בעל-בק, ד' אייר ע"ו [7.5.1916]
יקירי בהרב, עקיבא, ליברמן ואולי דב ושמואל,[1]
בראשונה הנני לבשרכם בשורה רעה ומרגיזה: ברצ'נקו - מת. מת עוד קודם פסח מטיפוס הבטן. הוא בא חולה לבעל-בק - קדח בלילה האחרון לפני הנסיעה. חשבו קודם, שזוהי קדחת פשוטה. ימים אחדים שכב בבית הקרנטין וכשהורע לו הובילוהו לבית החולים. איש מן החברים לא ביקרוהו - לא הייתה להם רשות לצאת. רק כשקיבלו חופשה לפסח הלכו לבקשו ואז נודע להם הדבר. כך מת המסכן, יחידי ועזוב. הרופא אמר כי מת באין הכרה. את קברו אי אפשר למצוא.
זה הקורבן שנתַנו לצבא ולכל הצרות.
סטרומזה כתב על זאת ליפו – למטמן. עתה גם אני כתבתי. צריך להדגיש כי את המחלה הביא איתו. כנראה, התדבק בוואדי סראר, אבל כמובן אשמה בעל-בק במותו. במקום אחר בוודאי שאפשר היה להצילו.
להבדיל בין החיים אל המתים - שאר החבריא בריאים, פניהם טובים. רק שמיון וכספי קודחים לפעמים.
ועתה עלי - וגם כאן היכונו לחדשה מדהימה. אני נוסע לקושטא. כמובן שלא ברצוני ולבדי, כי אם על-פי פקודה ויחד עם כל בית הספר העובר לקושטא. נשארים כאן רק אלה שבאו הנה לפני חודש וקודם לכן. ביניהם גם החבריא שלנו וקלוגאי.[2] הנותרים הולכים - כ-100 - שביניהם רק אני היהודי.
חברים! אני מוכרח לקצר. כתבתי היום הרבה מאוד. עתה הנר כלה ואמִתי[3] נוסע מחר בבוקר השכם. על-כן אל העניין: אין לי כסף. תקחו מלוין 20 לירה. לשלוח לי צריך בתלגרף ולו גם יעלה הרבה כסף. אם רק אפשר, הייתי רוצה שיבוא הנה אחד מכם, יותר נוח מכל - ליברמן - אל חשש, ואז יוכל להביא לי 10 לירות זהב ו-10 נייר, אחרת לא אוכל לקבל בלתי אם נייר. ליברמן צריך לבוא ביום השלישי, בפוסטת הצבא היוצאת בצהריים - כמובן אם רק יתנו לנסוע; איתי, למשל, נסעו בַּשִי-בּוּזוּקִים[4] – הוא יבוא לבעל-בק בלילה ב-10, ילך אל מלון ובבוקר ביום הרביעי יבוא אלי, אל בית החדמה המקצורה, וישאל: "מוּסַה שַרְתוּק יאפא". אם יבוא - יביא לי את החפצים שהשארתי, המותניה, הפַּקְרֵס[5] והתחתונים והגרביים החמים. במקרה זה תקחו מלוין רק 15 לירות. 10 נייר - אם אפשר חצאים ורבעים, ו-5 זהב, ותוסיפו את 5 הלירות הזהב שבוודאי החלפתם כבר.
אם ליברמן לא יסע - שלחו בתלגרף 20 לירה נייר על-פי המען: "בעל-בק, חדמת מקצורה. אפנדים יַאפַלי מוּסה שַרְתוּק" [תורכית: בעל-בק, שירות מקוצר, היפואי אדון מוסה שרתוק].[6] אני שולח לכם את הלבנים של ברצ'נקו.[7] יישָארו אצלכם עד אשר תקבלו מכתב מדוד[8] או ממשה ו'[ולפסון] מיפו, ששם כבר נודע הדבר. אז תשלחו אותם ליפו עם מכתב - אל רבקה או מישהו אחר. דב ושמואל ויתר החבריא יבואו בוודאי לקושטא - תמסרו מכתבים וכסף אם לא יצא המשלוח בשום אופן, תודה לכם על כל הטורח, ושלום רב.
שלום לכל המכרים והידידים, ל[גדליהו] וילבושביץ ולסשה [וילבושביץ], לאברהם משה,[9] למשפחת זע'ול, ליצחק [נדב], למלצר ולמשפחת איסרוב[10] ולכל הנותרים.
משה
לקושטא כיתבו.
[1] המכתב נשלח לדמשק. דב הוז ושמואל ייבין עמדו להגיע לשם בדרכם לבעל-בק, ואפשר שכבר הגיעו.
[2] יצחק קלוגאי - מתלמידי הגימנסיה העברית בי-ם (ר' נצ"ב).
[3] צבי אמתי - מתלמיד' הסמינר למורים בירושלים, יצא מבעל-בק לדמשק ובידו הפקיד מ"ש את המכתבים שכתב ביום זה.
[4] כינוי זלזלני לאזרחים (תורכית).
[6] מ"ש עדיין לא ידע, כי כבר למחרת יישָלח לקושטא.
[7] מ"ש נשא עמו מהארץ חבילת לבנים בשביל ברצ'נקו (ר' מכתב 14).
[8] ד' בית-לחמי (קומרוב) - בוגר מחזור א' של ג"ה וחבר "ההסת' המצומצמת" (ר' נצ"ב). להלן: דוד.
[9] לא זוהה. גרא מזהה אותו בטעות עם משה גבירצמן.
[10] מלצר ואברהם איסרוב הורו בביה"ס היהודי "רושדיה" שבדמשק (' מכתב 5 הע' 7).
