מכתב 74 - צפורה! (מאירוב-שרת) - 18.7.1917
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 74 - צפורה! (מאירוב-שרת) - 18.7.1917
כותרת משנה  ירושלם, כ"ח תמוז

 

ירושלם,  כ"ח תמוז  [18.7.1917]

צפורה!

 

 

הנני בירושלם כבר שני לילות ויום. אני בריא,[1] קצת נחתי. חונים אנו באוהלים בין עצי זיתים בסביבות התחנה.

 

מצב הרוח רעוע. אין כוח יותר. באופן רשמי עוד לא התברר הדבר, אך אין ספק כי הולכים אנו לעבר הירדן - אל דרך מַדינה, למַעַאן.

 

כנראה נשהה כאן ימים אחדים. ופה אין איש מלבד רוזנשטיין. כן, גם חנה כהן פה ואין עם מי לדבר ולהשיב נפש. בעיר מוות. והיהדות הירושלמית מנוולת עתה שבעתיים בעוניה וגם בקלקולה.

 

ובכל זאת, ואף על פי כן, ולמרות כל אלה - ירושלם, ירושלם! ירושלם שלי: החיה בדמיוני, ראש כל חלומותי מה נהדרה את!

 

איני זוכר אם דיברתי איתך פעם על ירושלם, אפשר שאינך יודעת חלק זה של עולמי הרוחני.[2]

 

                                                           ___________________

 

אני רוצה ללטפך ואיני יכול. ובכלל איני יכול לכתוב. למה זה לא דיברנו בימים האחרונים. לו ידעתי באותו ערב - על בול העץ - כי זה הערב האחרון! ולו ידעתי בבוקר, בבואי להיפרד ממך, כי עוד אשאר בראשון עד אחר הצהריים. לו ידעתי, כי את באה לצהריים למושבה. ולו ולו ולו...

 

                                                           ___________________

 

צפורה, יש לפעמים, ואולי לא לפעמים, אנו יושבים ומדברים ופתאום את משתתקת, עיניך מתעמקות ומבטך נקפא ועצב גדול ועמוק נשקף ממנו. ואני שואלך, מפציר ושואל ואת אינך עונה. מה לך, צפורה, ברגעים אלה? לו ידעת מה כאב לבי אז.

 

                                                           ___________________

 

רוחי מרה ואני נוסך עליך מרירות זו. למה אני עושה זאת! אין דבר, הכל יעבור. כנראה קרוב השלום באמת. וכשם שניצלתי עד עתה כך אנצל גם עד הסוף.

 

                                                           ___________________

 

יש הרבה להגיד, אך איני יכול לכתוב.

 

היי שלום, ילדה יקרה שלי. שמרי על עצמך.

 

זיכריני וכתבי לי.

 

המען היותר טוב הוא:

 

für Off. Mussa Deutsche Feldpodst - Jerusalem, Oberstl. Schierholtz[3]

 

שלום לך,

משה[4]


[1]  על מחלתו ר' מכתב 83 להלן.

[2]  ב-2 בפב' 1964, בטקס הענקת אזרחות כבוד של ירושלים למשה שרת במלאות לו שבעים, אמר חתן הפרס בנאומו:

[---] כאשר הייתי ילד קטון בעיר בדרום רוסיה, חרסון שמה, המפה הראשונה שהושמה לפני הייתה מפת א"י, והעיר הראשונה שלמדתי להצביע עליה במפה הייתה ירושלים. עוד בטרם הבינותי מפה מהי, עוד בטרם תפשׂתי עיר על מפה מה משמעה, ידעתי כי התמונה הזאת המצויה כאן לפני היא תמונת ארצי, והנקודה השחורה הזאת בטבורה של התמונה הזאת היא עירי ירושלים. ובמושג שלי על העיר הזאת אגדה ומציאות, חלום וממשות של יום-יום, שימשו בערבוביה. בוודאי, לוּמדתי כי זו עיר קודש, עיר נצח; כי זוהי בירת ישראל בימי קדם והיא תשוב להיות בירתנו. אבל עם זה, האיש שסיפר לי כל אלה, והאיש אשר בטרם הגעתי לשמוע מעשייה כלשהי ממעשיות הילדות, בטרם ידעתי קרוא-וכתוב, ידעתי מפיו כל מה שרק אפשר לספר לילד מתולדות ישראל - ה א י ש  ה ז ה  ה י ה  ש ם - זה לא סתם איזה חלום או אגדה: הוא ישב שם. הוא התהלך ברחובות. הוא עבד שם. הוא בילה שם את שנות עלומיו. וכל זה היה ממשי וחי לעיניך, רוטט למישוש אצבעותיך. [---] (יומ"א, עמ' 1966).

[3]  גרמנית: דואר שדה גרמני - ירושלים, סא"ל שירהולץ, עבור הקצין מוסה.

[4]  ביום זה כתב מ"ש לפחות עוד מכתב אחד - לחברו משה גבירצמן בקושטא - ובו העלה את רשמי שהותו בארץ, כמתחוור מן התשובה למכתב זה, שנכתבה בסוף אב:

משה חביבי, שלשום קיבלתי את מכתבך מיום כ"ח תמוז. [---] תאר לך את עונגי וצערי הגדול! אתה, המאושר, עלה בידך לעלות ארצה ישראל ולראות את כל החורבן ויחד עם זה את הרוח החזקה והחיים הרעננים גם בתקופת הצרות הזו של אחינו בארץ, אשר ממשיכים את חלומותיהם היפים ושאיפותיהם ואינם נכנעים לשום צרה שתבוא. כמה קינאתי בך, משה, אך שמחתי שלכל הפחות לך, אם לא לי, עלה הדבר, עלה לראות בעצם עיניו ולא לקרוא מתוך מכתב. הן יודע אתה לבטח, שאין השד נורא כ"כ כשרואים אותו מאשר כששומעים על אודותיו.

אתה מתאר לי את כל האנשים והזִקנה שנפלה עליהם. יש אשר רטט יעבור בכל גופי, לבי ייצָבט לרגע קט, אך לא! האנשים האלה זקנו, ויודעים למה זקנו - נשארו בארץ. עזרו במה-שהוא ליישוב ועוד כוחם לעזור, אבל אנחנו, אנחנו מה? (אמ"ש).

 

העתקת קישור