רשימה 129 - מאת עקיבא גליקשטיין: בחלב בימי מלחמת העולם הראשונה - לזכר ידיד נעדר - משה שרת
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  רשימה 129 - מאת עקיבא גליקשטיין: בחלב בימי מלחמת העולם הראשונה - לזכר ידיד נעדר - משה שרת

 

בחלב בימי מלחמת העולם הראשונה - לזכר ידיד נעדר

 

מאת עקיבא גליקשטיין[1]

 

 

הכרתי את משה שרת בהתחלת 1916, בימי מלחמת העולם הראשונה. עבדתי אז בצבא התורכי תחת פיקוד גרמני בתור מהנדס לאספקת מים. אחרי שעבדתי כשנה במדבר סיני, נשלחתי ע"י הממונים עלי לחלב, ארם-צובא, לבנות את אספקת המים לעיר מהמעין עין-תל וגם לפקח על תחנות המים בין חלב לחַמַה. המפקדה התורכית העמידה לרשותי בית גדול במרכז העיר, שהחרימה למטרה זו, והכניסה רהיטים מהבא ליד. שם היה המשרד שלי, דירה למשפחתי ולמשפחת עוזר, מנהל העבודה, איש ת"א.

 

בחלב היו כמה עשרות צעירים מא"י, בוגרי בתי ספר תיכונים בארץ, שגויסו בתור קצינים צעירים. ביניהם היה גם משה שרת, שהתבלט בין האחרים בהיותו קצת מבוגר יותר, רציני, יפה תואר ומשכיל. הוא תפס אז עמדה חשובה במפקדה הגרמנית בשל ידיעת השפות. הוא ידע תורכית, מאחר שלמד קודם בקושטא משפטים, וידע גם גרמנית, צרפתית וערבית מלבד השפות שבהן לא הייתה אפשרות להשתמש: רוסית, עברית ויידיש. לשני השותפים, הגרמנים והתורכים, לא הייתה שפה משותפת. בין הגרמנים איש לא ידע תורכית, בין התורכים היו קצינים צעירים בודדים, שלמדו בגרמניה ושימשו מתורגמנים.

 

משה התמנה בתור מזכיר כללי לאחד המשרדים החשובים של הצבא הגרמני ETRA (אייזנבּאהן טרנספורט אבּטיילוּנג) בחלב, שניהל את ההובלה מקושטא עד מדבר סיני גם ע"י מסילת הברזל החיג'אזית גם במכוניות משא, גמלים וכו'. הוא היה כ"כ אהוב על מפקדיו עד אשר הקולונל הגרמני הממונה עליו אמר לו פעם: "הֶר לויטננט שרתוק, אִירֶה צוּקוּנְפְט לִיגְט אִין דויטשלנד" (עתידך מונח בגרמניה). במילים אחרות זה אומר: אחרי המלחמה עליך לעזוב את הארץ האומללה הזו, א"י, הסובלת ממלריה, יתושים, ערבים מלוכלכים וכו' ולעבור לגרמניה, ששם תתפוס עמדה ראויה לך. כשהוא סיפר לנו זאת, לי ולאשתי, צחקנו.

 

ביתי היה הבית היחיד בחלב, שבו הצעירים שעבדו בצבא ראו את ביתם, אחרי שהיו מנותקים ממשפחותיהם בארץ. בביתי היה "דיואן" (סלון) גדול, כמו בכל בית ערבי, בו עמד שולחן ארוך, סביבו ספסלים וכיסאות, על השולחן עמד מיחם גדול שהבאנו מן הארץ וערב ערב היו מתאספים אצלי הבחורים, שהיו חופשיים מעבודתם. אשתי הייתה עקרת בית למופת, ידעה לקבל אורחים, הייתה לה תמיד מילה טובה לכל אחד מהם, שהביט עליה כעל אמו שנשארה בארץ. מהנוער היהודי בחלב אף איש לא היה בא, היות ואנחנו היינו "הציונים" והציונות אצל השלטונות התורכיים הייתה אז בבחינת "כבדהו וחשדהו". השלטונות, ובראשם ג'מאל פשה, מפקד המחנה הרביעי ומושל כללי של הארץ, ידע שאנחנו מחכים לאנגלים.

 

מבין יהודי חלב רק שניים היו מבקרים בביתי. לאחר שאחד מהם נפטר, נשאר רק עוד אחד ושמו חכם מאיר נחמד, ציוני שהיה כותב מכתבים מארם-צובא בעיתון הקטן של בן-יהודה בירושלים. היינו מבלים את הערבים על כוס תה בשירה בציבור, זמרה, דקלומים והרצאות.

 

היה אחד ששר יפה, ליפסון שמו, שארגן מקהלה. קראנו אותו בשם 'למנצח". משה היה לפעמים מרצה על נושאים ציוניים. כשחכם נחמד היה הולך, היינו מלווים אותו בשירה: "לילה נחמד חכם נחמד" והוא היה נהנה.

 

החכם-בשי (הרב הראשי) בחלב, ר' חזקיהו שבתי, יליד ירושלים, שנפטר לפני שנים מעטות בירושלים בגיל מאה בערך, שלח את נחמד אלי שאתן לו "וַסיקה", שכאילו הוא עובד אצלי בתור מזכיר. מילאתי את מבוקשו, והחכם-בשי היה כ"כ אסיר תודה לי, ששלח לי אפילו מתנה קטנה. מאז הוא היה משתתף לפעמים במסיבות בביתי עם הנוער שלנו וגם היה מזמין אליו את כל החבריה, היה מכבד את כולנו ביין כדת. השיר "שותה אדם כוס ראשונה" וכו' מצא מאוד חן בעיניו, בייחוד המילים "זה בן נוח נותן כוח". משה מצא מאוד חן בעיניו ולפעמים היה מזמינו לשבת לביתו. גם אני ורעייתי היינו מוזמנים פעם לארוחת שבת עם משה וניתנה לנו ההזדמנות להכיר מנהגים מיוחדים של יהודי חלב.

 

משרדו של משה היה קרוב לביתנו ואת רוב זמנו החופשי היה מבלה אצלנו. שנינו אהבנו אותו כאילו היה בננו הבכור וגם הוא אהב אותנו. אביו נפטר בהיותו נער ואמו ושאר קרוביו היו בארץ.

 

בחלב היו אז כ-400 יהודים, שנשלחו ע"י ג'מאל פשה מהארץ כחשודים במגע עם האויב. יש לזכור, שהים התיכון היה בידי אנגליה וצרפת. אוניית המלחמה הצרפתית "ז'אן דארק" הפציצה לא פעם את בתי החרושת הגרמניים ביפו ובחיפה, שעבדו בשביל הצבא, והיה חשש שהיהודים יבואו במגע עם האויב. תנועת ניל"י הוכיחה את אמיתות החשד. רוב הפליטים האלה לא נקלטו והיו זקוקים לעזרה. בעזרת כספים שקיבלנו מד"ר רופין, ובהשפעת הרב הראשי גם מסוחרי המקום היהודים, סידרנו קרן עזרה לנצרכים, בית תבשיל וכו'. בוועד היו יהודי המקום וגם משה שרת, שהיה הרוח החיה בוועד זה.[2] יש הרבה לספר על התקופה הזו, על הוצאת הבחורים שלנו מהצבא התורכי הרעב והחולה, על פעילות החברים [אברהם] הרצפלד ויצחק בן-יעקב בדמשק, שאיתם הייתי בקשר, על איש ירושלים אברהם גודאל [ר' נצ"ב], שפעל הרבה לטובת כל אלה שצריך היה להחזירם לגליל.

 

והנה, ביום אחד בשנת 1918 הופיע משה בביתנו באמצע היום, קרא לי ולאשתי לחדר, סגר את הדלת ובסודי סודות סיפר לנו, שהמשרד שלו קיבל ידיעה שצבא אלנבי לקח בשבי 15 אלף חיילים תורכים בטולכרם, ושלפי כל הסימנים האנגלים מתקדמים בקצב בלתי צפוי והם עשויים לכבוש את הגליל, בעוד זמן קצר יגיעו לחלב וכנראה שהמלחמה תיגמר עוד מעט. היינו נדהמים, ובכל זאת לא האמנו לנבואתו היות וידענו שהאנגלים ישבו שנה שלמה בעזה, שנה ביפו, ומי יודע מתי נחזור ארצה. הלא האנגלים הכריזו לא פעם: "לגרמנים התותח 'ברתה הגדולה', שיורה על פריס במרחק של 160 ק"מ, ולנו נשק הרבה יותר חשוב: הזמן והכסף".

 

בכל זאת החלטנו לסדר נשף לכבוד המאורע הזה, אבל איש לא היה צריך לדעת את הסיבה. הודענו לכל המוזמנים, שבערב זה וזה נחוג בביתנו את יום הולדת אשתי. באו כמעט כל הבחורים שלנו, החכם נחמד וגם הרב הראשי עם בניו הזכרים. הפעם הייתה השתייה כיד המלך, כיבוד מיוחד. לזה דאגו מחסני המצרכים של הגרמנים, שמהם יכולתי לקבל הכל.

 

פתאום נודע לנו, שטייסים גרמנים ראו שצבא אלנבי שהגיע לרַיַק (תחנת רכבת בין דמשק לחלב), אחרי שכבשו את דמשק, כאילו חוזר לדמשק. לא רצינו להאמין בזה, ובאמת התברר שזו הייתה טעות. הפעם צעד הצבא האנגלי ללא כל התנגדות בכיוון לחלב, כנראה כדי להגיע דרך המנהרות בהרי טאורוס ואמנוס לקושטא. הגרמנים, שרבים מהם נרצחו ע"י הערבים בדמשק, מיהרו להסתלק לקושטא.

 

פרט מעניין: היה לי ידיד בשם ד"ר רַנגה, קצין גבוה, שאיתו יחד עבדתי במדבר, גיאולוג לפי מקצועו, שהיה אח"כ פרופסור באוניברסיטת ברלין. בין הקצינים שמוכרחים היו לברוח לקושטא היה גם הוא. הממונה עלי, ד"ר שומכר, תושב המושבה הגרמנית בחיפה, שהיה ביחסים טובים איתי, שלח לי, מבלי שביקשתי, פקודה חתומה ע"י ג'מאל פשה, שלפיה מותר לי ולמשפחתי להישאר בחלב ולשמור על הספקת המים שבניתי, כדי שנוכל לחזור ארצה. לא אשכח לו את החסד הזה לעולם.

 

ליוויתי את ד"ר רנגה הנ"ל ועוד קצינים גרמנים שהכרתי לתחנת הרכבת. הקרונות היו מלאים עד אפס מקום, על הגגות ישבו הגרמנים. ייאוש ופחד היו על פניהם. פתאום שואל אותי ד"ר רנגה: "מתי אתה עוזב את חלב והולך עם הצבא לקושטא?" אמרתי לו, שאני נשאר בפקודת ג'מאל פשה. על זה הוא שאל: "ובכן, מתי תיכנס לשירות האנגלים?" הוא חשב, כנראה, שאני אגיד: "חס ושלום, אני נאמן לתורכיה" וכו'. ואני, שנזכרתי בפסוק ממשלי 'ענה כסיל כאיוָולתו", עניתי לו: "כשהם רק יגיעו הנה". הוא: "צריך להיות מעשי". אני: "כן אנחנו היהודים תמיד מעשיים" (הם ידעו כבר על הצהרת בלפור). אח"כ חשבתי שהייתה סכנה מצדי בתשובה זו. טוב שלא הוציא את האקדח מנרתיקו ולא הרג אותי בתור בוגד, אבל השחצנות הגרמנית לא הייתה במקומה, אחרי שברור היה לכל שהכל אבוד. נפרדנו מבלי להגיש יד.

 

מצבו של משה היה אחר. הוא היה במדי צבא וצריך היה לעזוב את חלב ולנסוע לקושטא עם הממונים עליו. הוחלט בינינו, שברגע האחרון, כשיהיה בקרון הרכבת, הוא יסתלק, יבוא אלינו ונמצא את הדרך להסתיר אותו. היה לו משרת, חייל אנטולי ישר והגון, שלו סיפר על כוונתו בלי פחד, וזה האחרון לא רק שלא סיפר לאיש על כך, אלא הביא לביתנו את כל חפציו של משה. בלילה שרפנו את מדיו של משה, הוא לבש בגדים אזרחיים ונשאר איתנו. הייתה כמובן סכנה לכולנו, לולא נכנסו האנגלים לעיר.[3]

 

עוד איש בא לביתנו לאחר שהחליט לגמור עם המלחמה: ד"ר בירם. אני לא הכרתיו מקודם. היו לו ארגזים ועליהם באותיות קידוש לבנה כתוב שמו והתואר. קראתי לצבע יהודי, שלא ידע במה העניין, והוא צבע את הארגזים. ד"ר בירם לבש חליפה אזרחית. להשאיר אותו בביתנו פחדתי, מפני האנשים בסביבה. הוא מצא לו חדר בשכונה יהודית בעיר, ששם הודענו שהוא "חכם גרמני". כל ערב היה בא לביתנו, היה מביא קפה וסוכר והיינו מבלים את הערב יחדיו. הסכנה בא הייתה עוד יותר גדולה: להסתיר קצין גרמני שערק. המצב הזה נמשך 2 - 3 שבועות.

 

מצבי הכללי היה קשה, הואיל והבית שבו גרנו היה ידוע כמוסד תורכי ועליו היה שלט עם כתובת בגרמנית ובתורכית: "אספקת המים למחנה הרביעי". הורדתי את השלט, שלחתי לחופש את החייל הארמני שהיה בבית, נשאר רק החייל היהודי יליד סג'רה, וֶלְוֶול הידוע, וחיכינו. סו"ס הצבא התורכי-גרמני עזב את העיר ובמשך לילה הייתה העיר ללא שלטון.

 

קמתי בבוקר השכם, בשעה 5 בערך, יצאתי אל הגזוזטרה: שקט בעיר, מזמן לזמן שומעים יריות. משה ישן בחדרו. הייתה לנו עוזרת קטנה, תימנייה מזיכרון בשם מרים, שטיפלה בתינוק. פתאום היא אומרת לי: "אדון, אין לחם בבית". החלטתי לצאת למאפייה הקרובה, אולי אשיג כמה פיתות. לבשתי את מעילי הצבאי, במקום ה"קלפק" חבשתי תרבוש. הדירה הייתה בקומה העליונה, למטה היו מחסנים לכלי עבודה, נפט וכו'. דלת הכניסה הייתה מצופה פח. לפני זה הכינותי בריחים, במקרה התנפלות על הבית, מאחר שלא רצינו לעבור לרובע היהודי. פתחתי את הבריחים, יצאתי, והנה לנגדי קבוצה של 6 אנשים, לבושים כמו בדווים ואחד צועק בערבית: "פיתחו! אנחנו באים עכשיו בשם הנסיך פייצל לחפש גרמנים!"

 

משה התעורר והחלטנו לבוא איתם בדברים מבלי לפתוח. לאחר שאמרנו להם להפסיק לירות, עשו זאת ומשה ואני ירדנו אליהם. משה שאל אותם בערבית העסיסית שלו: "מה רצונכם?" התשובה הייתה שהם רוצים להרוג גרמנים, שנמצאים בבית, הוא אמר, שאין אף גרמני אחד והם דרשו שיתנו להם להיכנס. אנחנו האמנו להם שהם באים בשם אנשי הנסיך פייצל והחלטנו שאין מקום להתנגד, סו"ס אנשי פייצל לא יעשו לנו כל רע, אחרי שאין אצלנו גרמנים. משה אמר להם שיפתח, אבל בתנאי שרק שני אנשים ייכנסו. הם הבטיחו, אבל כולם נכנסו, מזוינים מכף רגל ועד ראש. כשרק נכנסו הרגשנו שאינם בדווים מאנשי המדבר, אלא שודדים מקומיים. הם עלו איתנו במדרגות והתחילו לחפש גרמנים. העוזר שלי, יהודי מת"א, נראה להם כמו גרמני, אולם הוא דיבר ערבית והם הניחו לו. סו"ס אמר אחד מהם: "אנחנו רוצים בקשיש". הוקל לנו. שאלנו כמה הם רוצים ואמרו: "שתי מג'ידות" (מטבעות כסף). אשתי נגשה לארון לתת להם את הסכום שביקשו אבל הם לקחו את כל צרור הכסף - 20 מג'ידות בערך. ממשה הם לקחו משקפת "צייס" יקרה מאוד, ובעד חצי לירה נייר (סכום אפסי) החזירוה, באומרם שאומנם היא נחוצה להם כדי להביט על האמיר פייצל, שייכנס מחר לעיר.

 

מצבנו היה לא נעים כששמענו שהאמיר ייכנס לעיר רק למחרת היום, ורק אז תהיה בעיר רשות האחראית לסדר. הם עזבו את הבית מבלי לגרום כל רע, רק בתי בת השבע, שישבה על מזוודה שבה היו שני שקיקי זהב, גם פרטי וגם ציבורי, נפגעה קל מרסיס של זכוכית. כשהם יצאו באה עוד חבורת שודדים כמוהם, אבל השודדים שלנו אמרו להם שאין להם רשות להיכנס לאחר שהם כבר ביקרו אצלנו. מעניין, שהיהודים שגרו מולנו סגרו מפחד את התריסים ולא באו לעזרתנו.

 

אחרי חצי שעה בערך נכנס צבא פייצל. הבדווים, שאיבדו הרבה גמלים, ישבו 2 - 3 על גמל אחד, מזוינים היטב. הם לא נגעו בשום איש ולא שדדו היות וסביב העיר ראו את התותחים של האנגלים ששמרו עליהם.

 

עכשיו הגיעה השעה לחזור הביתה, ארצה! לא רק אני ומשפחתי, אלא גם 480 הפליטים שהיו בחלב. והנה מנין באה העזרה. היה לי פקיד בשם אברהם גודאל. הנ"ל, איש ירושלים כישרוני עד מאוד, פעל הרבה לשחרור חיילים יהודים מהצבא התורכי, ידע ערבית יפה, היה לו הכישרון להשפיע על פקידי ממשלה ע"י אופן הדיבור שלו, הנימוס ולפעמים ע"י סיגריה משובחת, שתמיד הייתה לו, עם פיה של זהב, שבשום פנים אי-אפשר היה להשיגה. ע"י בקשיש של לירה זהב היה מוציא חייל [א"יי] מהקסרקטין, מביא לביתי, היו מלבישים אותו ובתעודות מזויפות היו שולחים אותו לדמשק ומשם ע"י הח' הרצפלד ובן-יעקב לגליל. 3-2 שבועות לפני שהאנגלים כבשו את דמשק שלחתי אותו לדמשק להביא אביזרים שונים. משלא חזר, חשבתי שחמק ארצה. שעה בערך אחרי שצבא פייצל והאנגלים נכנסו לחלב, עמד ע"י ביתי ג'יפ וממנו יצא גבר לבוש מדים של סרג'נט אנגלי. הוא נכנס והושיט לי את ידו: "גודאל!"

 

הייתי נדהם. "מה לך ולמדים?"

"אני עובד באינטליג'נס".

לא ידעתי אז מה זה. השבתי ושאלתיו: "אתה מרגל?"

"מה יש, בשביל הארץ הכל מותר. אני מאנשי אלכסנדר אהרונסון מניל"י".

 

עבודתו הראשונה הייתה להזמין אותי לקצין האינטליג'נס, שכבר סידר את משרדו ושלח כבר מרגלים קדימה. הוא דיבר גרמנית וצרפתית מצוין, שאל על ענייני הצבא התורכי והגרמני. עניתי לו, שאני לא התעניינתי בענייני הצבא, תפקידי היה אספקת המים ולא יותר. נפרדנו בלחיצת יד. באותו יום הוא הזמין אליו את משה. על אותן השאלות ענה משה: "הייתי קצין תורכי, נשבעתי אמונים לצבא התורכי ואין אני יכול להגיד לך כלום. אני בטוח, שגם אתה במקומי היית נוהג כמוני". הקצין האנגלי לחץ את ידו ואמר לו "צדקת". זה היה משה הישר ההגון, שידע לרכוש כבוד מכל יודעיו.

 

בעזרת גודאל קיבלנו טפסים, כ-400, מהאינטליג'נס, שלפיהם הרשות לכל אחד לחזור ארצה ושעל הצבא לתת את העזרה הנחוצה למוכ"ז. ישבנו במשרדי ומילאנו את הטפסים האלה. גם משה לקח חלק פעיל במשימה זו.

 

סוף סוף חזרנו הביתה בשלום. בשבילנו נגמרה המלחמה.

                                                           ___________________

 

רצ"ב תמונה: הצילום נעשה בביתי כשחיכינו לאנגלים, בסוף 1918. נוכחים: משה שרת, אשכנזי, סלומון, אנוכי ואשתי ז"ל (רואים רק את קצה שמלתה) ואיש בלתי ידוע. כולנו בבגדים אזרחיים [ר' בעמ' 362].



[1]  רשימה זו, בלי תאריך, נמצאה באצ"מ. סביר שנשלחה במענה לפניית אצ"מ לציבור אחרי מות מ"ש ביולי 1965, להפקיד בארכיון מסמכים בנושא מ"ש (אצ"מ, 245/352 A).

[2]  על פעילותו הציבורית של מ"ש בחלב מסופר בביוגרפיה של ד"ר אריה בירם, כי בחודשי שירותו בחלב "פגש את משה שרתוק ובסיועו, יחד עם מורים ישראלים, ששימשו בחלב כמתורגמנים, אירגן שם בי"ס עברי" (שרה הלפרין, בירם וביה"ס הריאלי - דרכים חדשות ומסלול קבוע, ראובן מס, 1979, עמ' 103).

[3]  התייחסות ישירה אחת לעריקת מ"ש מצויה בהערת יהודה שרת, אחי מ"ש, למכתב ב' כצנלסון מ-4.1.1919 אל חברתו שרה שמוקלר ביסוד המעלה, שנכתב לקראת אסיפת פועלים שכונסה אותו חודש במחניים לדיון באיחוד מפלגות הפועלים: "מבין הנוכחים זכורים שרה שמוקלר ומשה שרתוק, זה מקרוב ערק משירותו בצבא התורכי בחלב, מתגורר בבית אמו בר"פ, שם היא שוהה עקב גירוש יפו [---] והוא דרוך להצטרף עם חבריו בגדוד, אליהו גולומב ודב הוז, ל'אחדות העבודה" (יהודה שרת [עורך] איגרות ברל כצנלסון, עם עובד 1976, ג, עמ'114; ור' להלן אחרית דבר).

 

העתקת קישור