עין אל פֻווילה,  כ"א אב ע"ז  [9.8.1917][1]

יקירי ואהובי הדמשקאים!

 

 

אני בטוח שלא התפזרתם לכל רוח ועוד יש לפנות אליכם במספר רבים. בך, יקותיאל, עמוד התווך של מרכז דמשק, הלא אין להטיל שמץ ספק. גם משה[2] בוודאי שם וכן גם פנחס.[3] תלוי בין ברי ושמא הוא דב, כי עדיין לא הגיעתני ידיעה מפורשת על השתקעו והכותו שורשים בדמשק, אך אני רוצה לקוות, כי כבר תם פרק נדודיך דב, וכי נעשית יושב קבע בבירתה של סוריה.[4]

 

וכך אני פותח.

 

כתבתי לך, יקותיאל, מירושלים,[5] ומאז אתחיל.

 

המשטר[6] יצא את עיר הקודש ביום רביעי ו' אב [25.7.17] לפנות ערב. בזה התחיל הטיול השני שלי אל הגלעד - ברכיבה. את הדרך בין ירושלים ועמאן עברנו בחמישה ימים. לא היינו ממהרים, עוברים ביום 25-20 ק"מ, חלק בבוקר השכם וחלק לפנות ערב. את הצהריים והלילה היינו מבלים באיזה מקום-מחנה על מים.

 

בלילה הראשון לַנו בחאן בדרך ליריחו. ליל מחרתו ביריחו. צהרי יום המחרת - על גשר הירדן. היה חום לוהט. מיהרתי להתפשט ולקפוץ המימה ולא היה חשק לצאת. לפנות ערב יצאנו שוב לדרך וַנֵט אוהלנו בפתח הרי הגלעד על מי הנמרים. משה [כרמי] ודב זוכרים את הנחל הרזי הנפלא הזה, את הערבות, הוורדינונים[7] והסוף העוטרים אותו, מגלים ממנו טפח ומכסים טפחיים, את צלילות מימיו ואת רעשם אשר לא ייפסק. הייתה שקיעת שמש יחידת-סגולה על פני ערבת הירדן מעבר להרי יהודה. הוד אציל היה בטבע וחירות אדירה נבעה ממנו, חירות אשר העירה נפשי מתרדמתה ותעורר בה כוחות קדומים ושאיפות כבירות, אשך תבעו את מרחבם וביקשו לפרוק את עול העבדות.

 

ולא היה איש איתי וההתעוררות לא באה. ושקעה השמש, היו שעות של ירח חיוור ולאט לאט ירד עלי החושך ואשכב לישון.

 

למחרתו חדרנו - נניח אותם - חדרתי אל הגלעד. הלא בשבילם הייתה זו דרך בין האזור הצבאי של יריחו והאזור הצבאי של סַלְט, ובשבילי הרי זה היה - הגלעד. מי מכם זוכר, חביבי, את הפסגות הנפלאות המתחרות אחת ברעותה בגובהן ובשיאן וברוחב הנֶאְדָרִי של האופק שהן פותחות לעיניך ובהוד המראות הנשקף מעליהן. הלא הנשימה תקצר מהכיל את המרחבים והמרחקים המשתרעים לרגליהם, העיניים תחדלנה מחבקן.

 

הפעם נכנסתי אל הגלעד באותה הדרך שבטיולנו יצאנו בה - דרך מעין יתרו, לרגלי אותו הר שהעפלנו לעלות עליו לראות בהנץ השמש, מלֻווים בכל הדרך על-ידי נחל נמרים, או יותר נכון - מלווים אותו.

 

וכך נכנסתי סַלְטָהּ.

 

מסלט והלאה עוד נמשכת העלייה ועוד פותחת עולמות חדשים. ארץ בני עמון, הרי מלחמות יפתח. לאט לאט מתחלקים קמטי ההרים ומתחילה ירידה איטית. בדרך בין סלט לעמאן - 34 ק"מ - יש רק 2 כפרים היושבים על שני מעיינות, עין אלאחמר ועין אלסֻוֵוילה. בשני חנינו בצהריים. הכפר כולו צ'רקסי וצֶ'צֶ'ני - ערבים אין בו. התושבים מהגרי קווקז צוררי הערבים ואוהבי הממשלה. כל הגברים עד אחד מזוינים עתה על ידי הממשלה - נגד הערבים - ברובים - עפי"ר קַסַלֶה [סוג רובה (באות ערבית)] וב-200 כדור כ"א. מלבד זה יש בידם סכינים ופיגיונים ואקדחים לרוב. גם רובים אנגלים מזדמנים, קנויים מן הערבים. ריח סכנה והגנת חיים מתחיל להיות מוחש באוויר. בדרכים אין לפגוש איש, אם חייל או בַּשִי-בּוּזוּק,[8] כערבי כצ'רקס, בלי רובה ורצועות כדורים אחדות.

 

עמאן עיירה נפלאה, יושבת על נחל. רבת גנים. בייחוד רבים פה הלִבְנים (טוֹפּוֹל),[9] ישרים זקופים וגבוהים, נטועים טורים טורים בני שורות אחדות במרובעים, לשַמש גבול לשדות ולגנות.

 

אמרתי: עיירה נפלאה. באמת יפים הגנים וחלק העיר הצ'רקסי. החלק הערבי אין בו חדש על יתר הערים הקטנות בסוריה. החלק הצ'רקסי הוא די פיוטי ומזכיר את לרמונטוב ושיריו על הקווקז.[10] העיר כולה חדשה. יש בה שלושה-ארבעה בניינים עתיקים, כנראה מימי הרומאים: אמפיתיאטרון, מבצר והיכל.

 

תחנת מסילת הברזל רחוקה כשלושת רבעי שעה מן העיר. בבואנו מצאנו טלגרמה המצווה עלינו לבוא ברכבת הראשונה מעאנה. עד כאן אין אנו יודעים עדיין דבר ברור על תעודתנו ועל מצב העניינים בסביבות מעאן. שמועות משמועות שונות מתהלכות: השבטים מרדו, ג'מאל קנה שֵיח'ים אחדים ועוררם למלחמה על המורדים (לכל משפט צריך להוסיף [פה באה מילה לא ברורה בכתב ערבי]), ובכן, יש מלחמה בין שבט לשבט. מלבד זה מלחמה בין המורדים ואנשי הצבא. בתגרה אחת ניצחו הערבים והשמידו מערך. רק מפקדו בלבד ניצל בעור שיניו ותהי נפשו לו לשלל. המורדים מחריבים גשרים, עוקרים פסי רכבת, מפסיקים את הטלגרף.

 

למחרתו עלינו על הרכבת וניסע. איני רוצה להרצות לפניכם את פרטי התלאות שמצאונו: איך עד הרגע האחרון לא ידע איש בתחנה אם תלך הרכבת מחוסר עצים; איך אחר שנמצאו עצים לא היה מי שיחטבם; איך אחר שזזה הרכבת ועברה מרחק ידוע עמדה מלכת בעָקוֹב קשה אחד ונאלצה לשוב ולהשאיר שני וַגונים; איך רב השליש שלנו עם פקיד התחנה, נלחם עם הפרדים האנגלים וסוף סוף ניצח והדחיק אותם בין יתר ה"כבוּדה" (פיני, באר להם); איך, אחר שנשתחררה הרכבת משני הוַוגונים, ונזדיינה בשתי מכונות [קטרים] והגיעה שוב לאותו העקוב - לא יכלה למרות גניחותיה וכעכועיה הרבים וקללותיו הנמרצות של המכונן לִפְסוֹג והתחילה משמיעה צפירות קורעות אוזן לתחנה – לעזרה; איך, אחר שלא הובנו הצפירות, כי עזרה לא באה, נשלח אחד המובילים בריצה, רגלי, לתחנה; איך נשארנו אנו עומדים באמצע שדה וכבר התחלנו מחשבים אם לא כדאי להוריד את כל החיילים (היו איתנו שתי פלוגות) ולצוותם לדרוך את הגלגלים; איך עבר באותה שעה ערבי נער, רכוב על חמור קטן באותו שדה, עמד וצחק בפה מלא בחושפו שיניים כקצף לרכבת, כאומר: מי את כי תתחרי בחמורי - גם את אמרת לעלות? ואחר בעט ברגליו בבטן החמור וההוא התחיל רץ ברגליו הקטנות במעלה ההר ונעלם מהר מעברו; איך סוף סוף באה מכונה שלישית, קטנה, המשמשת במחסן התחנה, נתלתה ברכבת מאחוריה והתחילה דוחפתה בכל מאמצי כוחותיה כששתי הקדוּמוֹת מושכות בנשימתן האחרונה מלפנים, והרכבת נכנעה סוף סוף ובחריקת גלגלים וקמיצת הקפיצים התחילה מתנועעת - כל זאת וגם שיגעונותיו והתרגזותו של שירהולץ באותה שעה - לא אספר לכם (פסקה זו נכתבה בסגנונו של יוסף פלביוס או בכלל של הסתוריוני רומא).

 

וכך זזנו. חצי יום ולילה עברו ברכבת. הדרך מעמאן קְצתה בין הרים ואחר - נפתח מישור רחב, רמה שהיא המשך החורן, רחבה וחלקה עד האופק. היה ליל ירח ואני עמדתי בחוץ ושרתי בקול רם לקראת הרוח. תקפו געגועים בלי פשר, געגועים סתם שנתבטא בהם הכל, כל אשר המוח חושב ולא חושב, כל אשר הלב מרגיש ולא מרגיש.

 

והנה, בבואנו בבוקר לתחנה האחרונה לפני מעאן (אגב, מספרים אחדים: מדמשק לדרעה 125 ק"מ, מדרעה לעמאן 99 = 224. מעמאן למעאן 236 ק"מ. היינו, מדמשק למעאן - 460, כערך המרחק מדמשק לבאר-שבע (477). כמובן, אלה הם מרחקי רכבת ולא מרחקים גיאוגרפיים, ממעאן למדינה - 844! ק"מ). ובתחנה זו הודיעו לנו בחגיגיות רבה, כי בעצם הלילה הזה הרסו הערבים גשר ע"י פצצות - במרחק 4 ק"מ מהתחנה - 17 ק"מ ממעאן. עמדנו באותה תחנה כל היום ובינתיים עבדו מהנדסי מעאן ופועליהם בתיקון הגשר - תיקון ארעי רק עד כדי להעביר את הרכבת שלנו. סוף סוף באה ידיעה, כי הדרך פתוחה וניסע. באנו עד הגשר. כל האנשים ירדו ועברו מתחת לגשר רגלי. הגשר חוזק הרבה ובידי אמן. ברור, כי זהו מעשה ידי אופיצר אנגלי. בעבור הרכבת עליו הזדעזע הגשר כולו והאבנים התחילו להידַרְדֵר. היה רגע נורא. הגשר גבוה וארוך, והרכבת עם האנשים והבהמות שנשארו בה הייתה בסכנה - נפילה אל התהום. המהנדס כיסה את עיניו בכפות ידיו והתחיל מיילל כילד. אבל הכל עבר בשלום.

 

למחרת הרסו הערבים גשר אחר.

 

סוף סוף באנו מעאנהּ. רק כאן נודע לנו המצב האמיתי. בקיצור: השבטים במדבר מדרום ודרומית-מערבית למעאן - מורדים. המרידה מתבטאת במה שאמרתי לעיל. הם שואפים לחדור אל הארץ הנושבת, גלילות עמאן, מעאן, כרךּ - לשוס ולבוז. האנגלים תומכים בהם, אבל אנגלים עצמם אין. אולי רק בודדים. דרך עקבה בידי המורדים, אבל במפרץ עקבה וחופיה (עציון גבר) אין אנגלים. מן המפרץ ולדרום לחופי ים-סוף אחוזה ג"כ הארץ מרד - שם גדודי השריף [חוסין, אבי פייצל ועבדאללה]. אבל לעת-עתה אין קשר בין שבטי השריף ושבט אבו-טַיַה המורד בסביבות מעאן. ובכן, נתמך שבט זה על-די האנגלים בנשק ובמִירֶה [תחמושת; המונח מובא גם בתורכית באותיות ערביות: קֶפַנֶה]. וגם באוכל. אבל חיטה ושעורה אין האנגלים מרבים לתת, כי אם מסתפקים הם בסוכר ובאורז לשֵיח'ים וזה אינו משביע, כמובן. על-כן נמצא השבט במצוק גדול. מספר המורדים בחבל זה הוא לכל היותר 3,000-4,000, אולם עד כה לא פגעו במחנה גדול מ-800-700 איש.

 

בראשונה לא שמו לב למרד והסתפקו בשמירת המסילה (בהצלחה רבה, כפי שרואים לעיל), ובהעמדת מצבי [עמדות] שמירה במקומות שונים. אך ההתנפלויות החלו נעשות עזות פנים יותר ויותר ואז החליטו לעשות צעדים נמרצים ולהיכנס עם הצבא לפנים הארץ.

 

והנה, שני הפולמוסים הראשונים נסתיימו בתבוסה ובחרפה רבה. בראשון שללו הערבים מקלע-הרים. בשני השמידו מערך שלם. הרגו, פצעו, וכ-200 איש לקחו בשבי.

 

הסיבה הייתה, קודם כל, בטלנות המפקדים, שנית, פחדנות החיילים, שלישית ובעיקר, עורמת הערבים. התורכים בטלנים. הצבא לא מסודר ולא מלומד. פרשים שאינם יכולים לעמוד בפני אש הרגלים.

 

יתרון הערבים הוא, כי מתנועעים הם במהירות נוראה, עוברים מרחקים כהרף עין על סוסיהם ובייחוד על הוֹגְנֵיהֶם [הוֹגןֶ - גמל רכיבה]. עדי ראייה מספרים על מצבים כאלה: עומדת "פוסתה" [חוליית משמר], "נוֹבֶּטְצִ'י" [זקיף] עומד על המשמר. פתאום רואה הוא על הגבעות הרחוקות גדודי ערבים מתנפלים. הוא צועק: "סִילַח בַשִינַה!" [היכון לירי] ועד אשר מספיקים יתר אנשי ה"פוסתה" לצאת מאוהלם ולכונן את רוביהם, והנה ההוֹגנים כבר על-ידם, בתוכם ומסביבם.

 

לערבים אין חזית קבועה. בחופש תנועתם ובבקיאותם בכל קיפולי ההרים והעמקים יכולים הם להתנפל בכל רגע מכל כיוון.

 

המקרים האחרונים הסבו תשומת לב הגדולים. ג'מאל הקטן[11] בעצמו בא למעאן לעמוד בראש גדוד וללכת איתו המדברה. ג'מאל הגדול דרש שילך עד עקבה, אבל הקטן מבין כנראה בענייני צבא יותר ממנו ועד עקבה לא הלך. וטוב עשה.

 

בבואנו למעאן כבר היה ג'מאל עם משטר וחצי רגלים, 2 מקלעי הרים, משטר פרשים-פרדים ו-8 רובי-מכונה במרחק 15 ק"מ ממעאן על-יד מעיין. למחרתו יצא משם והלאה לדרומית-מערבית - ואנו התחלנו רודפים אחריו.

 

יום נחנו במעאן. חשבנו שנעמוד עוד יום, והנה בערב קיבלנו צו לצאת בשעה 12 לדרך. היו איתנו שתי פלוגות רגלים (מן הטבור הראשון. בִינְבַשִי [רב-סרן] רַשיד נשאר במעאן בבית החולים - זאת לפיני), שני רובי-מכונה ו-2 מקלעי הרים ממעאן. הלכנו כל הלילה. בדרך עשינו קַנִיבִּינְדַר טֶרִיבַּטִי [תורכית: התארגנות הקפית]. בבוקר ב-8, אחר הליכה ורכיבה בלתי פוסקת של 7 שעות, הגענו למעיין מריקה. שם ניתנה מנוחה של 2 שעות. החום היה נורא. אוכל לא היה. המים נדלחו מייד מכל האדם והבהמה. עם ג'מאל הספקנו להתראות. הוא הלך קדימה והרשה לנו להישאר לנוח קצת ואחר ללכת בעקבותיו. אחר הצהריים חשב ג'מאל לתפוס את מעיין אל-פוּוילה, שעליו חנו אז הערבים, והיה בטוח שתהיה תיגרה.

 

בערך ב-11 יצאנו שוב לדרך. הגדוד שמלפנינו התנקש בינתיים עם הערבים על-יד מעין פווילה. הוצאו אלו מאות כדורים משני הצדדים בלי תוצאות. מהרה באו המקלעים ואחר הירייה הראשונה רכבו הערבים על הוֹגניהם וסוסיהם ונמלטו. חבל שלא ראיתי אותם, כי היינו מאחור. עד היום לא נראה בפווילה ובכל הסביבה שום ערבי ואולי גם לא יֵראה.

 

הצבא התאסף על יד המעיין ויט אוהליו. מכל צד אחזו באמצעי הגנה. באותו ערב נתמנה שירהולץ למפקד גליל מעאן ולמפקד גדוד פווילה. שני אלה כיצד?

 

מפקד גליל מעאן הוא מָכון [מעמד, כהונה] צבאי חשוב, בייחוד עתה. הוא מפקד ושומר על קו המסילה מעמאן ועד איזה מאות ק"מ מדרום למעאן עד גבול מפקד מַדינה. מלבד זה הוא הממונה על המלחמה והכנעת המרד, על שמירת הביטחון והמנוחה בארץ והגנת התושבים. נדמה לי, שיש לו רשות הפיקוד גם על כרךּ. לו נשמעות כל מחלקות הצבא - הרגלים, הפרשים הקלעים, ראשי ההובלה, פלוגות הטלגרף והתלפון, בתי החולים, מפקדי תחנות המסילה וכו' הנמצאים בגליל.

 

בשביל שירהולץ העיקר במינוי זה הוא שייפוי-כוח מפקד זה הוא כייפוי-כוח פירקה, כי גבוה הוא מעל משטרים רבים, זאת אומרת, שבמינוי זה מתפטר הוא מה"קמו" [המונח לא התחוור] ומתעלה למדרגת מפקד פירקה. הפשה הבטיח לו אֶרְכַּן חַרְבּ [ראש מטה]. עַלִי יישאר יַוֶור [של"ש] ויתלה פְּטוּרֵי ציצים מעשה חושב על שכמו ואני בנמזדיותי אהיה לתורגמן אזורי.

 

ועתה, גדוד פווילה. גדוד קורא אני ל-detachement, אוֹטְרְיַד, ז"א הרכב של מיני צבא שונים: רגלים, קלעים, ולפעמים גם פרשים ושאר ירקות כמו מְבַצְרים, מובילים וכו' - הסרים כולם למשמעת מפקד אחת ונמנים לתעודה ידועה במקום ידוע באופן עצמאי תחת פקודה ישרה של איזה מפקד צבאי גבוה, במקרה זה תחת ראש החיִל ה-8.

 

והמצב הוא כזה. לעת-עתה נמצא שירהולץ בפווילה וקיימקאם אחד ממלא מקומו במעאן. בקרוב יבוא מפקד חדש ל"קמו". שַעַבְדִי (הוא הבריא המסכן, פיני, לא קיבל לדאבונו תַבַדוּל הַוַוה [חופשת מחלה] ויָשוֹב אל המשטר) ימלא מקום המפקד ושירהולץ יבוא לשכון במעאן ולפקד על הגליל.

 

וכך נמצא אני בפווילה, כ-45 ק"מ דרומית מערבית ממעאן. הנני במדבר אדום, כך אני מדמה בנפשי, או על הרי שעיר. ובאמת איזו קללה רובצת על הארץ הזו. ברגע בואנו לא יכולתי האמין, כי אפשר לגור פה והנה גרים אנו כאן כבר שישה ימים, חיים חיים טובים ואיננו חסרים דבר; מתרגלים לכל.

 

יש הרים. עצים אין. שיחים קצרים ואבנים. האדמה לא שחורה ולא אדומה, נטחנת בנקל לחול ולאבק. יש מעין אבל ירק אין עליו. המים די קרים וצלולים אך טעמם כבד. גם האוויר כבד. ביום חום צורב, וכשלפעמים נושבת רוח קרירה אין היא מלטפת ומרעננת. בעלותך על הר גבוה - וכאן ההרים עולים עד 1,450 מ', כל העמקים גבוהים מ-1,000 מ' - אין אתה מרגיש בהתרחב החזה ובהקל הנשימה. עם החושך נופלת בבת-אחת החמימות ובלילה שולט קור חורף (ברוכה תהיה לי שמיכתך, מחלופצ'יק[12]). חיות אין, מן השרצים - רק לטאות. עופות נדירים מאוד.

 

אבל האדם מחייה הכל. עתה על כל גבעה ובכל עמק אוהלים. עוקרים שיחים ומבערים אותם לבשל אוכל ביום ולהתחמם בלילה. מובילים סוסים וגמלים להשקות. עובדים במרץ בביצור. מעבירים קווי תלפון וכו'.

 

שירהולץ הראה כישרון בהצגת פלוגות הביטחון. אנו מוקפים עתה ברשת של עמדות. בַכּל חפירות הגנה ומבצרים קטנים - עשויים קירות אבנים. אבל הערבים נעלמו ואינם. גם האווירונים הנשלחים ממעאן (ג'מאל הקטן עודנו שם) אינם מוצאים את מקום מקלטם. פעמים ראו רוכבים אחדים על גבעות במרחק רב. יש חושבים ששתיקה זו הנה הרת רעה, שהערבים אוספים כוח ומתכוננים להתנפלות. אפשר שמתאחדים הם עם השריף - מי יודע.

 

בכל אופן, המצב הוא די מעניין - מצדו הכללי. אם לא להביא בחשבון את הרפתקאות הרוח ואת השבר שבלב אחרי הפרידה מא"י - לאחר שהתאחיתי עם כל העניינים הקרובים.

 

מצבנו החומרי מזהיר. אוכלים עד להתפקע. בשר יש די - עיזים. ירקות מביאים ממעאן. סוכר לרוב. שותים תה מתוק. יש תיאבון כביר, כי עובדים הרבה מאוד. כל יום מבלה אני לכה"פ 5 שעות על סוס. ביום בואנו הנה לא ירדתי מן הסוס כ-16 שעה. הוסיפו לזה ליל אי שֵנה. אחרי עבודת 24 שעות שֵנה של 6 שעות ואח"כ שוב מבוקר ועד ערב רכיבה, ובערב כתיבה בלי סוף. עתה יותר קל. שירהולץ עייף והיום לא יצא כמעט מפתח אוהלו. הלוואי שגם מחר יהיה כך.

 

אני חושב, כי בעוד ימים אחדים נעבור למעאן ונתחיל להתכַיֵיף, גם אותומוביל אי"ה יהיה לנו ואווירונים יהיו נכונים לשרתנו.

 

אם הארכן חרב שיבוא ידע גרמנית, או לכה"פ צרפתית - וזאת יידע הוא בוודאי - תקל עבודתי.

 

עד כאן אודות עצמי.

_______________________

 

ומה אצלכם, חביבי? מה בא"י? כיתבו. בייחוד עליכם, דב ויקותיאל, לכתוב. כיתבו כל אחד לחוד ואל ישליך האחד את יהבו על השני. גם אתה, פיני, השרה שכינה על עצמך ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי. במשה איני תולה תקוות וע"כ איני מבקש.

 

כיתבו על עצמכם ועל א"י.

 

מזלכם גרם, שההזדמנות הראשונה שנזדמנה לי הינה לדמשק, וע"כ זכיתם למכתב די ארוך ומפורט, די מקיף וגם קצת השתפכותי. הַנוּ גם אחרים ממנו ושלחוהו על פני המים. ילך לר"פ ומשם ליהודה. לרבקה כתבתי מכ' עברי ומכ' גרמני. הביתה התחלתי לכתוב. אם אספיק לגמרו אצרפנו למכ' זה וַלא אשלחנו בדואר הגרמני לירושלים.

                                                           ______________________

 

ועתה, בקשה לי אליכם. למה נרמה את עצמנו, בקשה לי אליך מחלופצ'יק, עוזרי ותומך ימיני.

 

אלה תקנה לי: א. פקרס חם – פוּפַיקה [רוסית: גופיית צמר עם שרוולים] בלע"ז. אם תמצא בזול, קנה שתיים. אבל חס-ושלום לא סמרטוט, כי אם דבר הגון. ב. 2 זוגות גרביים ואם תרצה 3. ג. סבון טוב לפנים - לא ריחני אם יש Suulest חתיכות אחדות. ד. אבקת שניים ומברשת, לא קשה ולא רכה, שלא נושרות שערותיה. ה. גפרורים. ו. חוטים שחורים ולבנים, מחטים, סיכות אנגליות. ז. בקבוק קוניאק ואם תרצה גם איזה יין הגון. ח. דברי אוכל מן המועט המכיל את המרובה, כגון גבינה אשר לא תתקלקל, איזו ריבה לממרח וכדומה. אם הרווחתי איזה דבר בעניין דפתרי הסיגרה[13] שלי, קנה תיבה של מתיקות דמשק; אם לא, אל תקנה. שלח, אחי, חשבון של כל הקנוי. אני בטוח שעוד עומד אתה בקשר-כספים עם וולודיה ולא יכבד עליך לחייב את חשבונו. כתוב גם את תוצאות עסק הדפתרים.

 

כתוב לרבקה, שתשלח דבש או ריבה בשבילי לדמשק, כי לי תהיה הזדמנות פעם בשבועיים ובשלושה ע"י אחד מאנשינו, אשר כולם יבואו אליך ויביאו לך מכתבים.

 

ובכן, שלום ידידי. אל תשכחוני. שלכם,

 

משה

 

המוכ"ז שמו מֻראד, בחור שלנו (לא משלנו),[14] פיקח ונבון דבר. יספר לכם בע"פ כל אשר תרצו. תוכל להאמין בידו הכל. תדברו איתו היטב על זמן נסיעתו לבל תאחרו.

                                                           _______________________

 

תם ונשלם המכתב.