בעל-בק,  ד' אייר  [7.5.1916]

חברי דוד ומשה,[1]

 

איש בשורה רעה מאוד אני הפעם, בשורה שאפשר כבר נפוצה ביפו, אך מפני שאיני יודע זאת אל-נכון, הנני כותב לכם לשם זהירות.

 ברצ'נקו שלנו מת. עוד בליל נסיעתו לדמשק תקפהו חום. בבואו לבעל-בק היה חולה. חבריו חשבו שזאת קדחת וקיוו שתעבור, אך מצבו הלך ורע. לקחוהו לבית החולים. החבריא היו סגורים בביה"ס[2] ורק כשקיבלו חופשה לימי הפסח יכלו לשאול עליו. הלכו מבית חולים לבית חולים וסוף סוף פגעו במקרה ברופא שטיפל בו. הוא אמר להם, כי מצבו היה מיואש עוד בהיכנסו לבית החולים, וכי מת לפני יומיים, גם אמר כי הכרתו נשללה ממנו. מחלתו הייתה טיפוס הבטן.

 כך מת ברצ'נקו המסכן יחידי, בודד ועזוב. את קברו אי אפשר למצוא. תוכלו לתאר לעצמכם את המעשה שעושים במתי בתי חולים בצבא - בפרט אלה שמתו אחר מחלה מתדבקת. אבד האיש לאין זכר וציון.

 כל הדרך אני ידעתי על מחלתו בנוסעי ליפו (הוא היה כבר אז מת). לא סיפרתי זאת ביפו, מפני שידעתי איזו בהלה תקום במשפחות אלה העתידים ללכת לבעל-בק. וכל הדרך לבעל-בק נסעתי בפחד נסתר. באתי ונמצאתי יום וחצי בקרנטין בתוך ביה"ס ואיש לא ראיתי. כשבאתי לביה"ס ונפגשתי בחבריא הייתה שאלתי הראשונה עליו. מנשה (בוגר מן ה"עזרה")[3] התחיל מגמגם, ואז צעקתי: "אימרו את האמת!" אז אמר לי שטיין: "הוא מת". זו הייתה מכה שהלמה פעם. אך מייד כאילו נשכח רוֹשמהּ. התחילו הדאגות הקטנות, הפעוטות. עתה דוקרת אותי מדי פעם המחשבה עליו ופניו חולפים לפני, פני ברצ'נקו הטוב, החביב והמסכן תמיד, הבודד תמיד, ואני מזדעזע, אבל מייד מסב אני את עיני ופוגש ברובים, במגפיים, בדליי אוכל ובאנשים - כלבים וחזירים - הכל כה גס וערל מסביב, והבכי נחנק.

 בְכו לו, סִפדו לו אתם ביפו.

 סטרומזה כתב על מותו למטמן. במקרה שלא הופצה הידיעה - מוסר אני זאת לידכם אם לפרסם או לא. אם ייוָודע הדבר, תראו כמובן את מכתבי זה לחברים ואז תחלקו גם את המכתבים שאיחרו לבוא.[4]

 על-כל-פנים, תספרו לרבקה אחותי ותאמרו לה כי לא כתבתי ישר לה, כי חששתי פן ייפול המכתב בידי מי שהוא אחר, או פן לא תשלוט בעצמה ברגע הראשון וייוודע הדבר לאמי. תאמרו לרבקה, כי רוזנצווייג[5] נתן לי בשבילו חצי לירה נייר. על-כל-פנים, צריך להודיע לו את הדבר, כי הוא מכיר את משפחת גיסתו של ברצ'נקו ולהשיב לו את הכסף שלקחתי לי. מלבד זה מסרו לי בשבילו לבנים. אני שולחם לדמשק לבהרב. אם ייוודע הדבר למשפחה - כיתבו לבהרב והוא ישלחם ליפו.

 מילים אחדות עלי. הייתי כאן רק 5 ימים - בקרנטין - והנה באתני הידיעה, כי בית הספר עובר  ל ק ו ש ט א!  פה יישארו רק אלה שהיו כאן יותר מחודש, בתוכם כל החבריא שלנו. הנותרים נוסעים ובתוכם גם אני, היהודי היחידי. כנראה או בוודאי יישָלחו כל אלה מחדמה המקצורה, שעוד לא הגיעו לבעל-בק, גם כן לקושטא.

 אני מקבל את הדין בלית ברירה ואיני נופל ברוחי. מי ייתן ויעבור הכל והתראינו שוב. שלום לכם, חביבי.

 שלום לרחל,[6] שלום לאחיותיך, משה, ולאמך, למרות שכבר בוודאי הבריאה. כיתבו.

 

                                                           משה

 

על יתר הפרטים שאלו מרבקה.

 על-כל-פנים, נִכבד לציין כי את מחלתו הביא ברצ'נקו איתו. כנראה התדבק בוואדי סראר, ששהה שם כחודש. אבל אין לכחד כי בעל-בק נוטלת חלק במותו. במקום אחר אולי היה ניצול.

 המכתב הוא לדוד בית-לחמי ולמשה וולפסון, לשניהם יחד ולכל אחד מהם.

 את המכתבים שלי תחזירו.

 

---