יום ב', 31/1/1955
קמתי תחת ענן כבד של ביצוע פסקי דין המוות בקהיר שנקבע להבוקר. לא חדלתי לחשוב ולהסתגף על גורלם של שני הבחורים היהודים בכלא קהיר, שהוסגרו על לא דבר - לגמרי על לא דבר - לידי התליין. מה עובר עליהם בשעות אלו כשהם מתכוננים בבדידותם להיפגש פנים אל פנים עם מר המוות?
בזו אחר זו הגיעו הידיעות המאשרות כי אכן הוצאו האנשים להורג: תחילה מרזוק ואחריו עזאר. תם הסיוט שנמשך חודשים. כל המאמצים והתקוות התנפצו אל הגרדום.
הוספתי לשקול כל פסוק וכל מילה בהודעה שהכנתי בשביל הכנסת: שמא אומַר יותר מדי ופן לא אומַר די.
מלאכה מורטת עצבים זו נשתלבה ונתערבבה בהכתבת הצהרה שעלי להשמיע באוזני ג'ונסטון. אשכול, טדי, יעקב, ספיר והמומחים באו למשרד החוץ למסור דוח יותר מפורט על תהפוכות אתמול ואמש מששמעתי בטלפון. אחה"צ קרא ג'ונסטון באוזניהם הודעה הסותמת כמעט את הגולל על המו"מ מבחינתנו ואילו בארוחת הערב דיברו האמריקנים רכות שברַכות והתחננו כי לא נענה לאו מוחלט ולא ננעל פתח, כאילו אין זה דיבורם האחרון.
ההצהרה יצאה תמציתית וחותכת. בייחוד הדגשתי התנגדותנו לכל רשות בינלאומית שיש לה רצון עצמאי משלה, אותו תוכל להטיל על שני הצדדים. לא אסכם פה את כל הסעיפים - רק אציין כי העליתי מחדש עניין הליטאני והבעתי את הרעיון המיוחד שלי כי אין לבנון נדרשת לתת מים לישראל אבל מותר לדרוש ממנה לעזור לירדן: מימי הליטאני יועברו להשקיה בירדן ואנו לא ניהנה מהם כלל.
ב-3 נועדנו עם ג'ונסטון. בבואי למשרד רה"מ נודע לי כי בעקבות ניתוח שעשה וינר התברר כי הכמות שהציע לנו ג'ונסטון באחרונה יש בה אחיזת עיניים. ההצעה היא 492 מיל' מע"ק - כמות בלתי-מספקת לחלוטין - אבל וינר גילה כי פירושה למעשה כמות קטנה ממנה ב-100 מיל' מע"ק ומעלה! משהתאספנו קראתי את הצהרתי, שנשמעה בקשב מתוח. פני ג'ונסטון היו מאובנות ומבט עיניו חד כחרב. משסיימתי ענה מייד: כל חשדותינו שמא מאחורי עמידתם על השימוש בכנרת כמאגר לעודפי הירמוך מסתתרת מזימת ארה"ב להשתלט על אגם זה ולעשותו מנוף לנגיסה בישראל - הם מאפע; הוא מוכן לתת לנו ערובה בכתב מטעם הנשיא כי אין להם כל כוונה כזאת. אם זה לא יניח דעתנו - כי אז הנשיא בעצמו ובכבודו ישלח לי איגרת כזאת. ובכלל, מה ראינו לחלוק על מאגר בכנרת לאחר שכל המתכננים שלנו, מהייז ועד קוטון, קיבלו סעיף עיקרי זה של התוכנית.
עניתי כי המתכננים עשו הפשטה טכנולוגית של נסיבות גיאופוליטיות. בעניין זה לא עלה כלל על דעתנו לתלות כוונות זרות בממשלת ארה"ב. מכתבו של הנשיא חשוב כשלעצמו אבל בו שום תריס בפני תביעותיהם של ערבים. הללו תבעו תמיד ממילא שינויי גבול באותו אזור וברור כי דבר כינונה של הכנרת כנכס משותף לישראל ולשכנותיה מוכרח לעורר ולחזק תביעות אלו, למרבה הסבך והסכסוך.
מזה עברנו לבעיית הכמויות והחלה התנצחות מייגעת בין המומחים בין שני עברי השולחן על נתונים וחישובים. כל צד נשאר בשלו ובינתיים הגיעה שעתי ללכת לכנסת.
עוד בבוקר הצעתי לנשיאות לבוא בדברים עם הסיעות ולהשיג הסכמתן כי הודעת הממשלה לא תלווה בסרח ארוך של הודעות סיעתיות - נוהג נפסד ועלוב הממזמז כל מעמד רציני. כשבאתי התבשרתי כי אומנם כך נקבע.
הבית למטה היה מלא והיציע גדוש עד אפס מקום. הנשיא ישב בתאו והרב הראשי הרצוג מצא לו מקום בספסל הפקידות הגבוהה. קריאת ההצהרה הייתה שקטה ומדודה וארכה בסך הכל שש דקות. את הזכרת השמות שמע כל הקהל בעמידה. פירשתי בשמותיהם של כל ארבעת הקורבנות - קרמונה שהוכה עד מוות, [מקס] בנט שהתאבד והשניים שנתלו [ראה דה"כ כרך 17, ע' 657]. אחרי ההודעה הכריז שפרינצק על הפסקה וחזרתי למשרד רה"מ. כאן בישר לי זאב ש"ק כי הסורים מוכנים להחזיר את שבויינו תמורת שבויים סורים שלדבריהם נמצאים זה כבר בידינו.
בבואי מצאתי כי המו"מ הופסק והאמריקנים פרשו להכין מסמך חדש בתשובה להשגותינו. הבחורים שלנו התרשמו במקצת מהצעת ג'ונסטון בדבר מכתב אישי מהנשיא [אייזנהאור] המכוון להניח דעתנו לגבי עתיד הכנרת. יעקב הרחיק עד כדי גירסה כי ג'ונסטון הציע, לאמיתו של דבר, לא רק התחייבות מצד ארה"ב לא לבוא בתביעות שיש בהן הסגת גבול ריבונותנו על הכנרת, אלא ערובה מצדה כי לא תבוא תביעה כזאת מצד מישהו. הייתי בטוח כי יעקב תפס כאן מרובה ושמע מהרהורי לבו ואכן כשבדקנו את הרשום נמצא כי צדקתי - הוא טען רק כי אין לארה"ב תיאבונות כאלה. מזה צמחה אצלי המחשבה - שמא נדרוש אנחנו ערובה מוחלטת לעמדת ארה"ב נגד כל מזימה או תביעה מצד גורם שלישי.
בינתיים נזכרתי כי לגבי ויסות זרם המים מתוך הכנרת טען ג'ונסטון כי גם כאן אין כל כוונה להטיל עלינו מרות מרחיקה לכת; אותו בר-נש [ש]יפקח כאן על הזרם [הוא] אשר יהיה ממונה על מקומות הטיה אחרים - ואם כשר הפקח שם מדוע יהיה פסול פה? ואילו תפקידו של הפקח "אדרבה, הגדירוהו אתם בעצמכם!"
אמרתי כי כאן מסתמנת אפשרות להיחלץ משתי הסכנות הכרוכות במאגר: החבלה בריבונות והפגיעה בשלמות הטריטוריאלית. הגדרת סמכות הפקח יכולה לשמש תריס בפני הראשונה והערובה בפני השנייה. נוכחתי כי ספיר וגם אשכול מוכנים לחפש מוצא חיובי לבעיית הכנרת כמאגר ולא להתעקש בהתנגדות הגמורה.
ל-7 חזרתי לכנסת לוועדת-חירום של ועדת חוץ וביטחון. הם החליטו ביום ו' להתכנס מייד לאחר ביצוע פסקי הדין ושמרו מוצא פיהם. בישיבה זו החל מחול השדים אשר הייתי בטוח כי יפרוץ מייד עם סיום הפרשה. לנדאו ובן-אהרון התריעו נגד הודעתי שלא היה בה ביטוי לרגשותיהם, תבעו ויכוח פומבי על כל פרשת משפט קהיר - או לפחות רשות להודעות בשם סיעותיהם. בן-אהרון השתולל בתעלולי דמגוגיה - הטיל כמעט במפורש עלי ועל הממשלה את האחריות לתליות ול"קבר החי" שאליו הוכנסו הנדונים האחרים, דרש דיון במליאה על התגובות ושאר המסקנות המתחייבות וסילף במזיד את התמונה כולה, כאילו הייתה כאן מלכתחילה מזימה שטנית מצד מצרים ולא מעשה טירוף אשר דווקא הרוח שמרביצים בצבא חבריו היא שהולידה אותו. הגעתי לרגע בו לא יכולתי עוד להקשיב לדברי בלע ושחץ ועזבתי את הישיבה באמצע נאומו.
אחרי ארוחת ערב חטופה חזרתי למשרד רה"מ. כונסו שם להתייעצות רוב השרים חברינו - אשכול, גולדה, זיאמה, לבון, נפתלי; מנהלי המו"מ - טדי, ספיר, יעקב, בלאס, וינר; אנשי משה"ח - רפאל, תקוע, רוזן; הרמטכ"ל והמומחה הצבאי לענייני מים. הרוח הכללית הייתה כשל הוועדה המדינית של המפלגה. לגבי רוב אלה שהביעו דעתם הייתה הבעיה לא כיצד לחתור להסדר אלא כיצד להיחלץ מצרה. שאלתי את זיאמה - שדגל נמרצות בקו זה - מה יהיה גורל העניין אם נצליח להיחלץ. תשובתו הייתה: "אז נחזור למצב שהיינו בו לפני בוא ג'ונסטון." אמרתי: "זאת אומרת למצב של קיפאון וסכנה של אפס מעשה ושיתוק זכויות?" על זה לא באה תשובה. הרמטכ"ל היה בטוח, כי אם ייכשל המו"מ יהיו האמריקנים מוכרחים לעזור לירדן ליישב פליטים על ידי ניצול מי הירמוך - הווה אומר לא תהיה צרה חמורה מזה - ואילו אנו נוכל אז להמשיך בעבודת "בנות יעקב". לבסוף הציע לבון – שהבריק, כרגיל, בשכלו, מבלי שיהא ברור, אולי גם לו לעצמו, מה רצונו - להציג לג'ונסטון תנאי בל יעבור לגבי הכנרת כי ישיג לנו ערובה מהמדינות הערביות - לא מאייזנהאור! - לא לבוא בשום תביעה לשינויי גבולות. מהלך זה נתקבל על דעת כולנו.
מלבד הערתי לזיאמה לא דיברתי במסיבה זו, בעיקר שלא לתת לרמטכ"ל עילה להסתה נוספת מצדי בקצונת צה"ל. בושתי כי תפסתי עצמי נתון לשיקול זה, אך כזוהי מציאותנו.
האמריקנים בוששו לבוא וב-10 חזרתי הביתה. עוד במשרד בא אלי איסר. שמע כי אנו נוסעים מחר לשדה-בוקר להתייעצות עם ב"ג על המוצא מתסבוכת משפט קהיר וגורלו של לבון ודרש בתוקף המיוחד לו כי אקבלנו לשיחה הערב. עכשיו שנפניתי קראתיו הביתה. דיבר ארוכות ונמרצות - דברים כדורבנות. עלי לדרוש סילוק לבון ויהי מה. בדרך כלל עלתה קרני בציבור. רבים פיקפקו אם אצליח כרה"מ - במשך הזמן נוכחו כי טעו. חברי הקרובים תומכים בי עכשיו במידת ביטחון שלא הייתה נחלתם בראשונה. אבל עכשיו אני עומד בפני מבחן נוקב, בייחוד בעיני הצבא. אם לא אסלק את לבון - יראו בזה אות של חולשה ממארת, הירתעות מהסקת מסקנות, העדפת החשש לגורלו של פרט על פני הדאגה לעניין הכלל העומד ברומו של עולם המדינה - עתידו של צה"ל. כבודי יהיה אז למירמס וסמכותי המוסרית תיהרס. אל אעשה את המשגה החמור הזה אשר אין לשער כלל את תוצאותיו.
דברי איסר הרעידוני. בכל רגעי הצטללות הכרתי בפרשת האימים הזאת ידעתי כי עלי לדרוש את התפטרות לבון - להביאו לידי כך, לגזור עליו זאת. דעה זו הבעתי בהתייעצות חברים. אך שוב ושוב נרתעתי מהמסקנה האכזרית הזאת - מחריפות הניתוח מבחינה ציבורית ומהתוצאות ההרסניות - הקטלניות - לגבי האיש. דברי איסר החזירוני לעומק הכרתי וגיבשוה. רק שאלתי וחזרתי ושאלתי: "אבל מי, מי יבוא במקומו?" איסר באחת: "עליכם לחייב את שאול."
איסר לא חסך מילים לתאר את הסכנות הנשקפות מדיין אבל הוא מצא אותו מסוגל גם לנסיגות - למשל, הוא מוכן עכשיו לקבל את התנאים שהצגתי לגבי המשך פעולתו בענייני ש"ן, אשר קודם דחם, ובלבד שלא ינושל מנחלה זו. לכן אם אטיל את מרותי הוא יכוף ראשו ויקבל את הדין. תקופה זו שעד לבחירות תשמש לו ניסיון. אם יתברר כי הוא חוזר לסורו ופורק עול משמעת וממשיך בהסתה נגדי ובהבאשת הממשלה - אחת דתו ללכת.
ב-12.15 צילצל הטלפון. הופיעו האמריקנים ואשכול מפציר בי לבוא. נסעתי. ב-12.30 נפתחה הישיבה ונמשכה כשעה. ג'ונסטון קרא מהכתב הצהרה ארוכה, תערובת של תקיפות ושידולים. הפער בינינו נשאר בעינו.
הגשתי לו את תביעת הערובה לגבי הכנרת בנוסח לבון ולתימהוני קיבל אותה ללא הסתייגות: תביעה צודקת בהחלט והוא יעמוד עליה כלפי הצד שכנגד. לתמימות מה זו עושה? אבל גם זו לטובה. הדברים נרשמו ואם הערבים יסרבו - יהיה מוכרח להצדיקנו.
נפרדתי ממנו ואיחלתי לו הצלחה במצרים. הוא יוצא מחר בבוקר. ברגע האחרון יעצתי לו להיאחז בהצעת בלאס על חלוקת מים "ראשונית", שתאפשר עבודה גם פה גם שם לשנתיים-שלוש, מבלי לחתור עכשיו לחלוקה סופית. אמר כי ינסה, אבל התרשמתי כי רק מן השפה ולחוץ.
בשובי הביתה סיפרתי לצפורה על הדרשה שהטיף לי איסר. שכבנו קרוב ל-2.
