יום א', 23/6/1957
ב-7 יצאתי עם חיים לת"א.
בעיתונות הצהרות מרעישות של שמעון פרס בנשף שאלות ותשובות שנערך מטעם אגודת העיתונאים בבית סוקולוב. תמונה מדהימה של הפקרות מדינית בקרב מדינה דמוקרטית! פקיד מינהלי מרשה לעצמו - ולמעשה הממשלה מרשה לו - להשמיע הכרזות מפוצצות על כוונות הממשלה, ולכבד את דעת הקהל בכל מיני אפתעות: אם ישתמש נאצר בצוללות הסובייטיות נגד ישראל, תפעיל ישראל נשק עוד יותר יעיל; על ההתפרעויות הנמשכות והולכות יבואו מעשי תגובה, לאו דווקא לפי הנוסח הקודם, אבל תגמולים בוא יבואו; אין כל טעם לשלוח אוניית מיבחן לסואץ שכן כבר הקרבנו "בת גלים" אחת ולא נקריב עוד אונייה לשווא. ההכרזה האחרונה לגמרי מופקרת - הן היא עומדת בניגוד גמור לנוסח שנקטו רה"מ ומשה"ח פה ומשלחתנו לאו"ם בניו-יורק - ולא חשוב אם היה זה נוסח מחוכם, אבל הוא היה הנוסח המוסמך. ובכן הממשלה נוקטת גירסה אחת להגדרת מדיניותה בשאלה בוערת העומדת על הפרק, ואילו מנכ"ל ביטחון קורע אותה גירסה ומטאטאה כאילו הייתה עשויה קורי עכביש ומגיש לציבור גירסה משלו. חבלנות וחוצפה יתרות מאלו קשה לתאר. וברור כי רה"מ יעבור על בריונות זו בשתיקה וגם הממשלה תתפשר. ואחרי כל אלה דרוש יחס של כבוד לממשלת ישראל!
ב-9 באתי למשרדי ע"ע בשדרות רוטשילד - "עיינות" לשעבר - וישבתי שם כל הבוקר. מרבית הזמן ביליתי עם משה כצנלסון, שהתקדם הרבה בתהליך הבראתו, ועם ירוחם לוריא - קיבלתי דוח מפורט על מצב הספרים שהחלטנו על הוצאתם, נתאכזבתי מאיטיות הקצב ועשיתי משהו לדרבן ולהחיש את הופעת הספר הראשון - "המדבר וארץ הבחירה" לאורבך.
באמצע השיחה נכנס יהודה ארז והפגין התקפת עצבים - טען כי הוצאת ספרים תנועתית היא נשמת חייו, כי הוא עצמו דגל במיזוג "עיינות" עם ע"ע, אך משבוצע המיזוג מצא עצמו דחוק לקרן זווית ללא כל בהירות לגבי מעמדו ותפקידו. אמרתי לו כי לפי המשטר שירשתי הוא יהיה עורך המדור של ספרות התנועה. ביקש לדעת ספרות התנועה מה פירושה. דחיתי את הבירור איתו למחר.
אכלתי ארוחת צהריים עם חיים אצל גב' פרידמן. סיפר לי כי הלה העומדת ללדת באלה הימים ניבחנת עכשיו לקבלת תעודת גמר של המדרשה המוסיקלית – בחינותיה הוקדמו עקב הריונה. גם הרי נבחן עכשיו לתעודת בגרות ולעת עתה קיבל 10 בתנ"ך ובתלמוד.
אחה"צ שיחה ממושכת עם גיורא. שאלתיו על ההפקרות של שמעון פרס. אמר כי כתב הבוקר בעניין זה לב"ג ולגולדה אך הוא בטוח כי מכתבו לא יועיל כלום. ב"ג בהחלט מתיר את הרצועה לאנשים כפרס וכאלמוגי מבלי לחשוב על התוצאות. שביתת "אתא" הוכרזה על ידי אלמוגי על דעת עצמו. לבון עמד מנגד. אמר אדרבה, ישבור את הראש. גם אשכול הקל בדבר. רק לאחר שחלפו שבועות ללא פיתרון התעוררו שניהם על חומר המצב. בינתיים נתגבשה התעקשות מצד מולר והסבך החמיר. בישיבות שנתקיימו נקט ב"ג לשון תקיפה כלפי אנשי חיפה. הללו דרשו מהמפלגה הזדהות איתם. ב"ג שאל אם הם מזדהים עם המפלגה ומקבלים מרותה. על זה באה התשובה השערורייתית: "נתייעץ".
גיורא קבל מרה על מצבו הוא ועל האווירה שנוצרה סביב המזכירות. עובדיה פורת התפטר [מהמזכירות]. עניין הדירה של אשכול העבירו על דעתו - הוא נוקם ונוטר לאשכול ומסית נגדו ללא כל מעצור, גם כלפי זרים. גם חנה למדן התפטרה בשל נזיפה שקיבלה על עבירת סמכות. לבון נוהג שיתוף פעולה גמור עם הממשלה - נגד העלאות שכר, נגד העברת מפעלים ל"סולל בונה" במידה שהדבר מרתיע מהשקעות הון וכיו"ב - אך הוא מקניט ומקומם אנשים וחוגים על ידי אופן דיבורו והתנהגותו. גיורא עצמו מתחיל שוקל עם אין עליו להתפטר.
אמרתי לו כי אסור לו להעלות כדבר הזה על דעתו. התפטרותו תביא לידי הרס גמור. עליו להחזיק מעמד במערכה ולא לוותר. אמר כי גם אהוד אמר לו כי כנראה אין הפעולה המפלגתית עניין בשביל אנשים כמוהו וכגיורא. בינתיים הוצע לאהוד ללכת כשגריר לגאנה והוא נוטה לקבל את ההצעה.
אמרתי כי אהוד יכול להיות שגריר מצוין בגאנה, אך נטישתו את עבודת המפלגה לאחר שנכנס לתוכה לפני תקופה כה קצרה וניסה למלא בה תפקיד אחראי מוכרחה למוטט את שארית מעמדו בתנועה. אם ישאל בדעתי אזהירנו על כך ואם יעמוד על רצונו לקבל את המינוי אנסה להסביר לו כי הוא רשאי לעשות זאת רק אם הוא מחליט להיכנס לשירות החוץ ולהתמיד בו. פעם אחת ולתמיד עליו לייצב את מעמדו ולחדול לקפוץ מתחום לתחום.
גיורא אמר כי הצרה היא שהמזכירות המצומצמת מורכבת למעשה רק ממבצעים ולא מבעלי סמכות ציבורית. חשוב היה להקים אורגן מרכזי מצומצם שיהא לו משקל מוסרי. אמרתי כי אם אני דרוש לו למטרה זו הריני לרשותו.
לבסוף ביקש גיורא עזרתי בשני תחומים: הסברה בכתב והטיפול בנוער. לשני תפקידים אלה טרם נמצאו גואלים. הבטחתי להתעניין.
כתבתי יומן וקראתי בספרו המפתיע והמתוסבך של מונסרט - חליפות.
ב-6 ניגשתי לבית הקברות לרגל יום פטירתו של ארלוזורוב, שנדחה, כנראה לרגל היעדרי. הייתה חבורה קטנה - המשפחה וידידים ספורים. לייבלה גלאנץ שר "אל מלא". כדרכם בכל שנה שלחו אנשי כפר חיים משלחת עם זר פרחים - שני חברים קשישים ולהקת בנות מהשביעית, בנות י"ז, יעלות חן, ואיתן נער אחד לרפואה. מבית הקברות נסענו לבית [האלמנה] סימה, בהתאם למסורת, ובחלקי עלה להוביל את הנערות - נפלא היה לראות מקרוב את יופיין ובריאותן.
אחרי ארוחת הערב ניגשתי אל עדה, דאגה חדשה: הדודה אנה [שרתוק] הגיעה לתשישות גמורה וגם דבריה לעו - פתאום התחילה לדבר על אמה כאילו עודה בחיים ועוד כהנה. הוכרחו להכניסה למוסד לישישים חולים של קו"ח והחזקתה תעלה 7 ל"י ליום. השותפים: דודה גוטה, ציונה, אני ועדה. שלושת הראשונים 60 ל"י כ"א ואילו עדה 30 ל"י. כלום מוכן אני לשאת בנטל. אמרתי כי אין כל שאלה בדבר ועל כל פנים אין דבר שלא אעשה למען אלמנתו של דודי ולודיה. המדכא בכל העניין הזה הוא כי דיקה הבן אין ידו משגת להשתתף בהוצאות הטיפול באמו אף בסכום פעוט.
בשובי הביתה כרעתי מעייפות אך המשכתי בקריאת אותו ספר מוזר.
