מתוך יומן העבודה                                                                                    ירושלים, 2.8.1938

בבוקר, לפני הופעתנו ב"ועדה", קיימנו, בן-גוריון ואני, שיחת-הכנה עם וייץ. העדות לפני "הוועדה" נמשכה כשעתים. מלבד בן-גוריון ומלבדי נכחו גם וייץ, שטרן וליפשיץ. מומחי-ההשקאה לא הגיעו בזמן. היינו נתונים לחקירה מדוקדקת ביותר בדבר המספרים שהמצאנו לוועדה. כיוון החקירה לא היה לגמרי הוגן. הבהרנו בתזכירנו שנוכל לענות על שאלות רק בדבר הערכתנו מה תהיה היכולת הכלכלית של הארץ, על-ידי המצאת הערכה תיאורטית טהורה, שנגיע אליה על יסוד ההנחה שהארץ כולה היא מבחינה כלכלית מעין "לוח חלק", ואפשר לתכנן לגביה חקלאות אינטנסיבית בעלת דרגת יעילות גבוהה ואחידה לגבי כל הארץ. הסברנו שהערכות אלה הן כמובן דמיוניות, מכיוון שבמציאות נתקלת התקדמות החקלאות האינטנסיבית והקטנת היחידה החקלאית במכשולים אין ספור - כלכליים, כספיים, חוקיים ואנושיים - על אחדים מהם ודאי אי-אפשר יהיה להתגבר.

"הוועדה" מצידה הציגה שאלות לא רק בדבר מהימנותם המדעית של המספרים אלא גם על סמך מה אנו מעיזים לטעון - ואנו במפורש לא טענו כך - שאפשר לבצע תוכנית כזאת.

בהזדמנות זו עשה ווטרפילד רושם של אדם שאין לו אמון רב בעתיד עבודתנו. יצאנו מן "הוועדה" ונצטווינו להכין עוד 5 תזכירים.

בסוף הישיבה נשאלה שאלה אחת שלא הייתה חשובה ביותר כשלעצמה, אולם נראתה לי בעלת משמעות מפני שהיה בה כדי להורות על הכיוון הכללי של החקירה. היא נשאלה על-ידי השופט סר אליסון ראסל, שלא נטל חלק וגם לא התעניין בעניינים החקלאיים שנמשכו שעתים. הוא שאל מה לדעתנו יהיה גורלם של בתי-הדין הדתיים של הקהילות השונות לאחר החלוקה. הזכרנו לו שכבר ענינו על שאלה זו בהזדמנות קודמת והבענו את השקפתנו שבתי-דין אלה ימשיכו לפעול ושהמדינה היהודית, על-כל-פנים, לא תתערב בעבודתם. כאן שאל סר אליסון מה יהיה מעמדו של חלק קטן מקהילה נוצרית, או של כיתה בתוכו - שכן כמה קהילות נוצריות בארץ ישראל מחולקות בתוכן חלוקות-משנה - אשר יישארו בתחום המדינה היהודית ולא יהיו להם האמצעים הדרושים להחזיק בית-דין משלהם. האם חושבים אנו שהמדינה היהודית תרשה לחברי קהילה כזאת לצאת מהמדינה ולהביא את ענייניהם לפני בתי-דין של קהילתם הנמצאים במקום אחר, נאמר בירושלים? הוא הצביע על כך שאפילו היום בעיות דתיות מסוימות או ענייני-אישות שיש להם השלכות על תושבי ארץ-ישראל נמצאים בשיפוטם של בתי-דין דתיים שמושבם בביירות, דמשק או חומס. אמרנו שלדעתנו לא תהיה לכך כל התנגדות. ווטרפילד הוסיף ושאל כיצד יבוצעו במדינה היהודית פסקי דין שנקבעו בבתי-דין היושבים מחוץ לגבולותיה. אמרתי שההוצאה לפועל של אותם פסקי-דין תהיה מעניינם של פקידי המדינה היהודית כי אי אפשר שבית-דין חיצוני ישלח את פקידיו לבצע פסק-דין בתוך הטריטוריה של המדינה היהודית. בן-גוריון הוסיף, שכל העניינים הללו יושבו ללא ספק בהסכם שעליו תתבסס המדינה שתוקם. סר אליסון סבר שזה הגיוני, ובכך תם העניין. נראה ברור ששאלה כזאת והדרך המעשית בה הוצגה יכלה לנבוע רק מהנחה ברורה שתוקם מדינה יהודית. דבר זה, כמובן, לא רימז מאומה על גודל המדינה המוצעת.

החקירה החקלאית הניחה רק מקום מועט ביותר לאופטימיות בשאלת הגודל. הנעימה הכללית של השאלה הייתה חדורת ספקות בקשר לאפשרויות ההתיישבות החקלאית. אפשר לשער שעמדה זו תוליך באופן בלתי-נמנע למסקנה שהמדינה היהודית לא תינזק הרבה אם יקצצו בטריטוריה שלה, שכן בין כה וכה אין היא יכולה לקלוט אנשים רבים על בסיס חקלאי, ואילו מצד שני קיצוץ כזה יחסוך לממשלה הבריטית צרות רבות ביחסיה עם הערבים.

במהלך החקירה על בעיות החקלאות נשאלו גם שאלות פוליטיות: נניח שייקנו 75 דונמים מערבי שיש לו 100 דונם במחיר שיספיק לו לפיתוח 25 דונמים שיישארו בידיו, ותיווצר האפשרות ליישב שלוש משפחות נוספות (כלומר: אותה חלקה של 100 דונם תפרנס 4 משפחות במקום אחת) - האם כל 3 המשפחות הנוספות תהיינה יהודיות או שנסכים ליישב רק שתים יהודיות ועוד אחת ערבית מקרב המשפחות הערביות חסרות-הקרקע שתהיינה במדינה היהודית? אמרתי. שאם נתחיל לספק, לאלה הקרויים ערבים חסרי-קרקע, רכוש קרקעי עצמאי לא יהיה קץ לתהליך מכיוון שיש עתודות בלתי-מוגבלות של מועמדים להתיישבות כזאת בארץ-ישראל ובארצות השכנות. תשובת בן-גוריון הייתה שההתיישבות החדשה תנוהל, לפחות בתקופה הראשונה, לא על-ידי המדינה עצמה אלא על-ידי מוסדות יהודיים ובכספים שייאספו מיהודים בחוץ-לארץ. לא יהיה זה הגיוני לצפות שחברות אלו תיישבנה ערבים.

שאלותיו של ריד הוכיחו חוסר-הבנה מוחלט בתהליכים שעברה התפתחות החקלאות בארץ-ישראל כתוצאה מההתיישבות היהודית.

כשחזרתי למשרד ישבתי עם המומחים וחילקתי ביניהם את הכנת החומר ל-5 התזכירים החדשים. [---] שלחתי ל"ועדה" את תזכירו של ארלוזורוב[1] שנכתב בתשובה לדוח של פרנץ', והסבתי את תשומת-ליבם במיוחד לפרקים המתארים את ההשפעה המבורכת שהייתה לרכישת הקרקעות ולפיתוח ברצועת החוף על-ידי היהודים על מצבה של החקלאות הערבית.

הערות