חלב, כ"ז בניסן ע"ח [9.4.1918]
יקירי יקותיאל!
סוף סוף חזר הגלגל גם עלי.[1] אל תיבהל, הסכת ושמע ואספר לך.
כידוע לך נתון אני כאן בידי האתרה, שהיא כולה גרמנים וריח תורכי אין בה. רק לשם המשכורת והארזק נתקבלתי כ"אורח", מֻסָפיר, ז"א, מסרתי את העילְמוּחַבֶּר[2] שלי בראשונה במנזיל וזה שלחוֹ אח"כ לקיטְעַה[3] הממלאה כאן את האנגריה (סֻחרה) של כל העולם ובתוך זה משמשת מרכז למשכורת ולארזק לכל האופיצרים הבודדים, כמוני.
היות ולאתרה לא הגיע העתק מאותו הצו, לא היה חשש לפקודה מגבוה. אלא מה - עלה החשש בלבי שמא ידאג לדבר אותו הטבור, אשר קיבל בוודאי את הצו, כי הרי שלח את כל יהודיו; אבל במי דברים אמורים - באלה שהם קניינו; אולם אפשר היה לשער, כי תבוּקר גם רשימת ה"אורחים", ולמען הינצל מאחריות כל שהיא בוודאי יימָסרו אלה למקום הדרוש. אבל כאן הייתי בטוח ב"כוּנְיֶה"[4] שלי, שאין בה מתום לא מפאת שמי ולא מפאת שם האב.[5] ואומר בלבבי לשבת שאנן.
אבל רבות מחשבות בלב יהודי ועצת תורכים היא... ובכל זאת, נראה אם תקום!
יום אחד שולח אני את ריזא נאמני לאותו הטבור לשאול אם אוכל לנטול את המשכורת של החודש שעבר והארזק של הנוכחי. והנה בבואו שואלים אותו: האין אדונך יהודי? הבחור, היודע כי אין דרכי להסתיר את לאומי, עונה בחיוב. "על-כן תבקשוֹ לבוא מחר הנה". הבחור בא ומספר לי את הדבר, ואני מבין כי זו הירייה הראשונה.
למחרת מעיד אני את פָּנָי הטבורהּ, בקישְלֶה[6] מחוץ לעיר, בא אל החשבן ואומר: דרשתני, הנני. הוא מושיבני והולך אל המפקד - מן הקוּלַגַסים[7] עתיקי צבא תורכיה. אחר רגעַיים נקרא אני אליו; נכנס, משמיע "רַפּ" [הצמדת עקבים בנקישה] ונותן כבוד [מצדיע]. מתחילה פרשת שאלות:
- מאין אתה?
- מיפו.
- איפה למדת? (אִי, חכם, תושב אני, יודע אני את מבוקשך).
- בחֻקוֹק[8] בקושטא.
- ועוד? (שאלה חריפה מאוד!)
- אחר החקוק לא למדתי בשום מקום. לקחוני לצבא.
- כך... היש לך איזו תעודה על מדרגתך וכו'?
- יש ויש - ואני מושיט לו את ה-ausweiss [גרמנית: תעודה אישית] שנתנו לי באתרה, תורכית וגרמנית.
- ובכן, אתה תורגמן?
- כן.
- לאיזו שפות?
- תורכית-גרמנית.
- איפה זה למדת גרמנית?
- כאן אני מפוצץ: בבית הספר ג'ימְנַז (הא לך אשר רצית).
- הזקן חוזר ברוב שיקול דעת: ג'ימנז... מה שם אביך?
- יַעְקוּב.
- "מה" אתה?
- יהודי.
- טוב, שב מעט אצל החשבן.
- בַש אוסתונה [תורכית: לפקודתך], רַפּ, רַפּ.
לאחר רבע שעה נכנס איזה מוּלַזֶם אַוַול[9] ואומר, כי עלי לשים פעמי למנזיל - ראש לשכת העניינים הפרטיים "משתוקק" לראות פני. טוב, הולך אני למנזיל. נכנס ללשכה ב'. המנהל אינו. יושב העוזר. נוּן קטן, וֶכּיל התולה כתפיות של מוּלזם, נוסף לזה מן הלֶוָוזים.[10]
- שְלחוני מן הטבור הנה. מה יצוּוֶה?
- אַה כן, האתה הוא מוּסַה אפנדי?
- אני הוא.
- המוּדיר[11] ביקש לראותך. מה מינך (ג'ינס)?
- מה פירוש?
- ז"א דתך?
- יהודי.
- ובכן זהו!
- וכי מה יש? ולמה זה דרשתני דרך הטבור והכרחתני לעבור מרחק כפול כזה, בשעה שיכול לדרשני דרך האתרה, שעלַיים מפה!
- תסלח, אני שכחתי כי אתה באתרה, אפילו את הכֻניה שלך איבדתי (הוא רשם אותה בבואי לראשונה לחלב, כשהתארחתי במנזיל).
- ובכן, אם הכֻניה שלי אבדה פה, הרי בוודאי יש פקודה מן החוץ בנוגע אלי, ובחוץ יכולים לדעת רק שאני באתרה. ולא, שאני מוּסָפיר בחִזְמֶת-טַבוּרוּ [אורח ביחידת השירות של הגדוד].
- כן, בוודאי יש איזה דבר מן החוץ, כי הראש אמר לי: מי הוא זה מוסה אפנדי, תורגמן של האתרה (וּרְמינְהוֹ?![12] - אלא מניה אני אותו).
סוף סוף מופיע הראש, יוּזְבַּשי שמן ומפוטם. הקטן מציג אותי וגם אני משמיע מַשָק עקבים וזוקר ידי מעלה.
הוא לי:
- אתה באתרה?
- כן.
- דתך?
- יהודי.
הוא לי: וכי למה לא נסעת לחיִל ג'?
ואני לו: וכי למה זה אסע לחיל ג'? בתורכית יותר יפה [להלן נרשמו השאלה והתשובה שלעיל בכתב ערבי].
- אהה... ! האם לא הוּדע לכם דבר?
- איני יודע כלום!
- טוב, תוכל ללכת.
ואחרי גבי שומע אני איך מצווה הוא על הקטן לאמור: כתוב לאתרה, כי על-פי פקודה מחיִל ב' מיום... - וכבר הייתי מאחורי הדלת...
באתי אתרתה וסיפרתי מייד את העניין לשליש (.adj [אדיוטנט]) שלנו והדגשתי, כי לי באופן פרטי אין הדבר נורא - טיול לקווקז התחתון - אבל אתרה מה יהיה עליה? אנוס הייתי על-פי הכבוד לעשות כך, מפני שלמדתי כבר איך מתייחסים "הם" לבקשות הפרטיות, ופעם אחת לעולם החלטתי למאוס בחסדם.
השליש הרגיעני ואמר, כי אלה הם דברים בטלים וכי בבוא המכתב יֵדעו מה להשיב עליו.
חיכיתי יום, והנה הופיעה מעטפה מן המנזיל עם ציון "סודי". פתחתיה, והנה: בראשונה הצו של החיִל ב' בחתימת ג' ככתבו וכלשונו. מתחתו הוספה: אם יש ברשותכם קצינים יהודים, נבקשכם למוסרם מייד לשם משלוח להרמת-הצבא של ראש חיִל 6 ולהודיענו יום נסיעתם.
תרגמתי את הנייר יפה יפה ומסרתיו לשליש. בערב נכנס עם הנייר למיור (נגדו אין בלבי דבר, הוא איש משכיל וטוב, מתייחס אלי היטב, רק משוגע קצת, ככל גרמני) ואחר רגע קוראים לי פנימה והמיור מודיע לי: קיבלנו נייר המכיל צו, שעל-פיו צריך אתה להישלח לחיִל ג'. השליש כבר ערך תשובה, המתאימה מאוד לעניין, ומובנה הוא כי אנו שייכים לקררגיאה-עַמוּמי h.q. [המטה הכללי] ואין אנו חייבים למלא פקודת איזה חיל. אבל אפשר רק, ש"האנשים האלה" יעשו לך קְשָיוֹת בנוגע לכסף ומזון.
- כן, אדוני המיור, גם אני חושש לזה.
- ובכן, אם יצא כדבר הזה, חלילה לך לריב "איתם", ובכלל אל תישא ותיתן "איתם" הרבה. בוא מייד אלי, והרצה לי, ואני אעשה את הדרוש.
למחרתו - היום - נכתבה התשובה וזה לשונה:
"למנזיל החלבי למֻסַפר וכו'... - האתרה עם כל חבר קציניה עומדת ישר תחת הק. הע. ועל-כן רק משם יכולות לצאת פקודות בשביל האתרה ב'עניינים פרטיים' (Personalengelegenheiten). חתימה".
זה נהדר, לא כן? זאת אומרת: אין אנו מוצאים לנחוץ אפילו לדון ולחקור בדבר אם יש לנו יהודים או לא, נניח שיש לנו יהודים. אבל לו גם לא היו לנו, היינו עונים באותו האופן, כי אנו מביטים על צו זה לא כעל צו הנוגע באופן פרטי ליהודים, כ"א בכלל כעל צו העוסק "בעניינים פרטיים". ובזה אין לכם רשות לפנות אלינו.
ובכן, ההתקפה הראשונה הודפה אחור. עתה תחל מצד אחד מלחמה פרטיזנית, מצד שני הכנה להתקפה שנייה בכוחות יותר חזקים. זה כיצד? קודם כל, צדק מאוד המיור בנוגע לקשי הכלכלה וכו'. אני חשבתי על זאת עוד טרם שאמר זאת. מחר אני שולח את ריזא שוב פעם לטבור. ואני בטוח שיאמרו לו: המנזיל דרש מאיתנו את אדונך ואנו שלחנוהו, וגם את העלמוחבר שלו מסרנו למנזיל. אלך למנזיל - יאמרו לי: אתה יהודי ובידינו יש צו, כי אסור לנו להחזיק יהודים. אתה אומנם אינך תחת רשותנו, אבל אין אנו יכולים לכלכל פה אופיצר יהודי, כי בזה נעבור את הצו. והם אולי יצדקו, מצדם.
הכנה להתקפה שנייה - המנזיל לא יוכל לחשוב את העניין לנפתר. גלגל המֻעָמַלַה התחיל להסתובב ושוב אינו יכול לעמוד. המנזיל יַרְצֶה את הדבר לחיִל ונראה מה יאמרו שם. מובן, אם גם יבוא צו מן החיל לאתרה לשלחני, לא ימלא המיור זאת והחַדזֶגֶג שבעינו לא ינוע, אם כי החיל יספר לו כמובן את הסוד שאני נמניתי לתורגמנות האתרה על-ידו ולא מטעם הק.ע. המיור ידרוש אחר תחתי ועד בואו יחזיק אותי. ואם גם יבוא אחר - יבחנוהו ואם ימצאוהו פחוּת ממני יושיבוהו על הרכבת (כל אחד תקיף בשלו) ויסיעוהו חזרה ויתלגרפו: האיש ששלחתם הושב מחמת "אי סגילות".
בכל אופן, תתלקח מלחמה.
לע"ע יוכל מאוד להיות, שאסבול על-ידי זה שיחדלו מִתת לי משכורת ומזון. המיור, בהבטיחו לי לסדר את הדבר, סמך בוודאי על ראש השְטַבּ של המנזיל, גרמני. אבל איני יודע אם יוכל הלה לעזור.
אם אראה שהארזק שלי ילך לאיבוד (סוף סוף משכורת אולי יתנו, אבל ארזק הוא בכלל דבר חלש) אדווח לאתרה: שַלְחיני. כי אין לי חשק לסבול כאן מחסור וגם לא לבקש כסף מן הבית. בכלל, אני מבקשך להאמין לי כי אין אני נבהל כלל מן האספקלריה לנסוע קווקזה. מה ייתרון בהישָארי פה ומה חיסרון בהימָצאי שם? תאמר הקירבה הביתה? מה בצע בה? וידיט אוֹקוֹ דַה זוּב נְיֶמְיוֹט [פתגם רוסי: העין רואה, השן אינה יכולה ללעוס]. תחת זה נסיעה, התבדרות, התנערות האברים והמחשבה, ויציאה מתוך הקפיאה, שכיחת המצב; ראיית ארץ חדשה, עמים חרשים; ועוד ועוד ועוד! ואתרי שכבר הייתי במוקדון וירדתי עד החיג'אז למדבר אדום ועליתי שוב לצפון סוריה, מה איכפת לי אם אצפין עד קווקז? הלא רק על-ידי התנועה מתרענן אני ושואב כוח חדש לחיות בצבא!
כמובן, שאני לא אניח נשק מידי ואשתמש בכל התכסיסים למען הישאר פה. זאת חייב אני לעשות בשביל המשפחה, כי לבם יהיה תמיד שקט יותר בדעתם כי אני בחלב מאשר אם אהיה במרחק גדול פי שלוש או ארבע יותר, שיוכפל עוד יותר על-ידי קשי החיבור.[13] אבל רוצה אני רק להגיד לך, כי אין אני ירא את המפלה במלחמתי זו, ואפילו אמצא בה צד טוב להתנחם בו. כך עושה אני תמיד ומצליח.
לע"ע אל תכתוב הביתה על זה. שמא יסוּדר הדבר במהרה לטובה, ולמה לגרום להם רוגז ודאגה לשווא.[14]
לך אודיע על מהלך העניין במכתבים, ואם יהיו שינויים חריפים – בתלגרמות.
חדשות אחרות אין איתי.
שלום לך, אחי, ורוב נשיקות,
שלך,
משה
פרידליס[15] סיפר לי, כי ג'מאל פשה המעאני[16] בדמשק. הוא אמר לי אפילו, כי הוא ממלא מקום מפקד חיִל ד'. היום נוכחתי כי אין זה נכון, כי קיבלנו תלגרמה בחתימת עלי-רזא. אי-לזאת שמע: אם הפשה הנ"ל בדמשק - יש לו שָליש ושמו זֶכָּאִי, איש חמודות במלוא מובן המילה, דובר צרפתית. הוא מכירני היטב מאוד, כן גם הפשה. אם ייוָודע לי, כי נכתב הדבר מפה לארצו - אתלגרף לך: שלחתי את החבילה בדואר. ואתה תנסה לבוא בדברים עם בחור זה, כמובן, רק בתנאי שלא יהיה שמץ חשש של סכנה עבורך. מלבד זה יש לי ידיד גדול בשטב של החיִל, סַעְדי, מוּלזם בלשכה הראשונה. אומנם, חושב אני, שעַלִי פואד לקחוֹ איתו לראש חיִל 8. בכל זאת היוָודע, שמא נשאר. גם איתו תוכל לדבר, ואם לא לעזור, הרי לכל הפחות להיוָודע על מצב המֻעמלה שלי.
כן, הערה עיקרית: אני מוסה ולא שרתוק. שם זה אינו ידוע לאיש. בהזכירך אותי, תאמר: התורגמן של המנוח שירהולץ.
[1] צו הרחקת הקצינים הא"יים מא"י וסוריה. כמתחוור ממכתבים 96-101, הוצאו שני צווי הרחקה: הראשון חל על מגויסי ג"ה והשני על יהודים מא"י בכלל, ונראה שכאן מדובר בשני. לשון "חזר גם עלי" שנקט מ"ש באה בתגובה לדברי בהרב במכתבו למ"ש מ-10.3.1918, מדמשק, המובא פה רובו ככולו, שכן הוא השופך אור נוסף על בעיות ואירועי אותם ימים:
משה יקירי! הנני נמצא אסור בקישְלֶה [קסרקטין, מצודה] "חמידיה". אל תיבהל! לא מפני שגנבתי או רצחתי, כ"א מפני שאני יהודי ומפני שאני רוצה בא"י ותורכיה לא רוצה בי. עוד במכתב הקודם כתבתי לך, כי נודע לנו שיש פקודה חשאית לאסוף את כל החיילים היהודים והאופיצרים מכל הטבורים ולשלוח אותם אל המחנה ה-3 (לפנים תורכיה). מפקודה זו ידענו זה שבוע ימים, אבל אני תמיד בטחתי בתופיק בֵי שהוא יזהירני קודם בכל מקרה צרה, ויעשה דבר-מה למען החליצני. אך כנראה שנכון הוא ש"אין אמונה בגויים אפילו בקבר". ביום השישי הזה קרא ליוֹקְלַמַה [מפקד שֵמי] כללית של הצבא ב-6 בבוקר. בבואו קרא מתוך רשימה רק את שמות היהודים, הוציאם מתוך השורה כללית, ציווה לשים עליהם מוּחַפַטַ'ה [משמר] ויוליכם אל מַרְכַּז-קוֹמַנְדַן [המטה הראשי]. ביניהם מהמכירים: [ברוך?] צ'יז'יק, אהרליך, ריבלין, צלל [או דלל], רוזין, דרוקרסקי ועבדך. בדרך, כנראה מפני אי נעימות או בושה, ניגש ת"ב [תופיק בֵי] אלי ובפנים עשויים צער אמר לי: "איני רוצה להיפרד מכם, אך מה אוכל לעשות וזו פקודה".
אמרתי לו: "וכי מה היא הפקודה?"
"לא אדע," ענני. "כנראה שישלחו אתכם."
"ובכן - אמרתי - זה שכרי אחרי 2 שנים של עבודת צבא מסורה, כך מצאת לנחוץ לנהוג בי, לשלחנו פתאום מבלי להודיע לי? הרי גם מטפחת שנייה לא לקחתי. הגד נא לי, איזה הבדל אתה עושה בין איש-צבא טוב ומסור ובין חייל שמשתמט מעבודתו?"
"כן, ממך הייתי תמיד שבע רצון, אבל מה אוכל לעשות?"
מייד ראיתי מי עומד לפני וחדלתי מידַבֵּר. הסוף היה, כאשר מְסַרָנוּ ת"ב למרכז-קומנדן הלך לביתו מבלי להיפרד ממני. אתה מתפלא אולי על אשר אני מרבה כ"כ לדבר על מעשה פעוט וקל ערך כזה ועל ת"ב. אך צר לי על אשר המקרים והחיים בזמנים האלה מסתדרים כך, שהכל אומר נגד מתנתי [התנדבותי] ועבודתי בצבא. צר לי כיצד לאותו האיש, שמוצא לנחוץ לתת בכל לבו את חלק מחייו וזמנו לחברה, והחברה לועגת לו ולמתנתו ויורקת בפניו וזורקת לו את מתנתו בפניו. לרגל המקרים של הזמן האחרון מתחילות להתעורר אצלי יותר ויותר שאלות ה-למה? ומדוע?
הצרות הקודמות היו צרות "פַרארים", שאלות ריגול ש ב מ ק ר ה היו בהם יהודים (אם כי אוי לצורה שלבשו השאלות הללו). אך עתה זאת היא שאלה של י ה ו ד י ם, אין מעבירים את בהרב וצ'יז'יק מדמשק לקושטא כאשר מעבירים טבורים ודיוויזיות שלמים מקצה מדינה לקצהָ, כ"א מוציאים את אלה מפני שהם יהודים, למרות מה שאינם פרארים ואינם מרגלים, למרות מה שהם עבדו באחרונה ובמסירות ויתרו על כל ענייניהם הפרטיים; ישבו בצבא בעקשנות בשעה שבבית היו ימים שחוץ מלחם לא היה דבר; על זה צר לי. כבר אינני מדבר כמה נורא בשבילי ובשביל משפחתי להתרחק עתה מדמשק. אני פוחד לתאר לעצמי את הרושם ואת תוצאות היוודעות הדבר לאימא שלי המסכנה; הליכתי לצבא הרעה לגמרי את מצב בריאותה והחלישה את חוש ראייתה עד שהיא מיום ליום הולכת ורעה והיא מבקשת ממני בכל מכתב: בוא ולוּ לאיזה ימים למען אראך בטרם יישלל ממני חושי לגמרי.
מה יהיה עתה? איך אודיע לה כי אני נשלח לקושטא ומי יודע מתי תראה אותי? חוץ מזה, התרחקותי תביא הרס גמור במצבי החומרי מצד אחד ובמצבו האוטוריטטי של אותו הבהרב, שהיה אצל וילבוש' מצד שני. כי שינוי כזה הרי בא גם במצבך (משירהולץ לאתרה), [אלא שמצבך] מצב של אופיצר, שבכל מקום בואו הוא נשאר במדרגתו עם משכורתו ו"אַרְזַקוֹ", מְשַרְתוֹ וכבודו. אבל מה אני? איש-צבא פשוט, משכורת, אם הייתה לי פה, שם לא תהיה, משׂרתי וכבודי ילכו, רוָוחַי לא יהיו יותר [בהרב שלח גם הוא ידו בעסקי סחורות ומטבע, שבהם היה שותף גם משה גבירצמן בקושטא, כמתחוור ממכתב מ"ג אליו מ-26.5.1918 (אי"ט; אמ"ש)]. במילה אחת, הרס גמור במצב האקונומי שלי.
עתה צריך לשים לב לזה, שאם ינהגו בנו בדרך כאשר נוהגים בצבא, או כאשר נהגו בפרארים בדרך מירושלים לדמשק, מה שעולה על הדעת, הרי עומדת גם שאלת הבריאות; הרי מובן לך, שאני קשה לי בלי המותרות כמו סדין מיותר, לבנים, בגד נקי, כר, שמיכה וכדומה, מיטה וכו', כל אשר במקרה של הליכה ברגל א"א לשאת. בלעדיו ג"כ קשה לי להתקיים. איני יודע אם בריאותי תוכל לסבול זאת עתה, כל אלה בתוספת ההכרה שרדיפה זו היא רדיפת יהודי ולא יהודים פרארים כ"א יהודים אנשי-צבא, וכל התרומות שלך במשך 2 שנים נשכחו בן לילה. עם "הכל יהיה כאין והכל ישוב כלא היה" איני יכול להשלים בשום אופן.
_____________________
מהמרכז-קומנדן הוליכו אותנו לקישְלֶה [קסרקטין] הזו שבה אנו יושבים עתה. הקנון [השוטר הצבאי] השתמש בכוחו, היכה, דחף, "נַדְרוּגַלְסְיַה" [רוסית: חירף וגידף (בכתב רוסי)]. העבירו אותנו על פני הקַווּש [מגורי-החיילים] של הבולוק שלי, על פני אותם החיילים שאנוכי הייתי מפקדם והמְצַוֶוה עליהם ועתה הם לועגים לאידי: את כל ה"יַהוּד", אומרים הם, יאספו וישלחו. אחר רגע אנו פוגשים בראש העיר וגם בנכבדים אחרים, נושאי משרות חשובות שהייתי מתקבל אצלם בכבוד, כשווה. ועתה הם פוגשים בי נהוֹג כאחד הריקים.
עוד לא הגעתי למדרגת אותו היהודי המבטל את הכל ורוצה לעמול מחוץ לכל בוז והשפלה. עוד כבודי איתי ודמי נשפכים על כל השפלה קטנה. עוד דמי נרתחים ולבי מתכווץ לכל לעג אישי ומה גם לעג לאומי. זאת לא אוכל לסבול.
משה יקירי, לנו, לאחר שאחדים מהחבריה המצומצמה שלנו, שקיבלנו את החינוך הלאומי והאישי החופשי הגמור עם הגאווה האישית והלאומית, לנו עולה עבודת הצבא ביוקר. אנו עובדים בצבא בשביל הגאווה הלאומית שלנו, שלא יעיז כל מנוול לאמר: משה, בהרב, אלה משתמטים כאשר העניין נגע בהם. כאשר הם צריכים לתת דבר משלהם, מזמנם, מכוחם, נמנעו. אבל אם את הגאווה הלאומית משפילים בזה שאין רוצים לקבל שירות מהיהודים, בזה שאין מאמינים לשירותם הנאמנה, בזה שחושבים אותם לאבר זר בגוף המדינה, לאבר מזיק שמציאותו מזיקה והרחקתו תשועה, איה אז היגיון עבודת הצבא בשביל הגאווה הלאומית?
_____________________
הכניסונו לקווש. בקווש מצאנו כבר יישוב קטן של יהודים שבאו ממעאן לרגלי פקודה זו. ביניהם טריפון ווִיטַלי (הבש-שויש [הרב-סמל]) מבית החולים של הטבור ה-4. הוא מכיר אותך ואתה מכירו. הייתם יחד במקדוניה והוא חבש את קֵמַל-בֵי. הוא סיפר לי עליך ועל חייכם במקדוניה ובמעאן ועתה הוא פה עם יוּדַה. הם כמובן שמחים לשוב לקושטא.
_____________________
היום כבר יום שני, היום הרביעי לשבתנו בקישלה. וילבוש' הלך לג'מאל הקטן. ביקש ממנו שישאיר אחדים, מפני שבלעדם לא יכול להמשיך את העבודה הלאה. על זה ענה לו ג', כי זאת פקודה מוַוזרת המלחמה. הוא יכול רק לחקור את המצב; הזקן [וילבוש'] טלגרף לג' הגדול ודרשנו. אנוכי אינני נותן ערך רב להשתדלותו של הזקן, אם כי אוי ואבוי להישארותו בלעדנו; מפני שהזקן היה צריך להעמיד את עצמו במקרה זה באופן אחר. הוא היה צריך להעמיד את הנקודה באופן שה[חטיבה/דיוויזיה?]-18 תהיה מעוניינה ביציאתנו [מהמעצר] ולא שזה יצא כעניין השתדלות הפרטית של הזקן.
משה, אם אתה עוד בחלב, יש תקווה שנתראה. יש תקווה - מפני שמלחמה גדולה בנפשי אם - - - (אי"ט; אמ"ש).
המשך המכתב אבד, אך אפשר שבסופו העלה בהרב הרהור שמא מוטב לו לערוק. אולם ממכתב מאוחר יותר של בהרב למ"ש, מ-4 באפריל, עולה כי בסופו של דבר נשאר בדמשק, ככל הנראה בזכות וילבושביץ שעמד לימינו, אלא שויל' עצמו נאלץ להתפטר מתפקידו בשל תככים שננקטו נגדו, ולפיכך -
ההגנה שהייתה עלינו מקודם והכבוד בוודאי יפלו ואם היה קודם מי שידרוש אותנו כאשר לקחונו, עתה יבָטל. [---] פיני [ריקליס] עדיין בביה"ח למרות מה שהוא כבר כמעט בריא, כי נחוץ לחשוב איך לסדר אותו למען שלא יישָלח [מכוח צו ההרחקה]. אם יצא מביה"ח מוכרחים יהיו למסור את שמו. ליפסון עדיין לא קיבל כל פקודה. מייסנר פשה [מהנדס גרמני, בונה הרכבת החיג'אזית; אחר פרוץ המלחמה חיברה עם מערכת המסילות בא"י וסלל את המסילה לבאר-שבע ולסיני] לא נתן אף איש מיהודיו וקיבל בשביל כולם וַסיקות. משמואל [ייבין] אין כל ידיעות. את [חיים] רזניק תפסו בגליל ואסרוהו בתור אופ'[יצר] בורח (אי"ט; אמ"ש).
[4] טופס הפרטים של איש-הצבא.
[5] השמות משה ויעקב רוֹוחים גם בין הערבים.
[6] קישלה, בתורכית - קסרקטין, מצודה.
[12] והרי זו סתירה (מונח תלמודי, ארמית).
[14] ואכן מ"ש נשאר על כנו, כעולה ממכתביו הבאים.
[15] נחמן פרידליס - בוגר מחזור ו' של ג"ה.
[16] "ג'מאל הקטן". לפני כן היה מפקד דיוויזיה שמפקדתה ישבה בשכם.
