בעל-בק, ד' אייר ע"ו [7.5.1916]
צפורה!
זה עתה גמרתי את מכתבַי הביתה. עתה הגיע תורך.
דרכו של אדם לחבר את המכתב במחשבה טרם ייגש אל עריכתו בכתב. מובן - אם המכתב הוא חשוב ויקר. ואני מחבר כבר ימים אחדים את מכתבי אליך וגם הזדמנות טובה ובלתי שכיחה מצאתי, ורק בשעה האחרונה נודע לי תוכנו האמיתי של מכתבי זה אליך.[1] אבל עתה - על דבר אחר.
ב ר צ' נ ק ו[2] מ ת. התחזקי והיי לאיש, כך הוא הדבר. אפשר שזה כבר ידוע ביפו – סְטְרוּמְזֶה[3] כתב למטמן. אם אין זה ידוע - אל תפרסמי; נקל לשער את הבהלה שתקום בבתי אלה שבניהם נסעו לבעל-בק.
ברצ'נקו מת בטיפוס, בבית חולי הצבא בבעל-בק. מת יחידי, בודד ועזוב באין איש על ידו.
חשובה העובדה שאת מחלתו הוא הביא איתו. הודבק כנראה בוואדי סַראר[4] ובעל-בק אינה אשמה במחלתו, אבל במותו בוודאי אשמה. אין ספק, כי במקום אחר ובתנאים אחרים הייתה תקווה להצלתו.
איש מהחברים לא ביקרהו בימי מחלתו, אסור לצאת מביה"ס. רק כשקיבלו חופש לימי הפסח התחילו לחזר על פתחי בתי החולים וסוף סוף פגשו ברופא שטיפל בו. הוא אמר להם, כי ברצ'נקו מת לפני יומיים וכי הובא לבית החולים באין תקווה לחייו.
את קברו אי אפשר למצוא.
בבואי לבעל-בק נמצאתי יומיים בקרנטין רחוק ממעון ביה"ס; לא ראיתי איש מהחברים במשך אותו הזמן. ביום השני העבירוני אל הקרנטין שבביה"ס, שם נודע לי הדבר. זו הייתה מכה שהלמה פעם אחת ומייד כאילו נמחה רושמהּ. הרגשות נתקהו ואי אפשר לחצוב דמעה מהעין.
_______________________
ועתה אודותי. בבעל-בק עצמה לא קרוּני כל חדשות. עד היום נמצא אני בקרנטין וללמוד לא יצאתי. החיים אינם נוראים כאן כל עיקר - מובן, אם רק יש קצת כסף.
אבל היום הודיעונו דבר שהפך את הכל. את ביה"ס מעבירים לקושטא! אלה שהיו כאן כבר יותר מחודש יישָארו לגמור את חוק לימודם כאן והנותרים הולכים. באופן כזה נשארים כל החבריא פה ואני נוסע. כמו כן יובלו לקושטא גם דב, ייבין ויתר הבחורים הנוסעים איתם והעתידים לנסוע. בקושטא אבלה את ימי לימודי. כמה הם - אין איש יודע. אומרים כי 6 חודשים. ולאן אֶשָלח אח"כ גם כן אין יודע.
בבוא הידיעה הזאת שקלתי מייד את המצב, חדרתי לתוכו והתפשרתי. נדמה לי, כי איני ירא את העתיד ושום דבר לא איכפת לי.
צפורה! אין לי מה להוסיף על אותם הדברים שאמרתי לך לפני נסיעתי האחרונה. צריך רק לחזור עליהם ביתר רצינות וחשיבות.
אני נפרד ממך מי יודע לכמה זמן ואולי - לא לזמן. היי חזקה, זכריני. כתבי לי. חכי לי.
שלום, משה
[1] המעבר הפתאומי מבעל-בק לקושטא, ור' להלן.
[2] יצחק ברצ'נקו - בוגר מחזור ב' של ג"ה, מראשוני המתגייסים (אחד מ"חמשת המסכנים"), נשלח מרוסיה ע"' הוריו ללמוד בג"ה. בשנות לימודיו בג"ה היה מבאי בית שרתוק ומ"ש סייע לו בלימוד עברית, אמו ושני אחיו הקטנים - אחד מהם היה ישראל גלילי - עלו אחריו.
[3] יוסף סְטרוּמְזֶה (נצ"ב) - מ"ש הכירו ב-1913 בקושטא, כשלמדו שניהם משפטים. סטרומזה התגורר שם בחדרם של בן-גוריון ובן-צבי; אח"כ ליווה כעו"ד את משפט ישראל ומניה שוחט ויהושע חנקין (ר' נצ"ב) בדמשק (שבסופו הוגלו לברוסה). "דוד בני מקווה שישלחו אותם לבעל-בק, לביה"ס הצבאי שם, במקום שנמצאים כבר אחדים מן התלמידים שנלקחו לצבא ובמקום שהמורה לתורכית הוא סטרומזה, אחד מאחינו וצעירינו הטובים שהיה עו"ד בגליל התחתון בשנים האחרונות" (מב"ה, 12.4.1916, עמ' 270).
[4] בתחנה שנקראה אז תחנת הצומת (במקום שנקרא סג'ד על ואדי סראר הוא נחל שורק) - לא הרחק מתחנת הרכבת נחל שורק של ימינו-התחברה מסילת עפולה-ג'נין-לוד עם מסילת יפו-לוד-ירושלים והתמשכה דרומה לבאר-שבע ולעוג'ה-אל-ח'פיר (ניצנה) בסיני. בתחנת הצומת היה מחנה צבא תורכי ונראה שבו שהו המגויסים הא"יים, שחוילו בירושלים, לקראת שילוחם לבעל-בק ואח"כ לקושטא.
