גשמי - עצירת נשימה ונחשול של בחילה - אל אלוהים, חשבתי, מתי הייתי במצב כזה וכיצד נקלעתי לתוכו? האני אקבל עלי דין מחפיר זה? האני אתן כבודי למירמס, אאנוס כך את מצפוני? איך אביט בעיני בָּנַי? איך אשא פני לכל החברים ששמעו את הדברים? ובפעם הראשונה התברר לי לחלוטין כי מקומי לא יכירני בממשלת ב"ג, כי אחת היא מה תאמר המפלגה, ואיזו סערה תפרוץ, ואלו גזירות יבקשו להטיל עלי, ובאיזה חורבן יאיימו - אינני יכול עוד ואי-אפשר לדרוש ממני השתפלות כזאת, ועלי ללכת, אחת היא לאן, אחת היא באלו תוצאות.

וכך צרבתי ושרפתי את לבי ולא ידעתי שָלֵו. עד שבאה צפורה ואמרתי לה: "עכשיו עלינו לחפש ברצינות דירה - ויהי רק חדר אחד" - וסיפרתי לה מה קרה כשפיה פעור.

"הוא איננו שפוי, הוא איננו שפוי" - חזרה והתריסה. ובשוכבי ראיתי המוני חברים ברחבי הארץ מתפלצים בתימהון חסר ישע ובחרון חסר אונים; וכן ראיתי את משרד החוץ, יציר רוחי ובית חיי, נחרב ומתפורר; ואת עצמי ראיתי נדון לחיים קלוקלים ולהתעסקויות של מה-בכך, אוכל בשרי וחורק שן בבוא פגע אחר פגע - וידי קצרה מהושיע. אך ידעתי כי אין מנוס מהאסון הזה, כי נפל הפור, כי העניין עבר את גבולות השיכנוע, כי כאן החל נשמע ומצווה קול פנימי מכריע, דבר הגורל.

היה זה ליל שבת...

 

העתקת קישור