מכתב 99 - רבצ'קה יקרה! (אחותי) - 1.2.1918
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 99 - רבצ'קה יקרה! (אחותי) - 1.2.1918
כותרת משנה  חלב

 

                                                                                                          חלב, [1.2.1918[1]]

רבצ'קה יקרה!

 

 

דללו כל מעיינותי במכתבי הכללי ולא נשאר לך דבר. ובאמת אין לי מה להוסיף לך לחוד הפעם. ואולי יש - אבל כבר עייפתי. בפעם השנייה אכתוב לך.

 

רצוני לספר לך רק דבר אחד: למנזיל פה הגיעה פקודה מדמשק, מן החַיִל הרביעי, להודיע אם יש ברשות המנזיל אופיצרים או תורגמנים מתלמידי הגימנסיה ביפו; אם יש - לפרש שמותיהם.

 

מן המנזיל מסרו את שמות ביכמן ולוקצ'ר. אני הלכתי מייד ומסרתי מודעה על עצמי, אבל לא רצו להתחשב בה, כי איני ברשות המנזיל. על-כן כתבתי ישר ללשכת העניינים הפרטיים של החיִל והודעתי, כי אני, זה וזה, הנני מחניכי הגימנסיה העברית ביפו, מודיע אני זאת בשומעי כי החיל דורש לדעת זאת, באשר חושב אני להיות בהודעה זו לתועלת לחיִל, למלא את הידיעות הנחוצות לו.

 

מהו ועל מהו הדבר - אין אנו יודעים עדיין. עכ"פ חושב אני, כי עשוי הוא להרע, ז"א לאו דווקא שתהיינה לזה תוצאות רעות למעשה, אלא שהכוונה היא בוודאי רעה, חשד, ויכול להיות שתוצאת הדבר תהיה העברת אחדים מאיתנו ממקומות שעשויים הם בהם להזיק על-ידי ריגול וכו' למקומות פחות חשובים.

 

מדוע קמתי והודעתי, כשאיש לא משך בעד לשוני - חושב אני למותר לבאר לך. לדבר כזה אסור להתכחש, אפילו באופן פסיבי. בייחוד לי אסור לעשות זאת. וָלא יֵצא, שבשעת הצורך הנני תלמיד המשפטים בקושטא ולא חניך הגימנסיה ביפו.[2]

 

זהו הדבר. כתבתי דמשקה ועדיין מחכה אני לתשובה מבהרב, שצריך היה לחקור את סיבת הדבר.

 

פנחס חולה בטיפוס, זאת הודיעני אוסטר.[3] מבהרב בכלל לא קיבלתי עדיין מילה וטוב אם תנזפי בו בעד זה. תלגרפתי לו בנוגע לפיני ותמול הגיעתני תלגרמתו כי הוטב לו.

 

נוסד פה ועד המהגרים - לתמוך במהגרי א"י הגוועים פה מרעב והעוברים דרך חלב לאנטוליה. הדבר נעשה על-פי יוזמה מקומית וגם על-פי מכתבו של דיזנגוף. בין החברים שהציע לוועד מנה גם אותי. באופן כזה יש לי גם עבודת ציבור, אומנם לא אהודה כלל, אבל שאין להיפטר ממנה בעיר חסרת אנשים כחלב. יתר חברי הוועד הם: גליקשטיין, הד"ר טריידל (אבל עתה נוסע הוא לדמשק) ושני יהודים מן המקום.

 

נשיקותי לך.

                                                           משה


[1]  תאריך משוער, נקבע לפי תאריך קודמו "הכללי" (מס' 98). סביר שהשניים נשלחו יחד.

[2]  ב-14.2.1918 השיבה רבקה למ"ש במכתבה מר"פ:

הגיעונו בשבוע זה מכתב מבהרב עם מכתבים שלך אליו, המכילים בקרבם את הידיעה על הפקודה האחרונה. כנראה שיש איזה שד אשר מלאכתו היא להמציא לנו עניינים שכאלה לענות בהם, כדי שלא נשב חו"ש מחוסרי דאגה ושלווים יותר מדי. עפ"י מכתבך ראיתי, כי העניין החל בט"ו בשבט [28.1.1918]. מאז נתחדש אולי דבר מה, אך אין אנו יודעים עדיין דבר. בהרב הודיע לי את הדבר בסודי סודות וסידר כך שיִוָודע הדבר רק לי ויעץ לי שלא להודיע את הדבר בבית. אך אני לא עשיתי כדבריו, כי אם יִוָודע דבר מה, למה יבוא פתאום, כידיעה בלתי צפויה ומחרידה? בהרב התנה עמי, כי יודיענו בטלגרמה על תוצאות הפקודה.

משה, איני רוצה לדבר על דברים שאין כבר צורך לדבר עליהם, בכ"ז איני יכולה לבלי לאמר לך, כי לדעתי לא נכון עשית בהודיעך על עצמך, טרם ששאלו אותך. מבינה אני כי לא ידעת את העניין לאמיתו, אך בכל אופן הצעד הזה היה מיותר ועתה צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שלא תתרחק מאיתנו (אמ"ש).

במכתביה הבאים למ"ש חזרה רבקה ונדרשה לעניין זה:

* על עניין הפקודה עלי לחזור על דעתי. לא עלה על רעיוני, כי צריך להתכחש לעניין כזה. אדרבא. אך לדבר בשעה שלא שאלו את פיך ג"כ לא צריך, ומה גם עם מי שאינך רודף אחר כבודו ואשר אתה מבטל אותו בלבך. מי ייתן אך ולא תהיינה תוצאות רעות מהעניין (ר"פ, 19.2.18. אמ"ש).

* היום היה אצלנו [אלכסנדר-סשה] וילבוש הצעיר וסיפר לנו, כי ביום צאתו מדמשק קיבל בהרב מכתב ממך, כי שולחים את לוקצ'ר לצפון וכי למרות כל ה-Meldungen [גרמנית: הודעות] שלך, מניחים אותך במקומך לפי שעה. במכתבי הקודמים הבעתי לך את דעתי על צעדך המיותר: על הכריזך על עצמך בטרם שאלו את פיך. כתבתי כך את הדברים ערומים ובלי כל ביאור, כי נדמָה לי שמוכרח אתה לחשוב כמוני והמעשה שלך היה אך טעות. אך ממכתבך הקצר אלי ראיתי, כי המעשה היה במחשבה תחילה ולפי דברי וילבוש נראה, כי מתמיד אתה בדרך זו. צריכה אני אפוא לדבר על דברים, אשר נראו לי ברורים די צורכם.

אומר אתה כי לדבר כזה אסור להתכחש. במה דברים אמורים? אסור להתכחש למען התועלת הפרטית, לדברים שיש להם ערך לשמירת הערך הלאומי, הגאווה הלאומית, וגם כשעלולים הם להשפיל את הכבוד האישי. אילו יכולת ע"י מעשה זה של גילוי האמת לגרום להרמת הערך הלאומי בפני שונאינו, או אילו ע"י זה היית נשאר נאמן לעצמך, לכבודך הפרטי - כי אז מבינה אני צורך במעשה אקטיבי לטובת זה, ובמקרה זה כל התכחשות, אפילו פסיבית, היא מכוערה ושפלה. ועתה - האם יש אפשרות להילחם בעד הכבוד הלאומי במקרה זה? מה תוסיף העובדה, כי בין אלה שחושבים אותם לבוגדים ולבלתי נאמנים יש גם אנשים ישרים, שאין בהם כל דופי? האם יש לנו די כוחות כדי להרוס את אי האמון? הן האמת מדברת נגדנו. זכור את כל אלה שהיו ואינם עוד על מכונם [ז"א ערקו]. אילו נחוץ היה להראות את צדקתנו, אילו היה לגבי זה ערך לכל מעשה וכל צעד שלנו, כי אז היינו צריכים לעמול וליגוֹע בלי קץ להשגת מטרה זו. אך הן נתונים אנו בידיים שאינן מבדילות בין הקל והכבד ושהן מקלות לפעמים בעניינים כבדים באמת. האם יש איזו שיטה או איזו עקביות בעניין אותה פקודה? הנה, יעקב ברגמן נדרש למקומו ["הנה יעקב ברגמן נמצא בבית כבר כחודש. בא ו'חלה'"; רבקה למ"ש, 23.2.1918], [צבי] צ'ק נסע גם הוא, משה גרובר מירושלים גם הוא עבר - מדוע אין חוקרים אודותם במקומותיהם, שהם יותר חשובים לגבי אותו חשד? איזה ערך כמותי ואיכותי יהיה למילא פקודה זו או לביטולה? מבינה ומוקירה אני את יושרך, שבגללו אתה מקריב את מיטב שנותיך וכוחותיך לאליל-עץ, לשיקוץ משומם. אך חיי, משה, כי איני רואה במה היית בוגד בעצמך אילו לא מיהרת להכריז על עצמך. את האמת הנפשית שלנו רואה אני במקום אחר. האמת שלנו אומרת, כי עלינו לאחד עד כמה שאפשר מהר את כוחותינו הפזורים ולרכזם בפעולה כבירה, אשר העת דורשת מאיתנו. אמת זו קוראת אלינו ולא תיתן דומי לנו עד אם נקשיב לקולה המושל, הנוקב את הלב עד עומקו. הרגשת אמת זו תאחדנו ותעשנו לגוף אחד חי ופועל. מי שאֶמֶתנו אינה מפעמת בנפשו - כאבר מדולדל יֵחשב בעיני אחיו ולסוף גם בעיני עצמו.

ואולם למה לנו להתפלסף כ"כ הרבה. די יהיה אם נאמר, כי לא היה צורך לדבר טרם ששאלונו. ראה, איני חושבת כי במקרה ל שאלוך לא צריך היית לענות את האמת. אך להודיע על עצמך בשעה שלא שאלוך, והדבר נודע לך אך הודות למקרה, לחפש דרכים מיוחדות בשעה שאין מתחשבים בדעתך, ולהוסיף ולהודיע - מעשה זה לא רק שהוא מיותר וקל דעת, אלא גם נכנס לגבול טיפשות ובוודאי שאינו מתאים לטקט הצבאי. סלח לי על מבטא חריף זה. כועסת אני מאוד בעלות על לבי רעיון, כי אפקר שאתה תתרחק פתאום מאיתנו "נִי זַה צְוֹ נִי פּרוֹ צְוֹ" [על לא דבר וללא כל טעם; נכתב ברוסית], ואתה בעצמך תהיה הגורם לזה. האם כדאי כל העניין?

משה, אם יש לך טענות שלך, אם אינך מסכים לי, נדחה-נא את הוויכוח המופשט לזמן אחר. למעשה הנני גוזרת עליך לבלי הוסיף יותר להשתדל להודיע על עצמך טרם ששאלוך באופן בלתי אמצעי. הבטח-נא לי לקיים את דברי, גם אם לא תסכים להם, ונתפשר בעתיד (ר"פ, 6.3.1918. אמ"ש).

גם גבירצמן נדרש לעניין זה ובמכתבו מ-28.2.18 למ"ש כתב:

חנה [הכהן] ביקרתני שלשום ותספר לי קצת מחייך הנוכחיים. היא מסרה לי גם ע"ד צעדך בדבר הסתפחותך לפקודה הידועה. איני יודע, משה חביבי, אם טוב עשית. שַלָּמָה לך להתרחק מקרוביך עוד יותר? זה שהפקודה מעליבה ומדאיבה אין מה להתווכח, אך רגילים אנחנו מעודנו לכפוף ראש. בכל אופן על הנַעשה אין להשיב ונקווה שכל הצרות תעבורנה עליך בשלום.

[3]  דניאל אוֹסְטֶר - עלה מווינה ב-1914. עם פרוץ המלחמה גויס לצבא האוסטרי ושירת בדמשק כקצין. קישר בין רופין (בקושטא) והיישוב (ר' נצ"ב). במכתב רבקה למ"ש מר"ת מ-3.8.1917, נאמר: "קיבלתי השבוע 2 מכתבים [---] והשני מאוסתר (ידידה של מרים טורנר, מי שהיה מורה בחיפה) הנמצא עתה בדמשק ועובד שם בצבא. הוא עומד בראש איזה 'ועד הגירה', מזמינים אותי לבוא לדמשק להשתתף בקונצרט אשר החליטו לסדר שם לטובת גולי יפו" (אמ"ש; ככל שידוע, הקונצרט לא התקיים).

 

העתקת קישור