יום ה', 16/6/1955
דווקא בבוקר שוב כתבתי יומן.
צפורה טילפנה מירושלים כי עליזה ש"ק ילדה בן למזל טוב. המזל כפול, שכן יש להם כבר בת. טילפנתי לזאב לברכו ושקלתי מייד הזמנה לסנדקות.
זה זמן אני מרגיש צורך בשיחה גלויה עם השגריר הסובייטי אברמוב, בעיקר על עניין חוזה הביטחון עם ארה"ב. המאמר ב"איזבסטיה" המריצני לכך עוד יותר. ראיתי כי אגב שיחה כזו אפשר תתעורר שאלת החנינות לאנשי לח"י שנדונו למאסר כחברי איגוד טירוריסטי ואשר היה ברור - אם כי לא הוכח - כי ידם בפיצוץ הצירות הסובייטית. חנינה זו עוררה זעם הסובייטים ובעיתונות בריה"מ והגרורות נעשה לה פומבי רב, תוך האשמת שלטונות ישראל במעשה עוין כלפי בריה"מ. הדבר נתן אותותיו גם בפגישות של כמה מאנשי השלטון עם נציגינו. אנשינו דיווחו על פנים זעומות שנתקלו בהם בקבלות פנים ועל קור שהשתרר סביבם. בשאלה זו של אופן הסברת החנינה התייעצתי עם איסר וכמו תמיד שמעתי מפיו דברים נבונים.
העיתונאי והעסקן [ב'] גבינר מארה"ב, איש ה"פורוורטס" וה"ארבטר-רינג", בא עם רעייתו לשיחה שהפכה לראיון עיתונאי. ניסה לגרות את יצרי לדיבור גלוי על המחלוקת בצמרת שלטון ישראל בשאלת ה"אקטיביזם". התחמקתי וניסיתי להסביר כי הקו חוצה לשניים את נשמתו של כל אחד מאיתנו ואינו עובר בין איש לאיש או בין קבוצה לקבוצה.
אהוד סיפר על מיבצע "מכירת" הצעותינו היזומות כלפי מצרים. הרמטכ"ל פגשו בפנים נזעמות והתריס כלפיו על שום מה נזקק רה"מ לשליח ומדוע אינו פונה אליו ישירות. הנהללי אינו יודע כנראה גבול לעזות מצחו. במכתבי לב"ג מ-23 באפריל בו הצעתי יסודות ההסדר בענייני ש"ן, כללתי סעיף בו נאמר כי רה"מ ימנה לו עוזר מיוחד בעניינים אלה לשם הידוק הקשר בינו לבין שה"ב והרמטכ"ל. לב"ג אמרתי בעל פה כי הכוונה לאהוד וקיבלתי הסכמתו. במכתב התשובה של ב"ג, שנתאחר חודש תמים, שבו התנהלו התייעצויות בלי סוף בינו לבין משה דיין, מובעת במפורש הסכמה לאותו סעיף ללא כל הסתייגות, וזה בשעה שלגבי סעיפים אחרים יש הערות הסתייגות או התנגדות. אבל הרמטכ"ל הרחיק עוד יותר: "מדוע עוסק משרד החוץ בכלל בעניינים אלה? מה כל ההודעות שהוא מפרסם? כלום אי-אפשר לפעול אצלו כי ישב בחיבוק ידיים ולא יעשה דבר כשלושה חודשים?" פירושו, בעוד שלושה חודשים יקום מלך חדש, הצבא יעלה לגדולה, וקרנו של משה"ח תתפלש בעפר; ועוד פירושו, כי אחת היא מה יקרה בחזית ש"ן ומה יעשו השכנים או המעצמות או מוסדות או"ם - משרד חוץ יוכל לנהוג אפס מעשה אך ורק בגזירת הלוח המדיני הפנימי ולסיפוק משאלת לבו של פלוני. אהוד לא נרתע מכל השצף-קצף הזה ולקח את הרמטכ"ל לב"ג. שם נערך דו-קרב בין שניהם בנוכחותו. ב"ג נאבק קשה עם אהוב לבו והכריע נגדו. פסק כי יש להגיש הצעות וכי זוהי סמכות משה"ח, לאחר שהוסדר מה שהוסדר. משה דיין התעקש רק בנקודה אחת והיא כי ב"ג יכתוב לי מכתב על הצד העקרוני של השאלה, שתמציתו היא כי אין לחרוג בשום פנים ממסגרת ש"ן וכי ההצעות מיועדות למו"מ עם מצרים ומותר לפרסמן, אבל אין להגישן לברנס או לארה"ב, שכן הללו אינם צד. מישאלה זו ניתנה לו. משונה באיזה עולם של מושגים מופשטים שאין למציאות המדינית החיה כל השפעה עליהם חיים שני גדולי ישראל אלה. אהוד נתן תיאורים מקוריים וחריפים למחשבתם המדינית הערטילאית. בין השאר סיפר כי ב"ג הזכיר מה שהציע פעם לדייויס: תשלח נא ארה"ב מומחים צבאיים שיבדקו את המצב בגבול ויציעו שיטות מלחמה בהסתננות. תינתן להם כל האפשרות לחדור לפני ולפנים. עד שיגישו דוח נתאפק מכל מעשה תגובה. אם יעלו חרס - נהיה חופשים לפעול לפי ראות עינינו. ובכן זה מותר - להזמין קצינים אמריקנים שיתהלכו לכל אורך קווי שביתת הנשק, ילמדו בעיית הביטחון על בוריה ויבדקו כל סידורינו הצבאיים; ואילו אם מדובר על סיורים משותפים עם מצרים ועם או"ם, הרי זה "מנדט אמריקני" שיש לנהוג בו לפי הכלל ייהרג ובל יעבור. אלו סתירות מתיישבות במוחו של אדם גאוני!
שיחה עם עורך "זמנים" [יהושע] גלבוע ועם אחד מסופריו [יהודה] קסטן, מזימרת הארץ ["צבר"]. מאמרו של השני לסיכום ביקורו של או נו הרגיזני. שוב אותו כיוון של חיפוש מומים והוקעת חסרונות והס מלהזכיר דבר טוב וחלילה להפליט מילה של שבח וסמי מכאן כל הבעת סיפוק. אמרתי בפתיחת דברי כי הדור השני של עיתונאינו נעדר כמעט כולו מידה של חסד וכל חבריו מתחרים זה בזה ברישעות ובכפירה, כאילו מי שנכשל בהערכה חיובית של איזה מעשה לוקה בתמימות מבישה ובבטלנות שלא תכופר. הפלגתי להכללות והבעתי דעה כי גישה זו, שאין מאחוריה אהבה כלשהי למשהו, מוכרחה לשדוף ולדלדל את העיתונות ולקצץ בכנפיו של כל כישרון עולה - בכוחה אי-אפשר כלל להגיע לאיכות רמה של מחשבה וביטוי, שכן אין אמנות מעולה בלי טוב לב ואין סופר יכול לכבוש לב קוראיו בלי חום נפשי שמקורו לא שנאה ולא התקלסות אלא אהבה והתלהבות. אחר כך ניתחתי את המאמר לאבריו ולגידיו וחשפתי את צרות העין וקטנות המוחין שבו. הבחור גימגם איזו הצטדקות צולעת. גלבוע לימד עליו זכות ביתר משקל, אבל בעיקרו של דבר הודה בצדקת ביקורתי והודה על שראיתי לשוחח איתם בכל גילוי הלב.
[עם] משלחת של קבוצת חניכי הגימנסיה "הרצליה", שלקחו על עצמם לסייע להקמת הבניין החדש למוסד זה. הוקם ועד יובל ואני נשיאו כבוד. היובל יוחג בכ"ג תשרי תשט"ז ויש כמה פעולות הכנה שעזרתי נדרשת להן. היה מעניין לראות כי כל הקבוצה של 6-5 מורכבת ממי שאינם חברי מפא"י. אשר במפא"י הובלע בענייני תנועה ובמפעלים גדולים ואין דעתו פנויה לטיפוח זיכרונות עבר המקשרים אדם עם בית ספרו. גם מוסבר וגם חבל.
ארוחת צהריים עם צפורה ועם חיים.
הזמנתי את שר הפנים רוקח לדירה ברח' הירקון - אגב, נשקפת לה סכנה להימכר ואנה אנו באים בת"א? - על מנת לשדלו לקבל את המוצא המוצע בעניין סיפוח המעברה. הבוקר בעיתונות הודעת סיעתנו בכנסת כי אנו מוותרים על זכות הבחירה, אך ותר לא נוותר על הסיפוח. היצעתי כי יביא לוועדת הכנסת דוח הוועדה שמינה, הממליץ על הסיפוח, ואז יוקח החוק חזרה. נאנח והודיע כי כבר התכונן לשיר בכנסת בשבוע הבא את שירת הברבור שלו. אמרתי כי שירת הברבור שר אדם רק פעם אחת בחייו - טוב שתהא השירה מוכנה אבל יש לדחות השמעתה עד הרגע האחרון. תינה צרותיו ועלבונותיו מידי חברַי. אמרתי לו כי אף הוא השביעם תמרורים. סוף שהבטיח להימלך ולהודיעני.
מארבע עד שבע וחצי ישיבת מטה הבחירות המורחב. דיון מסועף ומפורט על יסודות המצע ודרכי ההסברה והתעמולה. באמצע הישיבה פתק מגולדה שישבה ראש: "אני מבקשת אותך להשתתף באסיפה של יום ב'." עניתי לה בשלילה והסברתי: "כינוס מרצים לחוד ופתיחה פומבית של המערכה לחוד. אני מוכן לראשון אך לא לפירסום. מוכן גם לפתיחת המערכה - אבל אז ילך כל איש בשם אלוהיו ואל יעלוני על במה אחת עם ב"ג, להיותנו חומר בידי כל מיני חטטנים שיבואו לדרוש תלי תלים על הבדלי דגש וגוון שיגלו בדברינו." שלחה לי בתשובה רשימת המוזמנים - מאות על מאות פעילים מסוגים שונים, בכלל זה כל חברי המרכז והסיעה בכנסת. כן צירפה התוכנית המדויקת ויאורו עיני: גולדה פותחת, אשכול ואני מרצים, ב"ג "מסַכֵּם". כתבתי לה השתלשלות העניין והזכרתי כי בשלב מסוים הוּצאתי לגמרי מהרשימה (ברור כי ידו של אריה בהיר הייתה בדבר וחברים אחרים טרחו לתקן את המעוות). סיימתי כי הסידור כולו נקבע ללא כל התחשבות במצבי וכי בנסיבות שנוצרו מוטב לי לגרוס כי עדיין לא הגיעה שעתו של רה"מ להיכנס לזירת הבחירות.
למען האמת הנה מה שחשבתי:
א) הורָדָתי מהכיסא (dethroning, רַזְוֶונְצַ'נִיֶה, בלעז) החלה קצת יותר מדי מוקדם וכל עוד אני נושא באיצטלה אין כל חובה עלי לתת יד לטשטוש העובדה.
ב) הופעה משותפת עם ב"ג היא עינוי נפשי ושכלי בשבילי ואין כל חובה עלי להתייסר במבחן כזה.
ג) אחרי התנהגותו של ב"ג כלפי רה"מ בנאומו באיצטדיון של רמת גן ביום העצמאות מוטב ומותר לרה"מ לסרב להופעה משותפת איתו.
במהלך הישיבה החלפתי פתקים גם עם ב"ג. כתבתי לו כי כפי שהוגד לי הוא עומד לשגר לי איגרת - שמא יקדים וישלחנה? ענה כי העיקר הוא להישאר על בסיס ש"ן. עניתי כי הדבר מובן מאליו אך אין זה מוציא סידורים שאינם מתחייבים מהסכם ש"ן אבל אינם סותרים אותו. לא שלל זאת אך הוסיף כי המו"מ צריך להיות עם מצרים ולא עם ברנס או ארה"ב. בעיני הייתה זו הערה חסרת כל שחר מעשי, אך העדפתי לא להתווכח. רשמתי לעצמי כי הערות שר הביטחון, בהשראת הרמטכ"ל, היו מדיניות גרידא וכלל וכלל לא צבאיות.
בערב יצא בלבול משונה. כל היום ועוד מתמול שלשום ידעתי כי ביום ה' בערב עלי להיות בכפר שמריהו באסיפת אזכרה לשמריהו לוין, במלאת 20 שנה למותו. בישיבת המטה היצעתי לשפרינצק לנסוע יחד עמי על מנת לשוחח בדרך - הוא ביקש שיחה עוד אתמול. והנה התברר - ושפרינצק הוכיח את הדבר על יסוד כרטיס מודפס שבידו - כי האזכרה היא ביום א'. הייתה לי בושת פנים גדולה בשל כישלון זה של מזכירותי. אלמלא פגישתי המקרית עם שפרינצק, היינו נוסעים, אני וצפורה, לכפר שמריהו ונקל לשער את הביזיון. נסעתי איפוא אחרי ארוחת הערב לביתו של שפרינצק. עיקר שיחתו הייתה על גילויי יהודה ארזי ביחס לרצח ארלוזורוב. גיבור זה של הגנה והעפלה, אשר בהיותו ב-C.I.D. [סי.איי.די הבולשת] הבריטי כפר בגירסת אשמתו של [משה] סטבסקי והשתכנע כי אותו ערבי משונה, עבד אל-מג'יד, היה הרוצח - הוציא פתאום את העניין ממחבואו והירצה עליו במועדון "בני ברית". "הבוקר" חטף את הסיפור ופירסמו בקולי קולות. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" החרו. "הבוקר" ליווה את הפירסום במאמרים. "דבר" לא הגיב, שלא להיגרר. בציבור הרחב עשה הפירסום רושם מועט, יען כמה הם אלה בארץ הזוכרים כיום את ארלוזורוב. אף על פי כן ברור כי העניין היכה ועוד יכה גלים. שפרינצק היה בטוח כי לקחתי את יהודה ארזי "בידיים" - אך אני לא עשיתי בזה דבר. בינתיים טילפנה אלי סימה [ארלוזורוב] וביקשה שיחה באותו עניין.
בהיותי אצל שפרינצק עשה כסה ניסיון אחרון בטלפון להשפיע עלי כי אבוא לאסיפה ביום ב' - וסירבתי.
יצאנו את ת"א יחד עם חיים וב-10 הגענו לבית וייצמן ברחובות - להיפרד מוורה היוצאת למסע של ארבעה חודשים באירופה. שהינו שם שעה ובחצות הגענו לירושלים. ישבתי על היומן עד קרוב לשלוש.
בדרכנו מרחובות ירושלימה אספנו מהכביש במוצא המושבה זוג תימני צעיר. כשהורדנום בככר ביל"ו שאל האיש כמה עליו לשלם. אבל האישה הצעירה, שעיניה נצצו בחן ובשכל, הבחינה בי וקראה: "הלא זה ראש הממשלה שלנו!"
