זעם על גיורא
יום ו', 5/4/1957
גולדה בתבונתה השקולה מכריזה בעיתוני הבוקר - זאת אומרת במועדון "רוטרי" בחיפה אתמול - כי "אם יאלצונו - נילחם וננצח שנית!" שיא המדינאות היוצרת: נילחם ננצח ושוב ניסוג ושוב נילחם וננצח ושוב ניסוג וחוזר חלילה. העיקר - אנחנו צדקנו, וכל העולם אשם, שכן "לולא או"ם", כי אז היה כבר נאצר "נחלת ההיסטוריה!" הוי מה טוב היה חלקנו ומה נעים גורלנו אילולא באה על העולם צרה זו אשר או"ם שמה. אבל, אין דבר, אנו נילחם. ומה התוצאות הסופיות - זוהי שאלה אחרת, שנייה במדרגה, ואולי בכלל פחותת-ערך - אינה מעלה ואינה מורידה. אשרי האישה! ואשרי העם אשר אנשים - או נשים - כה זחוחים בדעתם וכה בטוחים בצידקתם וכה נעדרי לבטים וספקות מנהלים את ספינתו.
ונחום גולדמן ידידי התקנא בב"ג ואף הוא מצא הזדמנות להכריז אי-שם אתמול, כי אמת נכון הדבר, יש סיכויים לעלייה מבריה"מ, אולי לא מייד, כי אז כעבור זמן. איזו זיבה של דיבורי סרק!
"דבר" ו"הארץ" - "מלאים אותי". מראה המאמר ב"הארץ" מכובד ביותר. שכחתי לציין אתמול כי טילפנתי לליבנה להזהירו כי אני כותב נגדו. בינתיים הופיע אתמול מאמר נוסף שלו - באותו כיוון, הכל להוכיח כי המענק האמריקני פסול ונפסד ואשרי ישראל אם תשתחרר מנגע זה, ולאמיתו של דבר גם המגביות היהודיות הן פגע רע אך אותן אפשר עוד לסבול איך שהוא, כיוון שאינן כרוכות לפחות בנזק המדיני. זהו עיקר תוכנו של מאמרו הראשון ואילו המאמר השני מרוכז כולו בדחיית המענק וממילא מובן כי תשובתי אינה "מכסה" אותו, שכן כתבתי לפני שהופיע.
מראה העיתונים הרים קצת את רוחי: בכל זאת עוד יש בי רעננות להגות ולהביע - גם יש לי במה להופיע על במה ציבורית.
שלחתי לניו-יורק מברק ברכה לבריתו של יותם הנערכת לפי חשבוני היום. עד כה לא קיבלתי משם מברק המאשר את בואה של צפורה. מאוד לא הייתי שקט – חרדתי לאופי הפגישה ולאופן סידור הברית.
אתמול קיבלתי תשובה מאיזק בניו-יורק בדבר הספר היפני: זכותו של אותו סוכן חלה רק על התרגום לאנגלית. לגבי התרגום לכל שפה אחרת יש לפנות למחבר עצמו, ואילו זה מציג תנאי כי התרגום ייעשה ישיר מיפנית. הרצתי מברק ללינטון כי יסביר למחבר היפני את המצב: או יתיר לנו לתרגם מאנגלית או עליו לוותר על מהדורה עברית של ספרו.
במפלגה שרשרת שיחות, לפי מועדות שנקבעו.
עם גיורא: לאחר שהודעתי לו כי אני מסתלק מראשות הוועדה הערבית פעל אצל נמיר כי ישמש יו"ר ועתה הוא שוטח בקשתו כי אסכים לפחות להיות חבר בוועדה. הסכמתי. ביקש כי לא אתפוצץ ואומר לו דעתי ועצתי כיצד יש לנהוג באמריקני [ג'יימס] ריצ'רדס [לשעבר חבר הקונגרס ויו"ר הוועדה לענייני חוץ שלו], שליחו המיוחד של אייזנהאור, כשיבוא אלינו לתהות על יחסנו ל"דוקטרינה" [של הנשיא אייזנהאור למזרח התיכון (אושרה ב-7.3.57), המקנה לנשיא ארה"ב להשתמש בכוח לבלימת כל התקפה קומוניסטית במזה"ת]. "אחדות העבודה" כבר הודיעה כי לא תישאר בממשלה אם יוחלט להצטרף. יעצתי,
ראשית, להסביר לאמריקנים כי ענייני עלייה גוזרים עלינו להתאפק בשלב זה מעמדה אנטי-סובייטית מפורשת וחריפה,
ושנית, להציע לריצ'רדס פרסום הודעה משותפת של נאמנות חיובית לדמוקרטיה תחת התנגדות שלילית לקומוניזם.
עם ישראל כהן: ביקש תרומה לגיליון יובל החמישים של "הפוה"צ", עזרה בחיפוש איש נוסף למערכת, התעניינות ברעיון של הקמת מוסד לתרגומי ספרות יפה ע"ש [דוד] שמעוני ועוד פרפראות.
עם שורר ו[לואי (אריה)] פינקוס: הראשון ביקש להשפיע על השני כי יקבל על עצמו תפקיד מנהל "דבר" - רעיון מוזר ובלתי מעשי לחלוטין.
עם יהודה אלמוג: כל מיני יוזמות והצעות לתקנת מצדה וסביבתה.
עם [ד"ר ארנסט] מרטון ואחרים מעולי הונגריה: האסכים להשתתף באזכרת שלושים לקסטנר?
עם יחיאל הלפרין: בא לעמוד על הערכתי לגבי סיכויי השלום עם ערבים – לא פחות מזה. לדעתו כרוכה סכנה לחינוך העם ולערכי מוסר אנושי של הנוער אם תשתרר הנחה כי השלום הוא עניין לדור הבא, לא לזה. ציערתי ואיכזבתי אותו בהסבירי, כי לכתחילה לא היה מוכרח הדבר להיות כן, אבל לאחר שננקטה מדיניות מסוימת זה שנים, אינני רואה את השלום אלא באספקלריה של שנות דור.
קיבלתי מ"עיינות" הגהות של "סוף דבר" שלי לספר בראנד והחזרתין מתוקנות.
הצצתי אל עדה ומצאתי אצלה אישה שהציגה עצמה כמי שהייתה אשת מֶכנר [מרים], המומחה לפירסומת ולתעמולה. שאלתי עליו. מת. שאלתי לאחותו - מרגיט מכנר, שנישאה לאחד רובין. מתה. שאלתי לרובין. מת. האישה הייתה רגושה ומאופקת. אמרה כי הכירתני בקונגרס של באזל ב-1946 שבמשרדו היא עבדה, ועשיתי עליה רושם בל-יימחה על ידי... אדיבותי! כה בלט ההבדל מבחינה זו ביני לבין אחרים שהיא לא יכלה לשכוח זאת.
לארוחת צהריים אצל קונין [בביתו] בפרדס כ"ץ. ליזל האישה הטובה והחכמה יצאה מגידרה כדי להאכילני מעדנים. בנציון היה מלא שבח למאמרי ב"הארץ". שמחתי ל"איסתיפתאח" [פתיחה, בערבית] הזה של הד חיובי. תפס כי השתמשתי בהזדמנות כדי לגלות כלפי הקהל טפח מהערכתי הכללית את מצבנו המדיני בעקבות סיני - וטוב כי עשיתי זאת, רק חבל כי בקיצור כה נמרץ.
חקרתי את קונין על וינגייט ובפעם הראשונה שמעתי מפיו את הסיפור כיצד עלה בידיו, בעזרת לורד הורדר המנוח, להציל את אורד מחיסול הקריירה הצבאית שלו עקב ניסיון ההתאבדות בקהיר. אחר כך בא וייצמן ובספרו Trial & Error["מסה ומעש"] ייחס את כל המיבצע הזה לעצמו ועורר עליו על ידי כך את חמת משפחת וינגייט-פטרסון כולה.
מפרדס כ"ץ ל"ביילינסון" - שיחה ממושכת ומאוד לא קלה עם משה כצנלסון. בבוקר דיברתי טלפונית עם רופאו [הרדן] אשכנזי. הוא מרוצה מההתקדמות, אך פסָק אחרון ממנו והלאה. יש להמתין 5-3 חדשים. לעומת זה התברר מפי משה ולאה רעייתו כי הרופא הסכים להרשות למשה עבודה שקטה בבית החל מבעוד ימים אחדים. משה נתמלא תקוות ורודות והריהו רואה עצמו כבר חולש על ענייני ע"ע כראש מטה העובד בביתו, בעזרת ירוחם לוריא שישב במשרד וישתלט על כתבי יד וקשרים עם אנשים. כיון שכך, למה לנו להתקשר עם שנהר וברוידא? אין משה רוצה בהם כלל והוא מתחנן כי אטוש מחשבה זו. עניתי כי אני מאושר מהסיכוי כי הוא יוכל בקרוב להתחיל בעבודה, אך אין זה פותר את כל בעיותי. הצירוף שלי איתו ועם לוריא אינו מספיק - על כל פנים אין לי די בזה, לא מבחינה מקצועית ולא מהצד הציבורי. דרושים לי אנשים נוספים סביבי - מוסמכים בעיני סופרים ונהנים מאמון אישי שלי. אותם השניים וכן יזהר ס' הם מסוג זה. אין אני מקנה להם שום סמכות ואיני מעניק להם מעמד. הם מוכנים לעזור לי - ואני מעוניין להסתייע בעזרתם. אני מציע לו לא לגרום קושי לסידור העניינים על ידי התנגדות שאין להצדיקה. לבסוף ויתר והגענו להסכם גמור.
בשובי הביתה התיישבתי לקרוא את הדו"ח הנרחב מאוד שחיבר אהרון קציר על ביקורו במוסקבה - שם השתתף בשם ישראל בוועידה מדעית ונשא כמה הרצאות על מחקריו. שאול המציא לי דו"ח זה וביומיים האחרונים ירד לחיי כי אחזירו לו. הקריאה הפכה חוויה. אהרון איש מזהיר, אבל לא שיערתי כי הוא מחונן בביטוי כה נמרץ ובכישרון חדירה פסיכולוגית כה מובהק. אפשר אפתעה עוד יותר גדולה הייתה התגלות לבו החם, היוקד באהבת ישראל והמבורך בתחושות אנושיות עדינות ביותר. בקורת רוח עמוקה קראתי את הקטעים בהם הביע התפעלות והערצה לאבידרים. ומאוד התרגשתי מקריאת הפרק המתאר פגישתו עם שני מלומדים יהודים גדולים, שנסגרו איתו בחדר וביקשו לשמוע על ישראל וסוף ששלושתם ישבו ובכו כילדים.
לארוחת ערב אצל לאה ומיליה בר באפקה. מצאתי אצלם זוג מוזמן לארוחה: שוב אותה מרים מכנר ועורך-דין אחד המחזר כנראה אחריה. הייתה משונה מאוד הצטרפות הנסיבות שהפגישתני עם האישה הזאת פעם אחר פעם תוך יום אחד.
טילפנתי מבית בר למיברקה בירושלים. אין מיברק בשבילי. האין זה מדאיג? אישור לבואה של צפורה אין לי. תגובה על מברק הברכה גם כן אָין.
טילפנתי לטוביהו בבאר שבע. החלטתי לבצע זממי זה מכבר ולבלות ב"בית היא"ס" אשר בבירת הנגב כשבוע ימים. ביקשתי את טוביהו לברר אם אוכל להתאכסן באותו בית ולהודיעני. הזהרתיו כי אני מתכוון לאפשרות שקטה של עבודה רבה - לא לקבלות פנים ולאסיפות.
מיליה הובילני במכוניתו לבית ארלוזורוב בת"א, להרצאתי ה-43 על אסיה, סוף סוף בפני צמרת סניף המפלגה התל-אביבי. נתאספו כמה מאות - ועדי סניפים ותאי איגוד מקצועי ואנשי מוסדות. האולם למטה היה מלא והיציע רק מחציתו. [משה] קיטרון ישב ראש. דיברתי קצת פחות משעתיים. הקשב היה נפלא - שמתי לב לאנשים בפינות שונות שישבו כל השעתיים זקופי גרון ויוקדי עיניים, כבולעים כל מילה ומילה ומגיבים עליה מייד בהבעת פניהם.
ברדתי מהבמה דבקו בי שתי נשים - תמרה רובינס מ"הבימה" ו[לאה] אמה של פנינה זלצמן. שתיהן, כאילו, מעריצותי הקבועות והמושבעות, אינן מחסירות שום הופעה שלי, כל אחת הקריבה משהו כדי לבוא לשומעני, התפעלו ללא גבול והתלעלעו בשבחים וסוף ששידלוני לסור למועדון "מילוא", שם נמצאו עכשיו הרבה מכרים טובים והם ישקוני כוס תה חם. נעתרתי והלכנו יחד עם הקיטרונים מהלך כמה צעדים מהמפלגה אך בבואנו מצאנו שם נשף שירי גולדפאדן בעיצומו וסירבתי להיכנס וביקשתי מקיטרון כי יזמין לי מונית ונטשתי את שתי המעריצות המאוכזבות ונסעתי הביתה. נפשי יצאה לספל תה והרתחתי לעצמי מים במטבח. למרות השעה המאוחרת התיישבתי על תזכיר אחר שנתן לי שאול לקריאה ושיגע אותי בדרישות להחזירו, כי הנייר דרוש לו, הלא הוא הדו"ח שהגיש על בעיית המיזוג והתיאום בין מנגנוני הביון. זהו הנייר אשר ממנו כה נפגע איסר ושאול רצה כי אבדוק אם אומנם כצעקתה. הייתי עייף עד כלות כל הכוחות, אך קראתי עד הסוף וכתבתי מכתב די מפורט לשאול בו העירותי הערותַי.
טילפנתי לרוחמה בירושלים - אין מברק מניו-יורק.
טילפנתי לחנה זמר.[אמרה כי] המאמר שלי ב"הארץ" יוצא מהכלל - מעניין, מרתק, חשוב, קולע, משכנע, אמיתי ותרבותי ביותר.
למרות כל העייפות לא יכולתי להכריח עצמי לשכוב. נפשי הייתה רעבה לחֶברה טובה ואין. תקפו אותי געגועים לציפורה. הדאגה לה בניו-יורק כירסמה לבי. נרדמתי בשתיים.
