[1]  בשלב זה, ככל הנראה בשל הצטברות כמה גורמים כחשיפת הריגול הפרו-בריטי של ניל"י והשתלשלויותיה, קבלת הפנים האוהדת של היישוב היהודי לצבא הבריטי כובש יהודה ואולי גם מידע על היוזמה ביהודה להקמת גדוד א"י בצבא הבריטי, אך בעיקר בשל תופעת העריקה הגוברת של הקצינים בוגרי ג"ה מהצבא העותמאני, הגיעו שלטונות הצבא לכלל מסקנה שיש להרחיק קצינים אלה מזירת סוריה וא"י. ב-27.1.1918 הוציא מפקד המחנה השביעי גנרל-בריגדיר פאוזי את הפקודה שלהלן:

מפקדת הקורפוס השלישי

הלשכה השנייה

20171                                                                                                                   (1918) 27.1.1334

מתוך הודאתו של מרגל אשר נאסר הוברר, כי כל היהודים בוגרי הגימנסיה היפואית, העובדים בצבא בתור מועמדים לקצינים ובתור מתורגמנים נמנים עם ההסתדרות הציונית הנפסדת, וכי נמסרות על ידם ידיעות באמצעות יהודים אוסטרים הנמצאים בחזית ובסביבות דמשק.

אי לזאת דורש משרד המלחמה הנעלה במברק סתר סודי להסב את תשומת לבם של הגדודים השונים אל בוגרי בית הספר הנ"ל העובדים במחנה זה וגם להודיע לו את שמותיהם של אלה ומקום לימודם, כדי שאפשר יהיה להחליף עובדים אלה באנשים ממקומות אחרים. (את"ה, תיק 62/2, מצוטט מזיכרונות שמואל ייבין, "רשומות", ו, תר"ץ).

[2]  נראה, שמכתבים דומים שלח מ"ש לחברים נוספים וביניהם מאיר בוגדנובסקי, ששירת אז במוצול. מכל מקום, במכתב תשובה של מ"ב למ"ש מ-28.5.1918, נאמר:

מה שנוגע לצווים הידועים: את הראשון, הגוזר, לא ראינו בסגנונו אבל חשנו במציאותו. נשלחו מכאן על פיו [יוחנן] שפירה, [יחיאל] קנטרוביץ ו[אליעזר] קרמר. גם כהן [דוד או יוסף] קיבל עוד לפני חודשיים את כרטיסי הנסיעה אבל עדיין הוא יושב כאן ולא ידוע אם מקלקול דרכים או מחוסר ממלא מקומו או מפני הצו השני, שקראנוהו כאן במקרה, והאומר: "קציני צבא, אנשי צבא וכל שייכי צבא יהודים אינם נשלחים לחזיות סוריה וא"י לא לשם רשות ולא לשם משלחת חובה, והנמצאים מהם בחזיות הנ"ל יורחקו למקומות אחרים". לע"ע לא קיבלנו, אנחנו הנשארים, שום פקודה (את"ה: אמ"ש). (על הצו השני ר' מכתב 101).

אור נוסף על פרשת ההרחקה שופך ג' וילבושביץ בזיכרונותיו:

בשנת 1918, בימי הסיוט של האשמות בריגול, האנגלים התקרבו אז לא"י והשלטונות הצבאיים חששו לאהדת היהודים לכובשים ועזרתם האפשרית להם. לפי דרישת המפקדה הגרמנית הוחלט אז להוציא את בעלי המקצועות החופשים היהודים אשר בצבא התורכי - אף את הרופאים - ולשלחם לגירוש לסיוַוס. ביום בהיר [---] אספו את המשגיחים ומנהלי העבודה שעבדו בעבודות השדרה [בדמשק] תחת פיקוחי והעלום לקרונות כדי לשלהם לגירוש, ברגע האחרון פניתי לג'מאל פשה והוא, למרות ההאשמה החמורה ואמצעי הזהירות ההכרחיים, מילא את בקשתי ולפי הוראותיו שוחררו האנשים שלי מספר דקות לפני צאת הרכבת" ("לדמותו של ג'מאל פשה", "אומר", אוקט' 1940). ר' גם מכתב 108 הע' 1 בפרשה זו.