מתוך יומן העבודה ירושלים, 20.7.1938
ב-5.30 אספתי את דויד הכהן ואת וייץ ונסענו יחד דרך עכו לאורך דרך הגבול הצפוני למחנה מקימי-הגדר. [---] קיימנו ישיבה של כל אנשי-המפתח והמומחים לדון באפשרות של היאחזות בחירבת סמאח שעה שהמחנה עדיין פועל. הבעיה שהעליתי הייתה האם אפשר לערוך את הסקר בשטח ולהקים סימני-גבול בני-קיימא, תוך הסתייעות בהגנה מצד המחנה? [---] שכן עלייה פורמלית על הקרקע על-ידי מתיישבים אינה אפשרית ללא הודעה מוקדמת לממשלה; וזאת אין אנו יכולים לעשות לפני שהועברה לידינו הבעלות. הייתה תמימות-דעים בין כל הנוכחים שכל עוד המחנה קיים אנו יכולים לעשות בסביבה כולה ככל העולה בדעתנו בלי שאיש יצייץ. אולם מכיוון שהיה ברור שגם סקר יימשך זמן-מה והמחנה עומד להתפרק בשבוע הבא החל דויד הכהן לחשוב בקול רם על האפשרות להשיג עבודות חדשות למחנה כדי להאריך את קיומו.
יוסף פיין, המוכתר של חניתה, הציע הצעה נבונה: מאחר שבחירבת סמאת יש שדות טבק, שנחוץ לקטפו - בעבודה זו מועסקים האריסים הערבים הנוכחיים - תקנה קבוצת חניתה את יבול הטבק ותשלח חבורת אנשים עם מספר מתאים של רובים למקום החדש, "לשמור על המצודה", כמו שאומרים, עד שיסודרו העניינים הפורמליים עם המוכר הערבי ועם הממשלה.
מן הישיבה עברנו אל מקום הפעולה העתידה. השארנו את המכוניות בדרך ובילינו מספר שעות בסיור ברגל בשטח וסביבו. היה זה מבצע קל מזה של חניתה, כי לא היו כאן מורדות ומעלות תלולים כל-כך. אולם אם מנקודת-ראות ביטחונית נראה המקום פחות מאיים, הרי מבחינה חקלאית הוא נראה פחות מבטיח אם כי לא לגמרי חסר-אפשרויות. האדמה נראתה טובה במיוחד. חלקות הטבק הקטנות והפזורות נראו זוהרות בירקותן בלב שממת האבנים. אפילו ברצועות הסלע הנרחבות, הנמשכות כמעט ללא הפסקה, יש איי-אדמה רבים בהם אפשר לגדל עצים. חוץ מזה יש חלקות נרחבות של שיחי-בר אותם אפשר לברא, ומדרונות הניתנים לדירוג ולעיבוד. והחשוב מכל, יש שם מעיין שופע הנובע אומנם בשטח-הפקר, מחוץ לגבולות חירבת סמאה, אולם נכלל בפירוש בקושאן, [---] כפוף רק לתנאי שהבעלים יספקו מים לעוברי-אורח ולעדרים הרועים בסביבה.
בחרנו את המקום להיאחזות. נקבע, שלמחרת ישלח וייץ מודד, אשר בעזרת אנשי המחנה ילך עד המעיין, ימדוד את הזרימה ויקבע תוואי להנחת צינורות. הוא יעבד גם תוכנית כללית למדידת כל השטח. אשר ליתר הסידורים יהיה עלינו לחכות ולראות אם תוכניתו של דויד הכהן להארכת קיום המחנה תישא פרי.
חזרתי לחיפה, בדרך סרתי ליגור. מחיפה המשכתי לתל-אביב ומשם ירושלימה.
בלילה הייתה התקפה פראית ביותר על קריית-חרושת. [---] היישוב בנוי בצורה אבסורדית, מבחינת ההגנה - מתמשך כשלשלת בלתי-נפסקת של בקתות-עץ לאורך מרגלות הגבעה, השלטת עליו מצד אחד, בעוד הכרמל מתנשא מצידו השני. יריות נורו לתוך הבקתות ושולחה בהן אש. נהרגו אישה ושני ילדים. הגירסה הראשונה הייתה שהם נשרפו חיים. לאחר-מכן נקבע שקודם הם נהרגו ביריות ואחר-כך שולחה אש בבקתה. השוטרים המוספים במקום - 10 במספר - הצליחו לבסוף להדוף את ההתקפה. כשהגיעה למקום תגבורת שוטרים מוספים מיגור כבר נגמר הכל.
[---]
