מכתב 98 - יקירַי! (בני המשפחה) - 1.2.1918
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 98 - יקירַי! (בני המשפחה) - 1.2.1918
כותרת משנה  חלב, י"ט שבט ע"ח

 

חלב,  י"ט שבט ע"ח  [1.2.1918]

יקירַי!

 

 

את המכתב, אשר שלחתי ע"י הד"ר קריגר[1] לבהרב, בוודאי קיבלתם והדומייה שחלה מיום בואו בוודאי שכבר הספיקה להרגיזכם עלי. מה אעשה, חביבי, ואין ביכולתי לקיים את ההבטחה אשר אני מבטיח תמיד בהיפרדי מכם, לכתוב בצמצום ובתכיפות. יותר מדי דלים חיי רוחי פה, פחות מדי שינויים ומאורעות חלים בהם. וכמו תמיד, כן גם עתה, יש גם לי טינה עליכם, כי הרי זה לי עשרים וחמישה ימים בחלב ומכם עוד טרם הגיעני אף מכתב אחד.

 

נסיעתו של טריידל לדמשק, וגם רוב הזמן שעבר ללא כתיבה לכם, המריצוני להשליך מעלי את הליאות שאחזתני. ורגש הגעגועים, שאולי אצדק אם אומר כי נרדם, נאטם מרוב כאב, מתעורר בכל חריפותו. מתי יִכְלו כבר הימים שאני מבלה להבל; מתי אשתחרר מן העבודה המאוסה, מן החברה השנואה; מתי אשיב לי את הכרת יישותי וגאוותי; מתי, מתי...

 

נראה, שעדיין לא בקרובי ואולי עתה קשה יותר להגביל את הקץ מבזמן אחר. רוצים להמית את ....י. [תורכיה] על-ידי גסיסה, ומי יודע כמה תארך גסיסתה.

 

ולע"ע הנני בחלב ובאתרה, ואתם לע"ע בראש-פינה. והחורף עובר והאביב בא ואחריו הקיץ, הקיץ הרביעי.

 

בכל זאת, בוודאי שתאבים אתם, ובייחוד אימא, לדעת את פרטי סדר חיי כאן. על-כן אתאר לכם זאת, כמנהג ימי קדם, כאשר עשיתי כבואי לכל מקום חדש.

                                                           _________________

 

גר אני עדיין באותו מקום - חדר בקומה התחתונה של הבית, שבקומתו הראשונה גליקשטיין, ובשנייה אתרה. באותו חדר גר גם לוקצ'ר. ישנים במיטות מתקפלות (ויהי המזרון ברוך לי בלילה). יתר רהיטי החדר הם שולחן וכיסא שסחבתי מן האתרה מלמעלה. על הקירות תמונות משה רבנו ואהרון הכהן, מצובעות. אומנם, תמונתו של משה רבנו נותנת מקום לטעויות רבות. למשל, אפשר לחשבו לכהן רוסי מן ה"אַתוֹן",[2] אבל המצייר, אשר חוכמתו כאמנותו, כפי הנראה ראה זאת מראש וע"כ נתן בו את כל הסימנים: שני הלוחות בשמאלו והמטה בימינו והקרניים בראשו, גם את שמו כתב בארבע שפות מלמטה. ונשאר למצייר כתר-התורה ולא ידע מה לעשות בו: כי הרי אם ישימנו על ראש משה - מה יהא עם הקרניים, ואם על הלוחות - לא יהיה מקום לידו של משה המחזיקה בהן. אבל איך זה מוַותרים על כתר התורה? על-כן, בלית ברירה, גמר לציירו בפינת התמונה, עף באוויר, תלוי על בלימה, ולמען דעת מה זה, עשה כמנהג כל הציירים הגדולים, היודעים כי תמיד חזק כוח דיבורו של העט מן המכחול, זאת אומרת, כתב עליו: "כתר תורה". מלבד תמונות אלו - (כמובן שגם אהרון הכהן מסובל[3] בכל כליו - החושן והאפוד, וכלים להקטיר בהם, והפעמונים וכו'. וגם שמו כתוב, לבל יטעו פגומי רגש האמנות לחשוב, כי זהו שֵיך אל-אִסלאם) - יתנוססו לתפארה תמונות ערי הקודש מכה ומדינה תובב"א, ועל-ידן תמונות מבהיקות של החיִל העותמני המזהיר, אשר פני כל החיילים להבים ועיני כל האופיצרים יזרו זיקי אש וכל הסוסים עשנים מנחירה, ולא חס הצייר על צבעים והכל נוצץ ומבריק. כל אלה - מקנת כספו ואות אהבתו לאמנות וליצירותיה של וֶלוֶול, הבחור הדגול מרבבה, ואיש צבא, משרתו של המהנדס גליקשטיין, הגר במחיצה בחדרנו, והוא סוחר את כל העיר חלב בערבים ובתורכים והעיקר בגרמנים ואין צריך לומר ביהודים, קונה ומוכר ומוכר וקונה, ומרִוְוחו מעניק הוא ליצירות אמנות.

 

יחי וֶלוֶול מסג'רה![4]

 

עצוב בעולם הזה וצריך לפעמים גם לצחוק. ויכולים אתם לתאר לעצמכם את "המוות שאני עושה" לוֶלוֶול עם משה רבנו ואהרון הכהן שלו ועם מֶכתו ומַדינתו.

 

כן, גם תמונת הצי העותמני האדיר ישנה... אבל, די לנסיגה הלירית.

 

ריזה - שומר נפשי[5] - שוכן במסדרון. בבוקר קם הוא לראשונה, מצחצח את נעלי ואת מוּקַי ושופת את המיחם...! כן, המיחם. מיחם קטן של ולוול הזכור לטוב. ב-7-7 וחצי קם אני. ואחר מעשי הבוקר שותה אני תה עם לחם ועם ריבת-קַמַרְדִין[6] (גם סוכר יש). את הריבה עושה ריזה מן הקמרדין שאני מקבל בעינו בתוך יתר האֶרְזַק. ב-8, עפ"י דין, עלי להימצא באתרה, אבל אם גם אאחר לחצי שעה, אין בכך כלום. בעלותי מוצא אני עפ"ר ערימת תלגרמות וכתבים שנצברו בלילה. אני מתחיל מתרגם. יש איתי עוד תורגמן אחד, בחור ארמני, איש צבא פשוט עפ"י מדרגתו, יודע היטב תורכית ומעט גרמנית. הוא עובד תחת השגחתי - אני מוסר לו להעתיק ולתרגם רק את הדברים היותר קלים.

 

זמני העבודה באתרה: 12-8; 7-2.30. אלא שלעולם לא יקרה כי כל הזמן הזה יהא מלא עבודה מראשיתו ועד סופו. תמיד יש הפסקות של חצי שעה, של שעה וגם של שעתיים. ע"כ נתתי אל לבי לנצל את הזמן. העליתי אל המשרד ספר צרפתי, ספר גרמני וספר ערבי ואני קורא בהם חליפות. גם כל מילונַי על השולחן, נוסף על מילון גרמני-צרפתי וצרפתי-גרמני בכרך אחד גדול, יצירה יקרה וחשובה - והוא של הארמני הנ"ל. רציתי להתחיל באנגלית. כתבתי לגבירצמן לקושטא, כי ישלח לי ספר לימוד. בינתיים מצאתי גם פה ספר, אבל מהרה נוכחתי כי אי אפשר לי בשיעורים הראשונים בלי איזה מדריך לקביעת המבטא. אדם כזה עוד לא מצאתי בחלב.

 

ב-12 בדיוק יורה תותח לאות הצהריים. אז הולך אני לאכול בבית אוכל לאופיצרים. הארוחה עולה שם 15 גרוש נייר, כן גם לערב - 30 גר' ביום - והיא מורכבה משלוש מנות: מרק, איזו מנת ירקות עם חתיכה מיקרוסקופית של בשר, שעפ"ר הוא סחוס או גיד או כבד או טחול, ובורגול או אורז או אטריות. בכ"ז, על טיב האוכל אין להתאונן ביותר, אלא שהסביבה התורכית השופעת כולה אינטליגנטיות, חינוך ועדינות, והרעש, ואי הניקיון ואי קביעוּת בזמן, פעמים שאתה בא ויושב ומחכה חצי שעה עד אשר יתנו לך אוכל ופעמים שאתה בא בדיוק ברגע שהשולחן נמלא ועליך לחכות בעמידה וכו', ממאיסים את האכילה ואינם נותנים לטעום בה איזה טעם. אחר ארוחת הצהריים יש פנאי כשעתיים ובזה משתמשים עפ"ר להנעת האברים - אם היום הוא יום שמש. תופש אני את ביכמן ואת לוקצ'ר ויוצאים לרחוב ומייד מצטרף כמתחת האדמה צ'ק ומאיזו סימטה מופיע כרמין כשהוא רץ משיעור לשיעור והולכים אנו בחברה ומפצחים פוסתוקים ומתבדחים וצוחקים בקול גדול.

 

מכיוון שפגעתי באלה, אומר מילים אחדות על כל אחד:

 

ביכמן נמצא פה במנזיל, חצי תורגמן. מצבו לא רע, אם כי הוא נמזד. נותן הוא גם שיעורים לילדי גליקשטיין וזה לו לסַעַד. לוקצ'ר גם הוא תורגמן (מאיזו שפה לאיזו שפה - קשה מאוד להגביל) והוא נחמד ומזהיר כולו, מרהיב עיני רואו. גם הוא, המסכן, נמזד ושוב אין לו תקווה לעלות ומצבו קצת דחוּק. צ'ק היה בחזית, חלה ונשלח לביירות ומשם הנה, להחלים במין סנטוריום לאופיצרים. אבל עתה "הבריא" ועומד הוא לנסוע שוב לחזית. בדמשק ישתדלו בעדו להשאירו שם, אבל ספק אם יעלה הדבר (זליקוביץ מעבר, גם חיים גלוב'[צקי][7]). כל הבחורים האלה ילדים טובים מאוד ורצויים לי. כרמין הוא חצי איש צבא וחצי לא הא ולא הא. למעשה עוסק הוא בהוראת גרמנית וצרפתית, גם קצת עברית ומתמטיקה, עסוק מן הבוקר ועד מאוחר בערב ומרוויח סכום הגון, אלא שבטלן הוא כבימי קדם. בכ"ז, טוב שהוא פה, כי יש עם מי לאמר פעם מילה רצינית. כן, גם יהודה רוגובסקי פה, מנהל חשבונות בכרמל. גם בוחבוט פה.

 

ב-2.30 או ב-3 שב אני אֶתְרָתָהּ. ושוב אותם הדברים שלפני הצהריים. עבודה וקריאה. לפעמים נותנים לי איזה דבר לעשות בעיר, לדבר עם מי שהוא, לסדר איזה עניין; אם המקום רחוק נותנים לי עגלה ואם קרוב צריך לרוץ רגלי. ב-6-5.30 הולך אני לאכול אותם הדברים באותן המסיבות ושב מייד לאתרה. ב-7 יוצא אני לחופשי.

 

אם בצאתי רואה אני אור בחדרי, מבין אני כי החבריא שם ונכנס מייד. אז פותחים אנו באיזה שיר. ביכמן הרי היה טנוֹר במקהלה ויש לו שמיעה לא רעה, זיכרון טוב וקול די הגון, שהתפתח בצבא. לוקחים אנו איזה דואט או איזה דבר גדול של המקהלה, מחלקים את הקולות, בוחרים טון ומתחילים. וצ'ק משתרע על המיטה ובאיזה מקום הגון אינו עוצר ברוחו: אַי עֶס אִיז גוּט! מְסִכֶּן שֵיין[8] ומתחיל גם הוא להשתתף באיזה קול חמישי, ואחרי זה עולים אנו כולנו אל גליקשטיין.

 

א"א שיעבור ערב מבלי שניכָּנס אליהם. אני בכלל לא הכרתי אותם קודם. אבל פה נתיידדנו ונתקרבנו מהר מאוד. מובן גם שאחת הסיבות היא - כי זוהי המשפחה היחידה בחלב שאפשר לבקרה; אבל בעיקר הדבר - הינם אנשים אהודים מאוד, גם הוא וגם היא. שניהם אוהבים הרבה לדבר ולפטפט ולהכניס אורחים, בייחוד צעירים. מייד בבואנו מופיע תה עם צימוקים או עם ריבה, כוס אחר כוס. יושבים ומדברים, לפעמים על רציניות, לפעמים מתלוצצים, והוא - גליקשטיין - זהו מעין אשר לא ידֹלל של סיפורים ובדיחות ואמן גדול הוא לספרם. בכלל, יודע הוא המון דברים בעל-פה (אני תמיד רוצה שעדה פעם תשמע אותו) וגם מדקלם לא רע, דברים כמו "המשוגע" של אַפּוּחְטִין[9] וכו'. משחקים אנו גם בקלפים. חינכו אותי במשחקים כמו 501, 1000.

 

וכך עובר היום. והעיקר שלא יום, כי יום אחר יום.

 

בחמישה-עשר בשבט עשו הגליקשטיינים חגיגה. הייתה, כמובן, כל החבריא, גם ספרדים אחדים מן הנאורים-הלאומיים. בא קרופסקי[10] והוא שמן ומבריק ושמח מאוד בי, ובאמת היו לנו אלו שיחות מעניינות. שתינו הרבה יין ושרנו עד לצרידות את כל הרפרטואר.

 

כן - בנוגע לבילוי הערבים. שלוש פעמים בשבוע יש לי שיעור: אני מלמד צרפתית את אחד האופיצרים שלנו. בראשונה שמחתי על שיעור זה, כי הוא יאלצני לחזור על הדקדוק ולמלא הרבה חסרונות אחרים בשפה זו, אבל למעשה יוצא כי משלוש הפעמים עולה בידי ללמדו רק פעם אחת, ביתר הפעמים מִתָרֵץ הוא באילו תירוצים ויוצא שאני מאבד חינם את זמני. לשלם אינו מתכוון, כנראה.

 

בכלל היחס אלי באתרה טוב, מנומס ואנושי מאוד. אלא שרק מנסה אני לצאת מגדר הנימוס סתם ומבקש מהם לעשות לי איזו טובה כמו: להשתדל שיקצו לי הוספת משכורת, או שירשו לי לקחת בגדים ממחסן הגרמנים - נעשים הם ליבשים ורשמיים ועינם צרה להַנותני מטובם של הגרמנים אף בזוג גרביים. ילכו כולם לעזאזל, וארורים לנצח הימים שהייתי נדון בהם לשרת אנשים אלה. וכמה אני מבזה אותם! איזה טיפוסים טיפשים, מוגבלים, בלי כל לחות, חסרי כל חריפות.

 

היה לא מזמן יום הולדת הקיסר. מתוך התעניינות הלכתי ל-Gottesdient [טקס תפילה] שלהם. וכשעמדתי בתוכם ושמעתי את ההטפה הבנלית של הכהן הצבאי - תערובת טיפשית של נאום לאומי עם דרשה דתית, והקהל המאובן שהקשיב לזה בשתיקה טיפשית, כמובן, מבלי חדור לגמרי במובנם של המילים, רק משום הטקס, מפני שכך דורשת הצורה וכך נהוג שיחוגו את יום הולדת המלך ושהכהן ידרוש - יהי מה שידרוש, ושהקהל יקשיב ולא יפריע - אז זכרתי את ברנר שלנו, איך ביקר פעם (ב"פוה"צ" בחתימת "בר יוחאי" או ב"אחדות" בחתימת "יוסף חבר") איזו חגיגה בבית העם בירושלם, כמדומה לי קבלת פנים לאוסישקין, ואיך השליך את כל רעל זעמו על ההתלהבות חסרת היסוד, על אי החינוך של הקהל על שלל הצבעים בהרכבו, וכו' וכו' ואמר בין יתר הדברים: "הרי בין איכרים פשוטים של הנוצרים בצפון (הוא חשב, כמדומה לי, דווקא על נורווגים), כשהם שומעים את דרשת הכהן, יש יותר כובד ורצינות ותוכן פנימי" וכו' וכו'.

 

אוי ואבוי לך, ברנר (אל תכעס, יהודה, ברנר לחוד ובר-יוחאי או יוסף חבר לחוד[11]).

 

ובכן, למצבי החומרי: יש לי משכורת תורכית - 4 לירה ניר + 1 לירה זהב לחודש. מלבד זה יש לי זכות לקבל חומרי מזון נגד תשלום וזוהי כל ההצלה. בעד החודש שעבר קיבלתי, למשל, חומרים במחיר 380 גרוש נייר ומכרתים בערך 400 גרוש כסף-מתכת. ומלבד זה נשאר לי עוד סוכר ותה וסבון וקמרדין ולהם לארוחת הבוקר לכל החודש, גם 1 ק"ג שעועית ו-1 ק"ג עדשים, שאני שולח לברלין - לצילה [פיינברג] ולנדב [ציפרין].

 

לפני ימים קיבלתי מכתב מגברץ, בו הוא מציע לי להיכנס עמו בקשרי מסחר. הוא עוסק במשלוח סחורות לא על שם עצמו, כי אם דברים שסוחרים שונים מקושטא שולחים לחלב או לדמשק, ובהיות שעתה אי אפשר לגמרי להוביל סחורות ברכבת הצבאית, מתנהלת כל ההובלה הזו באמצעות חיילים גרמנים הלוקחים זאת איתם בתור חפצים שלהם - בעד כסף, כמובן. גברץ עוסק בהמצאת הזדמנויות כאלה ונוטל מזה אחוזים הגונים. הוא מציע לי להיות מקבל הסחורה בחלב. מלבד זה אפשר לעסוק בפירוט זהב בנייר פה, שָלוֹח הנייר לקושטא ופָרוֹט אותו שם בזהב ושוב החזר את הזהב הנה וכך חוזר חלילה.

 

מובן שהסכמתי להצעותיו הנפלאות ועתה יושב אני ומחכה לרְוָוחִים![12]

 

משעשע אני את עצמי בתקווה, כי יתנו לי חופשה לפסח. אבל עלי להודות, כי אין הסברה נותנת בהחלט שיעלה הדבר בידי. בכל זאת, נקווה!

 

זהו. די הפעם.

 

נשיקות רבות לכולכם.

משה

 

יקירי ולודיה!

 

לצערי אין בפי שום בשורה בשבילך. אי אפשר לעשות פה דבר. איך קורס הזהב אצלכם? פה הולך הנייר ועולה והגיע כבר לקורס של 545. אבל איני יודע אם כדאי שתשלח נייר - אם יש לך - הנה, כי תמיד עלול הוא פתאום לרדת.

 

שלך,

משה[13]

 

יהודה אחי היקר!

 

רוצה אני ללחצך בחוזקה אל לבי ולנשקך הרבה הרבה ליום הולדתך. הינך כבר בן שבע-עשרה. כך נוקפת שנה על שנה ומוסיפה יחידה, יחידה לכל אחד מאיתנו. כולנו הולכים וגדולים, אבל ע"י זה הולכים וקרבים אנו איש אל רעהו. ההבדל המספרי בשנים הולך ומיטשטש, מאבד את ערכו ועוד מעט והיה לכמות מבוטלת. שמע, אחי. עוד פעם נפרדתי מכם ואני דורש מכם מכתבים. איני רוצה שכל העול ייפול שוב על רבקה. כתוב גם אתה. ולא רק "גם", כ"א רצוני שתיקח עליך את החובה לענות על מכתבַי. אני יודע שעִייפתי הרבה את רבקה ומי יודע כמה יימָשך עוד פֵּירודנו. ובכן - כתוב. את המכתבים תוכל לשלוח ישר מראש-פינה אם תבוא בדברים עם איזה גרמני במקום קיבוץ החולים אשר אצלכם.

 

המנשקך,

 

משה

 

מעני: 663 .Offzstvtr. Mussa. Etra - Allepo, Feldpost N [14]

 

כתוב עברית במעטפה חתומה.



[1]  משה קריגר - רופא בזיכרון יעקב ובחדרה. עלה ב-1912. התגייס לשירות רפואי בצבא העותמאני ב-1914 ואת מרבית שירותו עשה בסיני. הכוונה, כנראה, למכתב למשפחה מ-16.1 (מס' 93).

[2]  ב-1807 הביסו הרוסים את התורכים בקרב ימי ליד כף חצי-אי אתון (אַגיוֹן אוֹרוֹס) בצפון יוון ואפשר שעל רקע זה צוירו בספרי היסטוריה רוסיים תמונות מלחמה בהשתתפות כמרים, וייתכן שהכוונה להר אַתוֹס שבאותו חצי-אי, הקדוש לכנסיה האורתודוקסית.

[3]  עמוּס (מלשון סבל).

[4]  כנראה האיכר הסג'ראי וֶלוֶול אדלר.

[5]  השרת האישי של מ"ש.

[6]  ממתק חמצמץ-מתקתק, מיוצר דפים דפים ממשמש מבושל ("לדר").

[7]  ערקו ונמצאים ביהודה, בשטח שבשליטת הבריטים.

[8]  ביידיש: אוי כמה זה טוב, יפה להחריד.

[9]  אלכסי ניקולייביץ' אפוחטין. משורר רוסי במחצית השנייה של המאה ה-19, מראשי הזרם הלירי. רבים משיריו הולחנו בידי פ"א צ'ייקובסקי.

[10]  חיים אריאב (קרופסקי), בוגר מחזור ד' של ג"ה. בתום אימוני הקצונה בקושטא הורה בבי"ס צבאי בדמשק ואח"כ שימש תורגמן באזור אדנה-חלב. אחרי חשיפת מרגלי ניל"י הורחק לחזיתות פרס וקווקז והשתתף בכיבוש ארמניה מידי הרוסים. שימש תורגמן ראשי בחתימת חוזה שלום בין תורכיה והרפובליקה הארמנית ביֶרֶוַון ועל כך הוענק לו אות הצטיינות (ר' נצ"ב).

[11]  יהודה היה מתלמידי י"ח ברנר בג"ה וממעריציו.

[12]  על "עסקות גבירצמן-מ"ש" מלמדות המילים הבאות ממכתב גבירצמן מקושטא מ-14.5.18 למ"ש בחלב: "בימים הבאים הולכות שתי בטריות לא"י. ע"י גרמני סגן אופיציר אחד, הופמן, אשלח לך אי-אלו דברים. יכול היות שאשלח גם איזה תבות. תעזור לו להורידן. אם תחפוץ לשלוח דבר-מה לדמשק תוכל לשלוח על ידו", וכן, מכתבו למ"ש מ-10.9.1918:

משה חביבי,

כתבתי לך אתמול ע"י הפלדפוסט. בהזדמנות זאת אני שולח לך זהב וחשבון החמאה [נראה, שאת החמאה שלח מ"ש מחלב לקושטא: החשבון מפורט במכתב ומסתכם ב-500 לי"ט (לירות תורכיות)].

500 הלי"ט הכניסו 49 לט"ז [לירות תורכיות זהב], אם כי לפי הקורס של היום אחר הצהריים, ואני חשבתי לקנות את זה מחר, אך מר ברודט הודיע לי היום שהוא נוסע מהר ולא ביום ה' כמו שהודיעני קודם, ע"כ הייתי מוכרח לקנות את זה היום במחיר זה. אומרים שזה עוד יעלה. מ-94 הליט"ז הורדתי 2 לי"ט ע"ח העמילות והוצאות ההובלה. היות שהסכום הוא קטן ההוצאות הן יותר גדולות. ע"כ ע"י המוכ"ז אתה תקבל 92 ליט"ז.

אבקשך לאשר את קבלתן באופן טלגרפי. שלך,

משה גבירצמן

הערה: היה אי אפשר למכור חמאה ברוטו בשביל נטו. אחרי אשר נשקלה החמאה מצאו 53 אוקות נקיות. 4 אוקות - הפחים. בעד הפחים השגתי רק שני לי"ט, ז"א 50 גר' בעד הפח. 2 לי"ט הוצאות סבלים. אלכסנדר הזרג הוביל את התבות לפִינְדִיקְלִי [אזור בקושטא] (לבית מסחרם) ומשם הייתי מוכרח להביאם העירה והמרחק הוא גדול מאוד. מ"ג

.P.S פדיון הסַחַרין תשאיר אצלך ואח"כ נשווה את חשבון 15 התבות (אצ"מ, 179 245:A).

בשולי המכתב רשם מ"ש: "ביום 24.9 נִסְלַק לאדון חזנוב סך 68.60 לירות זהב".

ועוד מכתב (לא מתוארך) בהקשר זה:

להאדון שלמה רפאל, אבקשך בזה ללכת אל אלתר לוין ולקחת את הכרטיס של חזן [חזנוב?] ולהוציא ממנו את ה-2,000 סיגרות ומה שתמכור מהן תיתן לאדון משה שרתוק את הכסף ואני אתחשב כבר עמך בבואי. סלומון

[13]  על הקשרים הכספיים בין ולודיה ומ"ש כבר לימדו מכתבים קודמים. שני המכתבים שלהלן, שנשלחו מטעם הוועד הא"י בירושלים, ונמצאו באצ"מ, מאירים אחד מהיבטיהם:

לכבוד ה"ה זאב שרתוק, כעת בראש פינה                                                 22.7.1917

הננו מודיעים לכם בזה כי הקפנו על השבונכם:

עבור תשלום ה' ד"ר רופין לה' משה שרתוק בקושטא סך 35 Ltq [לירות תורכיות] = שבע מאות תשעים וחמישה + 55/100 פרנקים.

נא להכניס את הסכום הזה לה' ב. בן-טובים לזכות חשבוננו. כ"כ חייב היום כ' לנו עבור התשלומים של ה' ליכטהיים למר משה שרתוק מיום 30/4 - 30. + .3 Ltq ונא להכניס גם את הסכומים הללו. [אין חתימה]

*

לכבוד מר זאב שרתוק, ראש-פינה                        ירושלים, ה' אלול תרע"ז, 23.8.1917

א.נ., קיבלנו את מכתבו מיום י"ח אב, והננו מתפלאים מאוד על החשבון המוזר שכ' מציג לפנינו. בן אחיו מר משה שרתוק קיים לנו, בהיותו פה, שלא הכניס שום כספים בקושטא ע"מ להעבירם הנה עבור כ', והננו מבקשים אפוא את כבודו להכניס לנו את כל המגיע ממנו בלי איחור. בכבוד רב, [חתימה משובשת]

[14]  בדרך כלל ציין מ"ש במענים שרשם בלועזית את המילה "אופיצר" לפני שמו. לפעמים ציין במקוצר "עוזר (:stellvertreter) קצין". על גבי מעטפה אחרת שקיבל באותם ימים בדואר נרשמה דרגתו בגרמנית: [Off.[itzer] Asp. [irant, כלומר: מועמד-קצין.

 

העתקת קישור