[כנראה 9.9.1918]

אחי היקר יקותיאל![1]

 

 

תמול שלחתי מכתב משותף לך ולפיני. הלא הבינות מה חפצתי בו, הלא כן?[2]

 

מה אומר לך? כולי בכל נימי נפשי, מחשבותי ורגשותי, איתך ובעדך! חזק ואל תרף![3] לא איש כמוך יֵאחז בסבך ונפל. אל תירא לשקר, אל תסלוד בזיוף. האמת העילאית, הטהורה, הנשגבה על פני כל הקטן והמקובל - הנקרא חיי חברה - הצופנת בתוכה את נשמת חיי  ה א ד ם - נחלתך היא.

 

תאמר לי: תופש אתה את הדבר בהקפו, בגודלו המוסרי הסְכומי, ואין נהירים לך הפרטים והדקדוקים, הרפתקאות הרוח, עינויי הנפש, הפרפורים במערבולת, ואתה מהללני ומקלסני מבלי רחם עלי, תחת נוּד לי.

 

אמת! אבל הלא משום זה נכסף אני בכל כוחות נפשי להיות עתה איתך, לסעדך ולתמכך. אבל אם יעל הדבר בידי ואם לא - אתה בַּצַע את אשר החלטת פעם. היה תקיף! אין מעשה עליון כקיום נפש, כיצירת חיים, כמלחמה בהרס.

 

רק אחת אבקשך: בתוך כל הערבוביה והסערה שאתה נצנפת בה - השלט על עצמך רוח דעה בהירה, היגיון פנימי עליון. ודע את אשר לפניך!

 

ביתר דיוק: דע בזה את  ע צ מ ך,  קבע את עצמך, אל תטשטש את יישותך אתה, אל תמַעט את דמותך אתה. ורוח המרץ וכוח העלומים ואומץ התקווה בעתיד, המפעמת בכולנו - תהי בעזרך.

 

שלום לך ונשיקות.

משה