חלב, יום ה' כ"ו טבת ע"ח [10.1.1918]
... והנני בחלב.
מה אומר לכם ומה אדבר? רע עלי כל המעשה הזה והייאוש נחת עלי מעתה.
קר ואפור וסגריר הכל מסביב, ואין אדם קרוב, ולא טוב.
הנסיעה[1] נמשכה שלושה ימים, לא פחות, ותודה לקב"ה כי לא יותר. בבואי פגשתי מייד ברחוב את לוקצ'ר ואת צ'ק (שבא הנה מביירות להמשיך את החלמתו). חניתי לפי שעה בחדרו של לוקצ'ר בבית גליקשטיין,[2] ונודע לי כי אֶתְרַה כבודה זו, אשר לשמה באתי הלום, שוכנת בקומה העליונה באותו בית.
עליתי במדרגות ואתייצב לפני המיור מולזן,[3] גרמני בעל ראש מחומש, טיפש גדול, כפי הנראה. ביקשני לבוא למחרתו בשעה 9 בבוקר. ירדתי למטה ובן-רגע ראיתי סביבי את כל יישובנו הצעיר אשר בחלב: הגליקשטנים וצאצאיהם, קז'דן הנגר היפואי עם בנו, כרמין ארוך הזקן, ביכמן, בחבוט,[4] הקוף הצעיר לימים ו... - לא, נגמר. יותר אין איש. את לוקצ'ר ואת צ'ק הרי כבר הזכרתי.
ומייד החלו דליי מי קרה ניתכים על ראשי: אין סביבה ואין חיים. אתרה - מקום נבזה, עבודה רבה שם, באין עניין וחִיוּת. שאלות הדירה והאוכל וכו' קשות מאוד.
ולמחרתו בצאתי לאווירה של חלב ובהחלי "להסתדר", ראיתי כי הכל אמת. ועוד יותר מזה אמת.
נתקבלתי למֻסַפיר[5] במֶנזיל - למַעַש [משכורת], תַעְיין [קצובת מזון] ואֶרְזַק [קצובת ציוד] אך בלוּקַנְדַה [מסעדה] של המנזיל אין משתפימֵני, כי חוק הוא: לא יאכל במנזיל איש אשר אין עבודתו בעצם הקררגיאח של המנזיל. לע"ע אוכל אני במֻסַפִרְחַנֶה [בית הארחה]. הארוחה עולה 15 גר' והיא די גרועה והסביבה נבזה מאין כמוה, רעש ורפש, ועם כל זה הרי זה חשבון של 9 לירות לחודש בלי ארוחת בוקר. לארוחת בוקר הולך אני אל הסוֹלְדַתְנְהַיְם [בית החייל] הגרמני ושותה כוס קהווה (בלי חלב וסוכר, כמובן) ולחם עם "מרמלדה" כביכול (אצלנו קוראים לזה פֶסְתִיל אֶדמֶסי [תורכית: פרי מיובש, מעוך בשכבה דקה (בכתב ערבי)] ויש חשק לאמר, כמו בציור אחד של צ'חוב: חוֹט טי סֶדְמוֹי, אַ דוּרַק.[6] כך גם הוא: אעפ"י שזה אצל הגרמנים, בכל זאת האכילה היא פּוֹ סוֹלְדַטְסְקִי [רוסית: חיילית].
עתה - ואשר לדירה: שלחו אותי אל המנזיל, שם עָנוּני כי אָיִן, זאת אומרת – יוֹק [אין בתורכית]. שבתי ואמרתי לאדיוטנט שלנו את הדבר. אמר לי, כי בעוד חמישה-שישה ימים תעבור אתרה לדירה חדשה, יותר מרווחת, ושם יקציע לי חדר. נחכה. אם לא יתאמת עניין הדירה החדשה, הבטיח לי לפנות אל האֵטַפַּה [מפקדה עורפית] הגרמנית בדבר.
בנוגע למשכורת: במנזיל הנני מֻסַפּיר בתור וֶכִּיל[7] פשוט. כאן אמרתי, שיש איזו תוספת לתורגמנים. השליש העמיד פנים תמהים ואמר, כי ידבר עם הצַלְמַיְסְטֶר [שַלָם] שלהם. נראה.
והעבודה באתרה רבה, והיא רק עבודת כתיבה, מעט ולעתים רחוקות - דיבור. יש לי עוזר, חייל פשוט, ארמני היודע לא רע גרמנית ותורכית. (בנוגע לתקוותינו לרווחים - מאן דכר שמיה[8]). גם נכזבה התקווה בנוגע לשעות פנויות, כי העבודה רבה מאוד. עובדים גם בערבים, ולתורגמנות אין כלל שעות קבועות. כל הבא וכל היוצא צריך להיתרגם. ולא לאחר. זה הכלל, ואתה סדר את הזמן כרצונך.
הוסיפו לזה קור ורפש ודלף טורד ונגינת בתי השמחה ובנתם לרעתי.
מולזן שמח עלי שמחה רבה ובוודאי שאשביעהו רצון ואחיה איתו ועם יתר העדר הגרמני בשלום.
תמול בא הנה הפירקה-קומנדני [מפקד הדיוויזיה] הישן שלי (מ"ו[9]). הפירקה יורדת לדרום והוא בא לחלב לסדר את מסעה. נכנסתי איתו אל מולזן ושימשתי להם תורגמן והטיפש הגרמני, שעוד לא הספיק להכירני, כי דיבר אתי פעם בחושך, חשב שאני שלישו של מחמוד בליג ובסוף השיחה פיזר לי מחמאות לידיעותי הגרמניות. וכשאמרתי לו כי אני תורגמנו לא היה להתפעלותו חוק וגבול.
מילא, נהיה גם בחלב, כי הרי כך נגזר.
ועתה שאלתי ובקשתי:
א. יקותיאל יכתוב מייד הביתה ויודיעם סיכום הדברים. להם אכתוב, כפי שהבטחתי - רק אחר שאסתדר.[10]
ב. פיני יבוא בדברים עם וַהַן ועם חַיִק[11] בבית החולים אשר ב[מילה ערבית לא ברורה] ויחקור על משלוחי החולים מדמשק לחלב. אולי אפשר ע"י זה לסדר אופן חיבור קבוע.
ג. וזה עניין חשוב, תְעַיְנו בדבר ותעשו את האפשר לדעתכם. הסכלתי עשות בזה שלא ביקשתי מסעד-אללה איזו מִילֵי המלצה למפתש שַכִּיר אשר בחלב. דבר זה היה בוודאי ובוודאי מכניסני ללוקנדה, וזה עיקר חשוב כאשר הזכרתי. אולי אפשר לבקש זאת עתה. היותר טוב - לו היה סעד-אללה כותב אילו מילים ומוסרן לכם ואתם הייתם שולחים זאת לי, חישבו על זאת.
מעליש.
ושלום לכם עם רוב נשיקות ושלום גם לווילבושים ולגבירות ולמנדלי,[12] ולזרה[13] ולאליעזר[14] ולרבינוביצ'ות[15] וכו'. וכו'.
משה
לפני היה באתרה בחור תורכי אחד באופן זמני. נסע יומיים קודם בואי. השאיר לי מכתב להמליץ על הארמני אשר איתי. בין יתר הדברים אומר הוא: בקרוב יבוא לאתרה עוד תורגמן אחד מקושטא, "אבל הוא נמנה לכתחילה לתורגמן הקומיסרליק[16] בדמשק ואתה בטח תסכים גם כן ותעזור לו ללכת למקום הנ"ל".
כמובן שלא אסכים ולא אעזור. אם יבוא עוד תורגמן - וזה יימָשך קצת - נטכס בינתיים עצה איך לקברו פה למען איחלץ אני אם אפשר יהיה. אך אותי בוודאי לא ירצו להוציא מידם, ולעבוד ברשלנות ולהֵראות כמחוסר כישרון והבנה איני יכול. אין זה בטבעי, "וזוהי כל הטרגדיה".
משה
[2] עקיבא גליקשטיין - מהנדס בשירות הצבא העותמאני, ר' רשימתו על מ"ש בחלב בע' 363 (ר' נצ"ב).
[3] כנראה מפקד "אתרה" בחלב.
[4] בן-ציון בחבוט - בוגר מחזור ד' של ג"ה. בן הרב הירושלמי שבתאי בחבוט (לימים רב ראשי בחלב ובביירות). הוגלה לדמשק ואח"כ לחלב, שם התנדב בסוף המלחמה לצבא הבריטי. בתום המלחמה למד בבריטניה ואח"כ השתקע בבואנוס-איירס, שם עסק במסחר והיה פעיל בארגונים יהודים וציוניים.
[6] רוסית (בכתב רוסי): "אע"פ שאתה שביעי, אתה טיפש" - ציטוט מן ההומורסקה "ספר התלונות" של צ'חוב; אחד המתלוננים חתם בספר תלונות מתחת לתלונתו "איבנוב השביעי". מתחת לחתימה זו חיווה מן-דהוא דעתו על בעל התלונה במילים אלה.
[8] מי זכר את שמו (ארמית), כלומר "אין על מה לדבר"; מ"ש מרמז כאן שוב על מבצעים מסחריים שונים ("הכנסות מהצד", כלהלן במכתב 93), שבהם שלחו החיילים ידם כדי לשפר את מצבם הכספי, ור' למשל, בנושא זה, מכתב 98.
[9] דיוויזיה 46. המפקד, מחמוד בליג, נזכר להלן בשמו המלא. לא מחוור אם היה מפקד הדיוויזיה של מ"ש במעאן או לפני כן, במקדוניה.
[10] בשולי המכתב רשם בהרב: רבקה! מכתבים שילחו אלי אני אשלחם למשה מפה, שלך, י.ב.
[11] זהות השניים, ששמותיהם נכתבו בערבית, לא נודעה.
[12] עמנואל, בנם הבכור של גדליה וצילה וילבושביץ (בראשית אפריל כתב בהרב מדמשק למ"ש בחלב: "נשי הווילבושים עם הילדה ומנדלי שבו לחיפה". אמ"ש)
[13] כנראה זהרה, בתם של שושנה (בת ישראל פיינברג) ונחום וילבושביץ.
[15] מב"ה מספר על הגלית בני משפחת יעקב רבינוביץ במרס 1917, בפקודת ג'מאל פשה, מי-ם לאנקרה, אך נראה כי תחילה הלכו לפ"ת ומשם - לדמשק, וכי בדמשק המשיכה אם המשפחה לנהל "בית פתוח" כמנהגה (אפשר עם בתה):
מי-ם מגרשים לאנגורה עוד משפחה יהודית אחת, משפחת הסוחר יעקב רבינוביץ, אחד מהפירמה המסחרית שביפו ובי-ם "האחים רבינוביץ". זהו חנווני, סוחר רגיל, ודבר אין לו אל עסקי מדיניות וציוניות ועסקנות ציבורית. על ביתו נפל חשד. הגב' רבינוביץ, שקראה סיפורים צרפתיים, עורכת בביתה נשפים ומקבלת אורחים ומשתדלת לתת לביתה תמונת סלון פוליטי, כביכול. אל הבית באים לבקר לעיתים קרובות רבים מן הערבים הנוצרים, היודעים לפטפט צרפתית, ויש אשר יבקרו בביתה גם מפקידי הקונסולים. דבר אין לביתה עם האינטליגנציה העברית בי-ם, עם העסקנות הציבורית היהודית, ורק בני נכר באי הבית, ושם משוחחים ומפטפטים על כוס יין ועל שולחן מלא דשן, ויש אשר, כפי שאומרים, גם בקלפים משחקים. והמשטרה שמה עין על הבית הזה והמפקד הראשי ציווה לשלח את המשפחה לפנים הארץ. נתנו למשפחה ארכא לשבוע ימים לסדר את העסקים (מב"ה, 23.3.1917, עמ' 517); הגזרה על היפואים שנאחזו בפ"ת נשארה בתוקפה ועליהם לצאת מפ"ת. לרגלי זה יצאו עוד בשבוע שעבר משפחות אמידות אחדות, כמו האחים רבינוביץ, פוגלסון וכדומה לדמשק להתיישב שמה, ע"מ להשתקע" (שם, 12.11.1917, עמ' 147).
