דמשק, כ' טבת ע"ח [4.1.1918]
צפורה!
במה אפתח? אומר לך בראשונה, כי מאושר הייתי בצאתי את חיפה ומאושר הנני עד עתה, ומברך אני את עקשנותי שהביאתני עָדַיִך. אוצר לב חדש הוצאתי איתי משם ומאור חדש הודלק בנשמתי, אשר ילהיבני לכמה זמן - חודשי פרידה - ויֵקל וירווח לי.
איך אני זוכרך צפורה, לו ידעת.
___________________
ולו ידעת, צפורה, הן שוב נענשתי - על היחפזי לנסוע. איבדתי חצי יום במרחביה וחצי יום בסמך ועוד הרבה שעות יקרות, שעות יחידות, ספורות, שכל אחת עולם גדול היא בשיחה איתך ובהרגשת קרבתך.
ולו נשארתי לעוד יום תמים בחיפה ואולי גם לעוד ערב ולילה, לא הייתי מגיע לדמשק מאוחר יותר משהגעתי.
אבל מי יכול היה לדעת זאת מראש? נניח. עבר.
עצוב, צפורה. שקט ועצוב.
הלא תביני כי התקווה להיאחז בעפולה נכזבה ועומד אני "להפליג" לחלב. כמה רציתי להיות בעפולה.
קרוב אליך וקרוב - ביחס - אל הבית, נמצא בטבור הגליל התחתון בין חיפה והמושבות, בשער המאורעות המכריעים עתה את גורלנו, עם האפשרות הרַבָּתִי, במצבי עתה, לקלוט שמץ מעבר...[1]
מייד כבואי דמשקה וכהתדפקי על הדלת שעל היושב מאחוריה[2] היה לדרשני, חשתי כי אין תקומה לדבר.
בינתיים הציע לפני "הזקן" הישן שלי[3] ללחוש את שמי באוזנו של אחד מן הגדולים פה[4] (איך לי חשק לשבר את אוזנך בשמות ותארים) אשר נחוץ לו איש כמוני.
והייתה לפני השאלה: טעיתי לבטוח, כי אם ידרשני הלז, יצליח בוודאי, הרי זאת אומרת, כי יצילני מחלב. אבל תחת זה גם יגזול ממני את עפולה.
במה לאחוז ומה להניח?
והחלטתי להתקיף בשני כיוונים: אם תצליח עפולה - אושר! אם לא תצליח - הרי אהיה פטור מחלב, כי השתדלות אותו בן-אדם תעמוד לי ואשאר כאן. אלא מה, אם תגבר דמשק על עפולה - מר יהיה מאוד, אבל מוטב לאחוז בדמשק הבטוחה משלסכן את עפולה באפשרות החלבית.
איני יודע אם יעלה בידי להסביר לך חשבון אפשרויות זה.
והנה גם זה נפל!
מדוע ואיך? אין זה חשוב ביותר, העיקר - העובדה.
ומחר בערב, או לכל המאוחר, מחרתיים בבוקר - אצפין.
מי יודע לכמה זמן, צפורה!
והמעיק - לא הבדידות מחברה ולא זרות המסיבות והתנאים, כ"א הריחוק מא"י עתה, בזמן הזה. ומרירות מיוחדת, חדה, עוכרת אותי בזוכרי כי מה טוב יכול היה להיות לשנינו, צפורה, לו הייתי בא לעפולה.
הלא אני כה צמא לראותך ולהרגישך ולדבר עמך, צפורה.
צפורה, צפורה.
זה עתה אמרתי, כי הפגישה סיפקתני, חיממתני ותקל לי לכמה זמן. אך לא, שקר. הנה ברגע זה כלה לבי אליך עד לכאב. השעות המקוטעות היחידות רק גירוני ואני אתענה ואתענה.
______________________
מה אעשה בחלב?
עד כה חשבתי, כי איני נחוץ שם ועבודה רבה לא תהיה לי, ועל סמך זה בניתי לי ארמונות דמיון והתוויתי תוכניות.
אך הערב הראו לי טלגרמה מן המשרד שלי והם מאיצים במשלוחי ודורשים אותי בתוקף. משמע שיעמיסו עלי עבודה, ועבודה מתה, כתיבה וחשבונות...
קללה רובצת עלי.
שם[5] מתחיל בניין ופה מתחולל החורבן ואנו בתוכו נהרסים.
ואנו כה פעוטים ודלים, בוֹסֶר אנו, בלתי מוכנים ואי מזוינים לתפקידנו בעתיד. והרי תפקידים!
מי יתנני עתה חצי שנה של חיים שקטים בפינה חבויה. להיות כל היום חופשי ויחידי ולהיפגש בכל ערב איתך.
הרים הייתי עוקר וטוחנם, עולמות הייתי כובש ברוחי והייתי מרגיש, כי שולח אני שורשים, מתבסס, מתעמק.
יש כל כך הרבה ללמוד ואנו נפרטים לקטנות הולכים ונִזְרים מכל עניין יקר.
והעבודה הזרה מטמטמת את המוח ממיתה את ההרגשה המתפרצת לפעום, לרתוח.
אחר הכל ילדים אנו, צפורה, ולדבר יודעים אנו ומתנחמים מפני אי המעשה אשר לא הזדמן לפנינו. כאילו לו הזדמן היינו עושים...
די לי.
מצב רוח זה יעבור בטח. אך קשה ואיני רוצה גם לפזרו עתה.
מצב רוח כזה היה לי בהיכזב התקווה לבוא לא"י מקושטא בפעם הראשונה; היה גם בצאתי מא"י אז מראס-אל-עין[6] כשהתהלכת אחרי על הפסים וביקשת לטרפני בעיניך. היה גם בעוברי את הגלעד בפעם השנייה יחידי בדרכי למעאן; והוא חוזר עתה. ואולי יחלוף ושוב יחזור.
ושנים עוברות.
צפורה, צפורה. אני רוצה לראותך פה על ידי. לקחת את כולך בידי, לשפך את עצמי בך ולהמיס אותך בקרבי.
געגועַי הם כאב. כיסופַי - עינויים.
מתי, מתי נתראה, צפורה.
___________________
כיתבי לי. כיתבי לי. השמעת? לא די לזוכרני בהפשטה. אל תניחיני בודד, עזוב. כיתבי לי. ואל תכתבי בעצבנות ואל תקטעי את הדברים כדרכך.
אקבל נא ממך מכתבים שקטים, שקטים שירגיעוני, התעמקי במכתבים, מיסרי לי מחשבותיך ורגשותיך, ארגיש בהם את לטיפתך השקטה, את החלקת ידיך על שערותי, את נשיקתך על מצחי.
צפורה.
צפורה.
___________________
ראיתי את לבנסון בדגניה. דיברנו קצת, כמו שאומרים. אבל כשהתחילה השיחה להתעמק ול"התאַנְשֵם"[7] הפריעו לנו ושוב לא היה זמן לחַדְשָהּ.
_______________________
כיתבי לרבקה. אם תוכלי - תסעי פעם לראש-פינה. הלא היא כה יחידה, ואחר הכל, הלא כה קשה לה לחיות עם עצמה.[8]
שלום לך,
משה שלך
כיתבי ע"י הפלדפוסט עברית. תוכלי להשתמש באמצעות הד"ר בירם. הוא בא לעיתים לחיפה - אל ח' כהן.[9]
[1] מהנעשה מעבר לקו החזית, בשטחי יהודה שכבר נכבשו בידי הבריטים.
[2] ה"מיור" המאוזכר במכתב 90.
[3] תופיק בֵי המאוזכר במכתבים 90 הע' 7; 108 הע 1.
[6] כזכור, יצא מ"ש ברכבת מתחנת ראש העין לדמשק, שם חנתה יחידתו, בתום חופשתו הקצרה הראשונה ביוני 1917. בדרכו צפונה, במרחביה, נודע לו כי בינתיים הוחלט לשגר את יחידתו ארצה וכי עתה היא חונה בדמשק (ר' מכתב 69).
[8] בין צפורה ורבקה התנהלה בתקופה זו תכתובת אינטנסיבית (שמורה באמ"ש).
