במשרד רה"מ שמעתי מטדי פרטי שיחתו עם ב"ג. כוונתו לחולל שוב התנגשות חזיתית בעניין ועדות ש"ן דיכאתני. טיפול משה"ח בסוגייה זו לא גרם שום הפסד ביטחוני ולעומת זה הביא רווח מדיני מובהק. אם יעמוד ב"ג על דעתו הרי עניין זה עצמו דיו לחולל משבר.

קיבלתי לראיון קצר את גרין ו[ישראל] גולדשטיין מהנהלת "המילווה" בארה"ב. סידני גרין עובד בנציגות האוצר בניו-יורק. סיפר נלהבות על עליית קרן ישראל בעולם הבנקאי - שם האוצר הישראלי כבר-אשראי הוא לעילא ולעילא וכל הפרפורים על פי תהום של פשיטת רגל שנתנסינו בהם לפני 3-4 שנים הם סיוטי בלהות שנגוזו כליל.

במשרד החוץ הקשבתי להמשך דוחו של גדעון ואח"כ השקעתי ראשי בבעיית סידורי הלוויה לקורבנות המטוס שגוויותיהם עומדות להגיע מחר. קבר האחים ייכרה בקריית שאול שליד ת"א. יש קרובים הדורשים פתיחת ארונות וזיהוי הגוויות. את הארונות הכרחי לפתוח - שמא יתגלו נקבי כדורים שיוכיחו נכונות הגירסה על התקפת מטוסי קרב - אך להראות את הגוויות לקרובים אין כל אפשרות, ולא רק משום שאיש מהם לא יעמוד במחזה המחריד של ריסוקי איברים מעורבבים ונרקבים, אלא משום שיתברר כי לא כל הגוויות נאספו ויהיו סיבוכים בלי גבול. הכרחי להגיע להסכם עם הרבנות לשם מתן אישור כי כל הגוויות הובאו לקבורות - לבל תישארנה עגונות. סבך אחר - בעיית הנוצרים. כמרים קתולים ופרוטסטנטים יעמדו על זכותם לערוך תפילה. הרבנות מתנגדת בכל תוקף להזכרת שמו של "אותו האיש", אבל נוטה לפשרה של אמירת פרקי תהילים.

יוסף דקל, בעל ניסיון של שנים בכגון אלה בשירות משרד הביטחון, נתמנה רכז לארגון הלוויה.

תקוע טילפן כי לפי הוראת הצבא עומדת המשטרה לעצור את אנשי גונן ברגע שימסרום שלטונות לבנון לידינו בראש הניקרה. טילפנתי לב"ג כי אין מהלך זה נראה לי. הבחורים ראויים אומנם למשפט ולעונש בשל התנהגותם המופקרת, שגרמה סבך מיותר בתכלית למדינה והעסיקה את משרד החוץ והמטכ"ל על לא דבר שבועות רצופים, אך אין סיבה להתנהגות בלתי אנושית כלפיהם ומוטב להניח להם לבלות מ"ח שעות במשפחותיהם ובקיבוצם. ב"ג לא ידע מהעניין כולו והסכים עמדי כי די במסירת התראה לבחורים כי יועמדו לדין.

אחה"צ התיישבתי לחבר נאום ברכה לוועידה העולמית של "המזרחי" והשקעתי במלאכה מאמץ לא מועט של מחשבה וביטוי. הערכתי את פועלו ההיסטורי של "המזרחי" כמגשר בין המסורת היהודית לבין ההתחדשות הציונית. הקדשתי פסוקים אחדים חמים לתנועת "תורה ועבודה" ומפעלה החלוצי. לבסוף הגדרתי - "כאזרח בלבד" - את היסודות עליהם ייתכן המשך השותפות בין מפא"י והדתיים באחריות לשלטון.

אולם "אדיסון" היה מלא מפה לפה. הפתיע ריבוי הנשים - שליש האולם למטה וכמעט כל היציע למעלה. הייתי היחיד שפניתי גם אליהן במפורש, על ידי תוספת "גבירותי". נאומי נתקבל בחמימות מרובה. הנשיא נכח אך לא נשא משאו. הנהגתי כלל זה, כי מעמד שהנשיא מברכו אין רה"מ משמיע בו דבריו.

בשובי הביתה שוב הועסקתי בענייני הלוויה. הרבנים הסכימו תחילה לאמירת פרק תהילים בלועזית, אך אח"כ חזרו בהם. טילפנתי ליעקב הרצוג כי ישפיע על אביו לחזור ולהתיר.

מאוחר בערב בא זאב שרף לדווח על שיחתו עם ב"ג. הזמין עצמו לארוחת צהריים איתו ולאחר שפרשה פוליה פתח בשיחה. ב"ג היה שקט והקשיב. זאב האשימו בחוסר יחסים אישיים בינו לביני. כל עוד ברל [כצנלסון] ואליהו [גולומב] היו חיים - ידעו הם לקשר. משהלכו - ניבעה הפרץ. ב"ג טען כי אין להטיל בו אשמה - יחסו אלי בהחלט כשורה. זאב טפח על פניו את הנאום באיצטדיון - הייתכן לשאת נאום כזה על מנת שרה"מ ישמענו לראשונה יחד עם רבבות יתר המאזינים? (כאילו זו הייתה העבירה החמורה ולא עצם תוכנו ואופיו של הנאום!). ב"ג לא ענה על טענה זו אך להצדקת הנאום אמר כי שמע (הווה אומר: מנחמיה [ארגוב] ואלחנן ישי!) על דיכאון רב השורר בקרב הנוער והחליט כי יש לעודד את רוחו. אשר לעתיד, הוא יהיה רק בממשלה שתנקוט מדיניות של כוח. אחרת - יילחם בה. הדור הצעיר הגדל בארץ לא יכלכל שום מדיניות אחרת. הוא אינו מוכן לספוג מכות ולהחריש ולהטיל יהבו על ארה"ב או או"ם. הוא ככל הגויים (כאילו "כל הגויים" אינם מבליגים כלל!).

עם זה חזר ב"ג והודיע כי אם מאמציו להקמת ממשלה לא ישאו פרי - יפרוש מהממשלה הקיימת וימשוך ידו לצמיתות מכל העסק.

זאב נתכוון לומר: "אל תדחק את הקץ ואל תעורר משבר קודם זמנו."

אמרתי כי ההתנגשות בין שתי השיטות המדיניות אינה ניתנת לפשרה. אם לא אתפטר עכשיו - לא אראה מנוס מהתפטרות בפרוץ משבר. לא אעשה צחוק מעצמי כלפי הכפופים לי וכלפי אלה שאיתם אני בא בדברים. הם יודעים היטב את שיטתי ולא אעשנה פלסתר.

זאב, אשר פעם עודדני להחזיק בעקרונותי עד להתפטרות, שינה את טעמו. אל לי להעלות על הדעת כי אוכל להנחית עכשיו מהלומה כזו למפלגה. מאחורי התרעה זו הרגשתי משהו אחר: הוא נשתכנע מחדש כי הכרחית פשרה ביני לבין ב"ג - איך שהוא, ובסופו של חשבון על ידי קבלת הכרעת "הזקן".

אמרתי כי איני להוט לדחוק את הקץ מטעמי חוץ ופנים כאחד. הנה מתקרבת העצרת. זוהי תמיד תקופת הרגישות היתרה וגם האקטיביסטים השרופים מבינים כי בתקופה זו עליהם לבלום יצרם. יתר על כן, אולי אסע בעצמי לעצרת ואפשר לסמוך על רגש אחריותו של ב"ג שלא יבוא לנעוץ סכינים בגבי. כך יחלפו בינתיים 3-4 חודשים ונראה מה ילד אז יום.

כל זה במה דברים אמורים - אם תהיה התאפקות מלחולל משברים. אך הנה אני שומע כי מנוי וגמור עם ב"ג ליטול לידיו ענייני ש"ן. זאב אישר בפה מלא כי זהו המצב, גם הביע סברה כי אצטרך לקבל את הדין. התגעשתי. מדוע עלי לקבל את הדין? האם הוכח כי טיפולו של משה"ח חיבל בביטחון? הוכח ההיפך. לעומת זה חל שיפור כביר באווירה המדינית. מדוע עלי להחזיר עניין כה עדין ומורכב לידי הבריונים של מטכ"ל? למען יחזירו את הכל לתוהו ובוהו - ובינתיים יחוגו באוזני פקודיהם ניצחון על שר החוץ ה"פחדן"? וכשיתחילו שוב להשתולל, אהיה חייב אני יחד עם חברי לתרץ את תעלוליהם ולתקן במידת-מה את השמות שהם יעשו ביחסיה הבינלאומיים של המדינה? איזו זכות יש למישהו לדרוש ממני כי אשפיל את עצמי ככה? ושוב ישולח רסן מדובר צה"ל והציבור כולו יתענג על דו-קרב בין משרד החוץ והמטכ"ל בהדרכת העיתונות - וגם עם שערוריות כאלו אהיה אנוס להתפשר? לא יקום ולא יהיה.

ראיתי כי זאב בטוח כי בעניין זה לא ייסוג "הזקן", ונכונותו-הוא לקבל את הדין של חבלה מדינית זו כגזרה שאין להרהר אחריה הרגיזה אותי עוד יותר מעמדתו הקישחת והעיוורת של ב"ג עצמו.