יום ב', 13/6/1955
במשה"ח עם המנכ"ל על ענייני משק בית.
התייעצות על המשך היחסים עם בורמה לאחר ביקורו של או נו: המנכ"ל, ארתור, דוד הכהן, לוין, ברטור וגזית. דאגתי למילוי בקשת ר"מ בורמה - הקלטת ברכות ילדי ישראל לילדי ארצו, לשידור ברנגון. העניינים העיקריים: עריכת תוכנית למפעלי פיתוח משותפים וסימון מועמדים לתפקידי ייעוץ וארגון מסחרי (הבקשה היא שיהיו בעלי "השקפה סוציאליסטית"). משימות אלו הוטלו על ועדה: ארתור, דוד, לוין, ברטור ופנחס ספיר.
צץ מועמד חדש למשרת ציר ישראל ברנגון - יוסף יזרעאלי מאפיקים.
עם גדעון רפאל על תוכנית נסיעתו לאירופה, לפגישה עם אישים ערבים ולארגון המגע איתם להבא.
נציגי "המזרחי" באו להזמין לוועידתם העולמית שתתקיים בירושלים מייד לאחר הבחירות. הגו מחשבה להזמין את רבה של מוסקבה [שלמה שלייפר] - שהוא, מתברר, נכדו של הרב ריינס. היעשו זאת? השיקול הראשון שלי היה - פן יזיק הדבר לרב. הבטחתי להימלך.
שיחה מפותלת עם משה טוב לשדלו כי ייאות לנסוע לסן-פרנציסקו לכנס חגיגי של עצרת העשור, על מנת להיפגש לשיחות עם שרי החוץ של קהיליות אמריקה הלטינית שיבואו לשם בהמוניהם, כהכנה לקראת הכנס הסדיר בספטמבר אשר לקדרות אופקו נוסף עכשיו העניין של בנדונג. לכאורה מה נעים למשה טוב מנסיעה כזו, אך הפעם ניסה להתעקש לשלילה ונימוקיו היו חסרי שחר: מצבו הכספי בכי רע ועליו לטכס עצה לגבי עתידו. סוף שגזרתי עליו לנסוע והוא קיבל הדין.
אחר הצהריים חיברתי שדר למונטור וחבריו המתאספים מחר בערב בניו-יורק. חבורה זו של קנאי "מילווה העצמאות", שהתעקשה להמרות את פי ממשלת ישראל ולא לקבל דין התיאום עם "המגבית המאוחדת", פרשה מן העבודה עם החלפת מינהלת "המילווה". הרימותי על נס פועלם בעבר וקראתי להם להתמסר מחדש לפעולה למען ישראל. את מונטור הזמנתי לביקור ממושך בארץ מייד לאחר הבחירות למען נטכס יחד עצה בדבר שיתופו להבא בעבודתנו. עיקר מטרתו של השדר היה להוכיח לחברי הקבוצה הזאת כי אנו מוקירים ומעריצים את מסירותם ובשום פנים איננו מוכנים לוותר על עזרתם.
קפצתי לכנסת ומצאתיה דלילה ומשועממת בוויכוח על תיקוני חוקי מיסים. תפסתני רחל צברי והרצתה לפני בעייתה האישית. היא מאושרת מעבודתה בכנסת. עם הקמת המדינה ושחרור ירושלים התהלכה מאוכזבת - כאילו איבדה את עולמה: לפני כן הייתה פעילה ב"הגנה" והנה פתאום התרוקנו חייה מכל תוכן ציבורי, עד שנבחרה לכנסת ושוב מצאה תיקון לנשמתה (אני הוא שיזמתי את כלילתה ברשימתנו - המפלגה בירושלים אינה מכירה בה עד היום כנציגת הסניף ואף חברינו התימנים מסרבים להעניק לה סמכות מוסרית של נציגת ציבורם!) אבל עדיין היא רואה את עבודת חייה בשדה ההוראה והחינוך והנה נזדמנה לה אפשרות של קבלת מילגה לשם השתלמות בארה"ב לתקופת תשעה חודשים. התוותר על הזדמנות נדירה זו? אם לא תוותר - האם עליה להתפטר לשם כך מהכנסת? היא מוכנה לכך. אמרתי לה כי בשום פנים אסור לה לוותר על ההשתלמות, ולכשיגיע זמן נסיעתה תחליט המפלגה לפי הנסיבות אם עליה להתפטר או תוכל להישאר חה"כ.
טדי בא להזכירני כי מחר 14 ביוני ועלי לשגר שדר חם למונטור. התפלא כשמצא את השדר מוכן והתפעל מנוסחו. פלשנו לשיחה על עתידו, טען כי עבודתו כמנכ"ל משרד רה"מ - ולמעשה כמכבה שרפות ומסלק תקלות - מתפוררת לרסיסים ואין מאחוריו שום יצירה של משהו ממשי ובן-קיים. הנה זאב שרף כממונה על הכנסות המדינה לא רק הציל את האוצר אלא הקים בניין ארגוני ועיצב שיטות גבייה המהווים נכסים שיתקיימו שנים על שנים. ואילו הוא, טדי, אף הוא ביצע מעשה הצלה בשביל האוצר - "מילווה הביסוס" בארה"ב, שהיה בעיקר פרי מאמציו, בעברו כגלגל סופה על פני כל שטח ארצות-הברית - אך מכל עמלו לא נשאר דבר שאפשר לראותו כקניין שהונחל. אילו היו רה"מ הראשון והשני תומכים בתוכניתו להפוך את משרד רה"מ למכשיר של תיאום והנחייה למשרדים ומסייעים בעצמם להגשמתה, כי אז היה לתפקידו תוכן ממשי ופעולתו הייתה מביאה ברכה לאורך ימים. אבל שני ראשי הממשלה היו עסוקים בעניינים אחרים. הוא מלמד זכות עלי,
ראשית, משום שניהלתי כל הזמן משק עצום והוא משרד החוץ,
ושנית, משום שלא הייתי חופשי למלא כראות עיני את אחריותי כרה"מ משום "תסביך שדה-בוקר" שהעיק עלי בלי הפוגה.
אבל הסבר זה אין בו נחמה בשבילו. אין הוא משתוקק לצאת משירות הממשלה אבל הוא יחפש לו שדה פעולה בו יוכל לראות ברכה יותר ממשית בעמלו.
שאלני איזה תפקיד אני מייעד לאהוד לעתיד לבוא. השתמטתי מתשובה. אילו באתי לענות הייתי אומר כי לו נשארתי שר החוץ ולו היו היחסים בין אהוד לבין משה"ח כשורה, הייתי מוכן למנותו סגן שר החוץ. טדי הגיב על שתיקתי בהתגלות לב להערכת אופיו של אהוד. שיבח כישרונותיו ויכולתו, אך קבע כי הוא לוקה באי-נאמנות למישהו ולמשהו וכי כל מעייניו בו בעצמו - במעמדו ובעתידו. נתמלאתי צער רב למשמע הערכה זו, הבוקעת אלי מעברים שונים ואני מתאמץ לאטום אוזני כלפיה.
בתשע ניגשנו לשעה קלה לבית יוסף תקוע, בו נערכה מסיבת פרידה של אנשי המשרד לתמר שוהם, שניהלה זה שנים את לשכת המנכ"ל ועתה היא יוצאת לתפקיד בקונסוליה הכללית של ניו-יורק.
לעשר חזרתי הביתה לישיבת "חברינו". נכחו כל השרים, כסה, בש ובהיר, נמיר ובקר וגוברין. היה ויכוח חריף על תאריך תחולת התיקונים בסולם השכר של עובדי המדינה - לשם הרחבת "הפער" - על יסוד המלצות ועדת גורי שתבואנה. אנשי ההסתדרות איימו בהתרת הרצועה לגבי דרישות אחרות להעלאת שכר. השרים טענו כי אחת ולתמיד יש לטפוח על פני ציבור העובדים את בעיית הפער. לבסוף הוחלט כי תאריך התחולה יהיה אחד באבגוסט. נשארה השאלה אם יהיה בהחלטה זו כדי למנוע את השביתה הסבילה של רופאי המדינה שנקבעה ל-15 ביוני.
בסוף הישיבה צץ עניין החוק שהגישו חברינו לכנסת בדבר סיפוח מעברת פתח-תקווה לעירייה על אפו וחמתו של רוקח. נתברר כי הבטחתי לו להשהות את החוק עד לבירור והדבר גרם לקטרוג חריף עלי, שנערך - עלי להודות - בדרך ארץ. שוב נתגלה המרחק ביני לבין חברי. הם צודקים בחמתם על רוקח, שסחב את עניין סיפוח המעברה עד בוש בכוונה ברורה לחבל בו. לעומת זה לא נראתה לי מבחינה עקרונית הדרך של סידור עניינים מינהליים מסוג זה על ידי תחיקה - מעשה המוכרח לשמש תקדים גרוע לעתיד לבוא. יצא שהחברים עומדים על עניינים חיוניים ומשיבים מלחמה שערה בכל האמצעים שבידיהם, כראוי ל"כלליים" שאינם בררנים כלל בטכסיסי מלחמה, ואילו אני נוהג תמימות ומשתעשע במושגים מופשטים על חוקתיות ופרלמנטריזם. ויכוח זה לא הרים קרני וכשנעלתי את הישיבה קרוב לחצות נשארתי ממורמר על עצמי ומדוכדך מיחסם של חברים.
דיכאון רוחי הוגבר כששמעתי באקראי כי כינוס מרצים שנקבע ליום ה' שעבר בהשתתפותי ובהשתתפות אשכול, ונדחה מפני ישיבת המרכז, נקבע מחדש לשבוע הבא, אבל בחילוף המרצים: אשכול נשאר אבל במקומי יבוא ב"ג. זהו ודאי מעשה ידיו של בהיר. העברה נמהרת זו של הרסן, המסמלת לעיני ציבור החברים את העומד להתחולל, השקיעתני במרה שחורה. צפורה נפלה קורבן למצב רוחי ושיננתי באוזניה כי קצתי בחיי ממצבי בממשלה, כי איני יכול שאת את המתיחות הבלתי פוסקת שאני חי בה עקב מציאותו של ה"זקן" ויחסי איתו וכי צפויים לי ימי סיוט כאשר לא ידעתי מעודי.
