חלב, [תאריך משוער: 15.6.1918]
צפורה,
זה עתה כתבתי לך עמוד וחצי בגודל הגיליון הזה שאני כותב לך עליו - ופתאום עמדתי ואבהל ממה שהעזתי לאמר לך ולא הֵהֲנתי להמשיך, ואקרע את הגיליון ואתחיל מחדש.
מדוע עשיתי זאת? אני מתחרט עתה.
אבל מכיוון שחשתי חרטה בתחילה שוב לא אחזור.
________________________
שמעי, קשה לי לחיות בלעדיך. אני אוהב, אוהב, אוהב אותך. אינך יודעת ואינך יכולה לשער ולהעריך כמה ואיך. אין לך מושג מעוצמת געגועי אליך. אני בוער, אני לוהט. מתי אראך, מתי? אלי, כמה קשה לחכות, באין תכלית, באין תקוות-קץ.
אני אוהב ואני סובל. הלא אין את אוהבת אותי, כאשר לבי מתאווה. אולי זוהי תשוקה לעינוי-עצמי של ילד - דעה זו שנשתרשה בי ומייסרת אותי, אך כך אומר אני לעצמי תמיד. וברור לי, כי במשך כל זמן שתיקתי הארוכה דאגת לי כשם שדואגת נערה טובה לאיש היקר לה בתור ידיד, בתור חבר טוב, בתור בן-חברה חשוב, אבל מובטח לי, כי לא נתענית וכאב-נשמה לא הרגשת, כי תמונות נוראות לא תיארת לעצמך, כי לא חששת שמא אני באיזו סכנה מוסרית, על עברי פי פחת הטומאה, העיקר - כי לא קינאת לי. אמת, צפורה? אמרי כי לא! העיקר, אמרי כי כן, כי שלי את.
איני רוצה לספר לך את כל סבלות נפשי, את כל פרשת מלחמותי ביצר, את גדולת ניצחוני ואת המחיר שעלה הוא לי בו. אני רוצה, כי תאהביני תחילה ואח"כ אתהלל לפניך, אח"כ אספר לך מה הקרבתי ומה הקטרתי לך. אני רוצה שתרגישי פתאום, כי ממלא אני את כולך, את כל קִרְבֵּך, לגמרי, בלי גבול, באין מצרים.
שמעי, הלא איני חי. את לימודי, התפתחותי ועבודת-קודשי גזלה המלחמה; את חיי משפחתי וחיי החברה שלי שדדו הגלות והנכר; רק את עומדת מחוץ וממעל לכל ואין אהבתי נפגמת וחסרה מכל זה, רק יולדת היא ייסורים וכאב! אבל אמרי לי, כי אוהבת את אותי. נחמי, חזקי אותי. מי יודע כמה כוח עוד עצור בי, מי יודע אם אין מוסדות מוסרי עומדים להתרופף ולהתרועע.
שמעי. הלא יודעת את כמה מאמין אני בעצמי. אולי יותר מדי, יותר מן המוּרשֶה והמותר. אבל אין אני מוותר, אין אני מתרצה לחַסֵר, למָעֵט מאמונתי זו, כי זהו כוחי, זוהי גבורתי.
ואני מאמין ובטוח, כי אנצח. ושנות הגלות ואֶכֶף העבודה הזרה - יימח זכרם ויֵעלם. ובשנה אחת של קדחת עבודה ארענן ואחסם את עצמי ואמלא במוֹתר את גירעון שנות-איבוד אלו. ולא יכירו בי כמה אוצרות מרץ שיחַתִּי לריק, כמה לשד מוח וכוחות נפש זריתי להבל.
אבל אהבתי אין לה חלק בכל זאת, ואין לכל אלה חלק באהבתי. זוהי רשות שלך, אשר בה הנני שייך לך ובה שולטת את בי. ואם לא יוקם המקדש שאני בונה בדימיונותי - חֵי רוחי שלא ישלוט בי הייאוש והמרה השחורה ולא תיפָּגם בי עליזות העבודה ורעננות החיים. רק אותך אאבד...
____________________
מה רבים הדברים שרציתי לאמר לך ומה מעטים ודלים - אשר אמרתי. אבל יותר מזה איני יכול.
אם תאהבי אותי...
משה
ר ב ק ה ת ב ו א א ל י!
כתבי לי, אחת היא מה שתכתבי. אם תרצי. אל תשימי לב למכתבי זה, אל תעני עליו, אל תזכירי אותו אפילו. רק כיתבי, כיתבי. אני רוצה להרגיש אותך. אני עתה חלש, חלש - לא בכלל, רק ביחס אליך, התאמצתי ועתה רפה כוחי, ורק מתרפק אני עליך כילד. נשיקה!
אל תדאגי לי. בזמן האחרון שבו אלי המרץ ושמחת העבודה. אני לומד אנגלית במרץ גדול ובהצלחה. אני לומד גם תלמוד. אני קורא גם צרפתית וגרמנית - בצרפתית מדע, בגרמנית פובליציסטיקה פוליטית-כללית ופוליטית-עברית. יש לי קשר תכוף עם קושטא – גבירצמן. בימים אלה אכתוב לך עוד מכתב, רק כ"חבר" ודברי שטות לא אדבר בו, רק דברי מעשה.
