מכתב 106 - צפורה - שלי! (מאירוב-שרת) - 28.3.18
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 106 - צפורה - שלי! (מאירוב-שרת) - 28.3.18
כותרת משנה  חלב, חוה"מ פסח, ע"ח

 

                                                                                                          חלב,  חוה"מ פסח ע"ח,  [28.3.18]

צפורה - שלי!

 

 

הלילה בחלומי והנה את איתי, ידך בידי ועל שפתי. ארוך היה החלום וחזק דימיון השעשועים, עד כי גם ברגעי הביניים בין השֵנה והתעוּרה נפתיתי להאמין באמיתתו. אבל הדימיון גז - והנה - חשבתי כי לפחות יֵחם לי מזיכרון הלטיפה, אך נוכחתי, כי חזקה מרירות מפח הנפש שמתוך ההתפכחות, מאשר מתיקות הזיכרון. רק נעימות התוגה, שיש בה תמיד איזה שאר רוחני המרומם את הנפש, עומדת לנחמני.

 

את מכתביך מקבל אני והינם לי תמיד מקורות אור וחום בתוך החשכה והקרה, שאני שרוי בהן.

 

אני כתבתי לך מכתב אחד. אלי, זה היה מכתב! אש ייאוש קדחה בו, את כל כוחות נפשי החבויים סערתי ושפכתי בו. ואחרי ששלחתיו, ולמחרתו קיבלתי את מכתבך המתחיל: משה - שלי! - רציתי לתלוש שערותי מרוב חרטה, אבל את הנעשה לא היה להשיב. כתבתי מייד מכתב שני להרוס את רושם הראשון, בתקווה שידביקו והשקיט את הסערה, שבוודאי היה מחולל בך. אך כבר כתבתי לך, כי המכתב ההוא אבד עם עוד מכתבים, והיותר טוב הוא, כי יש אפשרות שנשרף. אני הייתי מאושר, א"כ מצד אחד השיאני היצר להצטער על אשר לא קראת אותו, כי אולי היו בו באמת אלו דברים, שצריכים היו פעם להאמר. אם יהיה מקום לדברים אלה בהתראנו פעם - אומרם לפניך.

 

צפורה, מתי נתחיל לחיות ויבוא קץ לתוחלת הממושכה, מתי נחדל מכתוב ונחל לדבר?

 

לו ידעת באיזה כאב מתגעגע ונכסף אני אליך. ואולי יודעת את…

 

ובייחוד עתה, בתכוף המאורעות לדרום[1] ועם התקרב ההכרעה, מתמלא אני חרדה, שמא זהו מכתבי האחרון שיגיע לידך ומי יודע אם עוד יגיעני מכתב ממך. ומה אעשה אני ואנה אוליך את עצבי ואת געגועי אחר היתָלשי לגמרי משארית אהובי - מי יודע עוד לכמה זמן. ואם למרחק המדיני יוּסף גם המרחק הגיאוגרפי - במקרה אם ס"ס ישלחוני צפונה - מה רע יהיה אז!

 

רבקה כותבת, כי מוכרח אני לבוא לפסח. נחוץ אני לה עתה וגם רוצה היא לנסוע איתי יחד להתראות איתך. אני מרגיש שרוצה היא הפעם באיזה ביאורים, התגלויות, ונכונה גם לוותר במקצת על סגירותה-היא. אבל דבריה הינם רק מִזרה מלח על פצעי. את אפשרות הנסיעה אין להעלות גם על הדעת. מעבידים אותי פה בפרך ומחזיקים בי בצפורניים ממש. גורל ארור!

 

נשקפת תקווה, שעתה ישתרר קצת שקט בעבודה אחר הקדחת שארכה כמה שבועות ושבלעתני כולי מבלי השאיר בי מרץ ומוח פנוי לטפל בדברים שהחלתי בהם. רק דבר אחד ממשיך אני וזהו לימוד התלמוד. אך עתה אחל להמשיך את לימודי בערבית. גם לאנגלית השגתי ספר טוב מאוד ויימצא גם מדריך.

 

את הערבים מבלה אני בבית היהודים "שלנו", היחידי הנמצא פה - גליקשטיין, התיידדתי מאוד עם האנשים האלה, מהגדולים והקטנים. שם מתאספים הבחורים הקבועים כאן. כרמין (סוף סוף ניאות למסור את בגדו הישן לבית עיבוד שמן; חובתו להסתדרות הייתה אומנם לשלחו לצבי,[2] שהרי חייבים החברים לתמוך זה בזה, אלא שאין לתופשׂם על אשמה זו מחמת תנאי המשלוח הרעים; הוא מזהיר עתה בבגד חדש. לכבוד ליל הסדר רחץ את השערות ושׂרקן, כן גם את הזקן, גם צחצח את הנעלים, בכלל נעשה איש; אלא שלא בכל יום יתרחש נס והסדר בא פעם בשנה); אחריו - [יהודה] רוגובסקי ופועל מנחלת-יהודה, שוויצר, אחד המגורשים. גם נחמני, ספָּר, מי שהיה בפ"ת. מלבד אלה יש תמיד טיפוס אחר "עובר" מן הדרום אל הצפון או מן הצפון אל הדרום. קודם היו רבים השניִים, עתה רבו הראשונים.

 

לפעמים עולות על דעתי מחשבות שיגעוניות, שאת ורבקה, שתיכן יחד או אחת מכן, תבאנה אלי הנה. נפתיתי כל כך בדימיונותי עד כי היה רגע ששמחתי על גירוש חיפה, בחושבי שיש אפשרות שתבואי חַלֶבָהּ. איזו שטות! כן, אגב - איך סודר העניין? בהרב הודיעני זאת בחטיפה, כי נגזר על יוצאי יפו לעזוב את חיפה במשך מ"ח שעות ואני חשבתי את הדבר לנמנה ונגמר. כנראה שלא יצא מזה דבר.[3]

 

את המכתב הרצוף תקראי, כמובן. לולא מכתבַי המיוחדים אליך, שרק לך חלק בהם, הייתי פונה במכתבים שאני כותב לשמואל[4] לשניכם יחד. אבל מאחר שאני כותב לך לחוד, והוא כמובן יודע זאת, איני רוצה להעליבו בתיתי לו חצי ולך אחד וחצי. אני בטוח שמכתבי זה, אם אינו האחרון - הרי בוודאי אחד האחרונים הוא. צריך לחרוק שיניים ולקמוץ אגרוף, ולחכות, לחכות.

 

שלום לך,

                                                           משה

 

בלבי הולכת ונוצרת החלטה: אם ישלחוני צפונה, אהפוך פני ואבוא, שלא על מנת לשוב. בהוצאת הדבר לפועל אין כמעט כל קושי, דרוש אומץ לב וזה לא יחסר. רק קשה יהיה להחליט בהכרע. נראה.



[1]  לחזית הדרום. בסוף מרס נחל גנרל אלנבי מפלה בעבר-הירדן.

[2]  בין מגויסי ג"ה היו חמישה צבי ואין לדעת למי הכוונה.

[3]  איום גירוש חיפה לא התממש.

[4]  סבוראי.

 

העתקת קישור