[1]  דוד הכהן היה בן מחזורה של עדה בג"ה (ד').

[2]  על מחלת הכהן נודע למ"ש גם ממכתב גבירצמן מ-28.2.1918, שם דיווח כי הכהן "חלה בדלקת הריאה באירין ועתה עשו לו גם ניתוח קל", וממכתבו של דוד בית-לחמי מ-12.4.1918, שם הוא מספר על 30 הק"ג שאיבד החולה (אמ"ש).

[3]  חבר דגניה א' מ-1910. התמצא בדמשק כמי שרכש שם מדי פעם בהמות חלב ועבודה לקבוצתו. בשנות מלחה"ע עשה יחד עם א' הרצפלד בדמשק, חלב ואנטוליה לשחרור אסירים א"יים.

[4]  כמתחוור, ניצל מ"ש מצו ההרחקה של הקצינים היהודים מתחומי א"י וסוריה, ועוד על כך להלן.

[5]  מדובר במכתב מ-18.4.1918, שבו כתבה רבקה:

משה יקירי, כותבת אני לך בטבריה, באחת המחלקות של ביה"ס לבנות. כתבתי לך לפני איזה זמן, כי חושבת אני להיות בגליל התחתון. רציתי בנסיעה זו כאילו הרגשתי, כי היא תביא שינוי בחיי - דבר שנעשה הכרחי בשבילי בזמן האחרון, כשנתברר לי כמה קשה יהיה לי להישאר בר"פ. ואשר רציתי בא לי. בבואי לטבריה הציעו לפני משׂרת מורה ואסכים ואשאר. [---] עניין לא מצאתי גם פה. על זה אין לדבר. גם העבודה אינה מספקת. אך על השינוי בחיי אני שבעת רצון. קצת עמידה ברשות עצמי, זה עיקר גדול בשבילי. על הפסנתר כואב לבי אך הלב הן נוצר לכאב.

קיבלתי את מכתבך, יקירי, השלוח אך ורק לידי [מ-29.3.1918, מס' 107]. את המכתב קיבלנו מאברהם גרינשפון [-יעלי; קצין בגדודי הרכבת החיג'אזית; שירת גם בסוריה]. על המעטפה שבה היה מכתבך הוא רושם בין יתר חדשות את הדברים האלה: "על משה קיבלתי ידיעה כי הוא נוסע לארמניה יחד עם הצבא"... ידיעה זו הלמה את כולנו. אני קיבלתי את מכתבך כבר פה בטבריה בצירוף מכתבים מאימא ומעדה. אגב, למרות התרגשותן העצומה הן לא קראו את המכתב, כי היה כתוב עליו "אך ורק לידי רבקה". נדמה לי, כי מעטות המשפחות אשר יקרה בהן דבר כזה.

שלחתי טלגרמה לגליקשטיין לשאול על מקום הימצאך והנני מחכה לתשובה. האומנם טולטלת כה רחוק מאיתנו? למה זה עלינו להיפרד כשלבותינו נמשכים להיפגש ולהידבר איש לרעהו? [---] שלום לך יקירי. צ'ק הבטיח להמציא לך את המכתב באשר תהיה. המכתב אינו מכתב באמת, אך יהי נא כנשיקה חמה מרחוק (אמ"ש).

במכתב מטבריה מ-8.5.1918, כתבה רבקה למ"ש:

זה עתה נודע לי כי הא' טריידל נוסע מחר לחלב. עלי להספיק לכתוב לך כ"כ הרבה! [---] היום קיבלתי מבהרב את מכתביך אליו בנוגע לחקירה ודרישה אודותך. את טלגרמתך מ-22 אפריל קיבלתי אחרי 12 יום ולכן אל תתפלא אם תתקבל באתרה שאלה אודותך בשמי בטלגרמה צבאית. אני סידרתי זאת ע" משה דנין [מראשוני המתגייסים הא"יים ב-1908; עם פרוץ המלחמה גויס שוב ושירת בעפולה; זיכרונותיו הוצאו לאור ע"י המשפחה]. טלגרמתך הרגיעתנו במקצת, אך המכתבים שוב עוררו את הכל. עתה איני בטוחה אם ימצאך טריידל בחלב. מבהרב קיבלתי מכתב מי"ט אייר [1.5.1918] והוא כותב על הפקודה לאלה שנשארו להישאר. האומנם תישאר? חביבי, כמה רוצה הייתי לראותך כעת. ]---] ההכרה כי אולי מכתבי זה יהיה האחרון שיגיע אליך בחלב, כי אולי תתרחק מי יודע לכמה זמן ולא נדע ממך כלום במשך חודשים - מעוררתני לכתוב, לדבר, לאמר כל מה שנצבר ונערם במשך כמה זמן, כל אותם הדברים שלא נאמרו, מחשבות ורגשות שלא באו לידי ביטוי ברור. הן כ"כ הרבה "נישְתַּק" בינינו. [---] משה, אתה מצער אותנו מאוד באי כתיבתך. המכתבים מנצרת אינם מתקבלים, נתקבלה פעם איזו גלויה. אך הן יכול אתה תמיד לכתוב לבהרב. כמה פעמים ביקשתיך לכתוב לגרמנים בדגניה [ר' מכתב 113, הע' 2] על שם [יוסף] ברץ (ר' נצ"ב) בשבילי, ואינך כותב. הן יכולנו לקבל ממך ידיעות בכל שבוע ולמה זה אנו סובלים כ"כ הרבה מחוסר ידיעות. אימא משתגעת ממש, כולנו שרויים תמיד בצער ובפחד. כל רגע נדמה לנושא איזו בשורה מחרידה, מפתיעה. למה כל זאת? בקבלך מכתב זה - טלגרף על שם יעקובסון-שרתוק טבריה. וכתוב לי וגם הביתה. כתוב על כל המתרחש אצלך, אם גם לא יהיה זה דבר משמח. [---] מבינה אני את רצונך להיטלטל, להתנועע ולהתרענן, אך על תעז לעשות זאת עד כמה שיהיה בגדר אפשרותך, וגם מחוצה לה (אמ"ש).

במכתב מטבריה מ-12.5.1918, כתבה רבקה למ"ש:

[---] היום קיבלתי את מכתבך מח' אייר [20.4.1918; מס' 109]. כחצי שעה לפני זה קיבלתי מבהרב את מכתביך אליו בעניין הידוע [צו ההרחקה]. לפי חשבוני הרי טלגרמתך מ-22 באפריל הנה מאוחרת ב-6 ימים ממכתב זה. אך מדוע זה אין כל ידיעות מאוחרות ממך? הזמן האחרון היה קשה מאוד בשבילנו. הודעתו של גרינשפון נפלה כמו גפרור לתוך אבק שרפה. [---] היום דיברתי עם ברוך קטינקא. הוא נמצא עתה בצמח. הוא הבטיח לי לקחתני איתו לחלב כעבור 2 חודשים. דיברנו גם בצחוק גם ברצינות. אני החלטתי להשתדל לנסוע אליך. מה אתה אומר לזאת? ,אמ"ש).

כעבור ימים אחדים נתברר סופית: "משה עמד להישלח לצפון והודות לגרמנים שלו לא נשלח. עתה הוא מקווה להישאר" (רבקה מטבריה לצפורה ב-31.5.1918. אמ"ש).

[6]  מכתבי מ"ש ממאי, ככל שנכתבו, לא נשתמרו. לגבי אפריל ברי שכתב גם לדוד בית-לחמי, אז בקושטא, כמתחוור מתשובת האחרון מ-2.5.1918, שם נאמר: "הנה כי כן צדקת במכתבך באומרך כי 'השקלא... יש בכוחה להרגיע את סערת המוח ואין ביכולתה להשקיט את סער הלב'" (אמ"ש).