יום ד',  28/8/1957

ב-7.30 יצאתי לת"א. הגעתי לע"ע במצב של עייפות מופלגת מרוב טילטולים ומשינה לא סדירה. המשכתי בעריכת ספרי ובקריאת ג'ילאס. בעמוד 139 של זה מצאתי את הפסוק המבריק הראשון: "אם חרב המשטר הטוטליטרי הייתה תלויה כל השנים הללו מעל לתרבות היוגוסלבית, הרי חרב זו ננעצה בלב התרבות הרוסית". בדרך כלל, אילו ניתן לי כתוספת כישרון מה שחסר לג'ילאס ביכולת כתיבה, הייתי גאון עולמי בספרות.

לארוחת צהריים בדירה בא קובי. הוא ביקר בנווה ים ועמד על מצב הדברים. שני בניו של יהודה גמרו אומר לנטוש קיבוץ זה. לגבי נבות אין בעיה. ימצא עבודה בכל מקום וסופו אולי להיקלט בקיבוץ אחר. חיים מושכו לחמדיה. לא כן שלמה, שהוא בעל משפחה ואשר נקעה נפשו מהקיבוץ. סברה שאילולא הפילוג לא היה עוקר מיגור. עתה שעקר משם ולא נקלט בנווה ים, הרי פניו מועדות למושב וכשלב מעבר - לאיזה משק מינהלי כ"ייצור ופיתוח" או חוות זרעים או "חק"ל". הצרה היא כי מקומות שחשקה נפשו בהם נתונים בעיקרם למרות "האיחוד" ואילו זה נוקט כלל מובן לא להעניק פרסי מישרות לעוזבי קיבוצים. מתבקשת עזרתי.

כל אחה"צ עסקתי בעריכת ספרי. לארוחת ערב ב"רמת אביב" - לכבודם של הרברט מוריסון ותום ויליאמס המבקרים בארץ כאורחי הממשלה ונהנו הערב מהכנסת האורחים של ההסתדרות. תום ביקש בין השאר לעמוד על הנפקא מינא בין מפא"י לבין שתי סיעות השמאל. אחד מחברי מפ"ם ניסה להסביר. אמרתי לתום באוזני כל: "אל תשאל אם יש הבדלים, ודאי ישנם, אלא אם ההבדלים שישנם הם כאלה שיש בהם כדי להצדיק פילוג תנועת הפועלים".

מהארוחה נסענו ל"בית המלין" לאסיפה פומבית, בה ישבתי ראש ושני האורחים נאמו.