הפתרון של לבון
שיעור היסטוריה – מוסף הארץ, 24/8/2007
1. יומן מדיני כפולחן
שישה שבועות אחרי מבצע סיני רשם משה שרת ביומנו דברים ששמע מפי בנו חיים שרת והם דברים "מפליצים", בלשונו: "יום-יומיים לפני המבצע פוצצנו במו ידינו באר בנירים למען נוכל לטעון כי הפדאיון עשו זאת, כדי להצדיק תגובתנו". השורות הללו מתפרסמות כאן לראשונה והנה לכאורה סנסציה היסטורית: כך נולד הסיבוב השני בין ישראל למצרים, באוקטובר 1956. לא נכון: מבצע סיני תוכנן במגעים ממושכים בין ישראל, צרפת ובריטניה. כעשרה ימים קודם לפתיחת המבצע נהרגו שלושה חיילים ישראלים כשרכבם עלה על מוקשים בגזרת ניצנה. ספק על כן מדוע היה צורך לפוצץ גם באר.
ייתכן מאוד ששרת לא ידע זאת. כי שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני לא שותף בסוד ההכנות למבצע סיני; הוא התפטר מהממשלה כארבעה חודשים לפני כן. הוא קרא על המבצע בעיתון, שעות אחדות לפני פגישה עם ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, בניו דלהי. אילו נשאל שרת לדעתו היה כנראה מתנגד למבצע ובשובו הביתה רשם ביומנו: "ארצי הלכה ממני".
היומן שכתב שרת נמנה עם המקורות החשובים ביותר לתולדות מדינת ישראל. הוא פורסם לראשונה ב-1978, יותר ממיליון מלים של מדינאות ותסכול אישי, תמיד בצלו הנורא של דוד בן גוריון. שמונת הכרכים בעריכת יעקב שרת, בנו של המחבר (ספריית מעריב) התקבלו בתדהמה וסללו את הדרך לעבודתם של מי שכונו לימים "ההיסטוריונים החדשים".
לזמן מה פירנסו הכרכים האלה מעין פולחן חתרני. היו אנשים שידעו עמודים שלמים בעל פה - אחד מתחיל משפט, חברו מסיימו. אנשים גם קראו את היומן בחבורות, מתמכרים לא רק לגילויים המדיניים של ראש הממשלה ושר החוץ ולהשקפתו היונית, כי גם לאינטימיות הרגשית שביטא, הכל בסגנון רב השראה ועשיר בהמצאות לשוניות מקוריות. כמעט 30 שנה לאחר מכן - העמותה למורשת משה שרת מכינה לפרסום מהדורה חדשה, מקוצרת, של היומן שאזל מזמן ואף בחנויות לספרים משומשים לא קל להשיגו.
בהקדמה לכרך הראשון כתב יעקב שרת, כי יומנו של אביו מתפרסם בשלמותו, "להוציא כפילויות ספורות ופסוקים ספורים שעניינם פנים-משפחתי מובהק אך טפל". כדי להסיר ספק מלב ציין הבן-העורך כי אין בהשמטות אזכור של יחסים אינטימיים חוץ-משפחתיים, וזה נכון. אך כמעט 30 שנה לאחר פרסום היומן מצאה העמותה למורשת שרת תיק ובו מאות קטעים שהושמטו קודם לפרסום. רובם זניחים, קצתם - כמו הסיפור על פיצוץ הבאר בנירים - ראויים לזקיפת גבה. כמה מלים לא הותרו לפרסום גם עתה.
2. אפילו דיין הזדעזע
חלק ניכר ממה שהושמט מהפרסום כתב ראש הממשלה משה שרת על שר הביטחון פנחס לבון; לבון מצטייר מהיומן הזה כמטורף לא קטן וגם שתיין. ב-25 בינואר 1955 כתב שרת: "לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים - עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני". משה דיין היה מוכן לשוד מטוסים וחטיפת קצינים מרכבות, כתב שרת, אך הוא הזדעזע ממה שהציע לבון לעשות ברצועת עזה.
"(הרמטכ"ל מרדכי) מקלף תבע יד חופשית לרצוח את (שליט סוריה, הקולונל אדיב) שישקלי, אך הוא התחלחל כשנתן לו לבון פקודה להפיץ חיידקי ארס באזור הספר המפורז הסורי", כתב שרת. גם יעקב שרת היה מזועזע: כשערך את היומן לדפוס החליף את פרטי הפקודות של לבון לגבי עזה וסוריה במלים "פקודה מטורפת".
ב-29 ביולי 1954 ציטט שרת את שמעון פרס. זה סיפר לגולדה מאיר שלבון לא הסתפק בהוראה לבצע מעשי טרור במצרים, זה "העסק הביש" שהוליד את "פרשת לבון", כי אם הורה גם "להפציץ בבירות שונות במזרח התיכון", בהן בגדד, "כדי שיהיה שמח במזרח התיכון". לדברי שרת, בן גוריון הבין ששגה כשמינה את לבון לשר הביטחון. במכתב ששיגר לשרת ב-28 באוקטובר 1960 כתב בן גוריון: "לבון, כך מספרים לי, נתן הוראה לפגוע בקונסוליה בריטית למען סכסך בין אנגליה וירדן - ומשה דיין ביטל הגזירה".
לבון תיכנן גם לשלח טילים מונחים בנבי סמואל, אז בירדן. ב-11 במארס 1956 הובאה לירושלים יחידת צנחנים ונקבעה לה משימה, למקרה שהירדנים לא יאפשרו את מעברה של השיירה הדו-שבועית שהיתה עולה להר הצופים במסגרת הסכם שביתת הנשק מ-1949. משימת הצנחנים על פי שרת: "להסתער ולכבוש את שכונת שייח ג'ראח. אגב כך הוגד להם כי יחתרו להגיע לביתו של הקונסול המצרי המתגורר שם ויהרגוהו". הסיפור נראה לשר החוץ שרת "פראי" - הוא נכנס אל ראש הממשלה בן גוריון, אך זה "לא ידע ולא כלום".
השיירות להר הצופים נועדו על פי ההסכם להביא אספקה אזרחית לשוטרים ששמרו על בנייני האוניברסיטה העברית; למעשה הסתירו בין ארגזי המזון ציוד צבאי ו"השוטרים" היו חיילים בתחפושת. שרת מגלה: עריק ישראלי גילה לירדנים את פרטי ההסוואה. עוד עריק נפל בידי הסורים. שרת כתב: "פורסם כי הוא בלתי שפוי, כדי להתכחש מראש לכל מה שיספר"
שרת מצא אנשים יצירתיים גם במשרד החוץ שבראשו עמד. בקטע מהיומן שלא פורסם נאמר כי אנשי המשרד דורשים ממפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר "לביים גישוש" שיוכיח כי עקבות מחבלים מוליכים לגבול לבנון. הדברים נכתבו ב-23 בספטמבר 1955: "יחזקאל מתנגד לכך בכל תוקף. אין כל ערובה שהגששים לא יספרו אחר כך את האמת. אמרתי כי אני שולל תרמית כזאת לחלוטין, קודם כל מפני היותה תרמית. תחבולה כזאת מוכרחה לשים לאל את עצם נוהג הגישוש לשם גילוי עקבות הפושעים". אחד מאנשי משרדו הסביר לו שהדרישה לפברק את עקבות המחבלים באה מהצבא, וכי גם בעבר נעשו "מעשי תעתועים" כאלה.
3. האזנה לשיחות עם בן גוריון
היומן משקף יחסים קורקטיים עם איסר הראל, שנשא אז בתואר "הממונה על שירותי הביטחון" ונאבק על סמכותו מול אמ"ן. ב-23 ביולי 1956 שאל אותו שרת על "המעטפות המפציצות" שגרמו למות הנספחים הצבאיים של מצרים בעזה וברבת עמון: זה היה מעין גלגול מוקדם של טקטיקת "הסיכול הממוקד"; נראה כי שרת קרא על כך בעיתון "הארץ". וכך סיכם את תגובת הראל: "מבצעית היתה זו הצלחה מפתיעה, אך מבחינת השיטה מסויג איסר בתכלית. תכסיס זה עשוי לגרות ולהצדיק תגובות של טרור אישי שלא נוכל להתגונן בפניהן ושיעלו לנו ביוקר רב. הוא לא נשאל מראש על השימוש בתחבולה זאת וידרוש כי מעתה יימלכו בדעתו. הרושם שלו הוא כי הדבר הוחלט מתוך היקף ראייה צר ביותר, ללא מחשבה על המסקנות הצפויות, הן בארץ והן לגבי ביטחון נציגויותינו בחו"ל".
הש"ב, כפי שאמרו אז, סיפק לשר החוץ שרת גם מידע פוליטי: נראה שהאזין לשיחות הטלפון של פוליטיקאים שדיברו עם בן גוריון: "יש לי עכשיו צינור מעניין מאוד לדעת את מחשבותיו של בן גוריון" - כתב שרת ב-2 בנובמבר 1953 - "דו"ח ש"ב על שיחותיו עם 'הפועל המזרחי'". שרת סיפר על כך לשאול אביגור, גיסו ואיש אמונו. אביגור עסק בשנים ההן בארגון היהודים בברית המועצות, בניגוד לחוק שם.
4. תקלה במוסקווה
ב-10 באוגוסט 1955 כתב שרת: "אירעה לנו מפלה לפני כמה שבועות - המשטרה (קג"ב) פרצה לדירתו של אחד מאנשי הקשר שלנו בשעת פגישה שהתקיימה שם בין אחד מאנשינו לבין איש הקשר העיקרי. האחרון נעצר, כן נעצרה אשתו ועוד אחדים מבני החבורה. משום מה לא נעצר בעל הדירה. לאיש שלנו לא אונה כל רע - משהראה את תעודתו הדיפלומטית לא מיחו בידו ומאז לא העיב אף צל קל שבקלים את יחסי השגרירות עם משרד החוץ... בידי המשטרה נפל חומר חשוב - חוברות שהדפסנו בשביל יהודי רוסיה, מכתבים ומענים". כעבור ימים אחדים שמע שרת פרטים נוספים: "ברור כי היתה מסירה מתוך החוג - מישהו הצליח להתגנב לתוכו - והאסירים נחקרו וגילו מה שגילו".
ברית המועצות גירשה שלושה מאנשי השגרירות הישראלית. בקטע נוסף, שלא נכלל בנוסח המודפס של יומנו, תיאר שרת את לבטיה של המדינה בין האינטרסים שלה לבין אלה של יהודי ברית המועצות: "אין להקריב את עצם קיומה של הנציגות על מזבח המגע היהודי". שרת שיתף את יומנו גם בלבטים הקשורים במדינות אחרות. ב-31 בדצמבר 1953 התברר שפולין מוכנה למכור לישראל אלפי יהודים: "שאול (אביגור) ואיסר (הראל) עלו מתל אביב למסור על התפתחות חדשה בפולין. פתאום התגלה שם סיכוי לעליית 15,000 תמורת פרס-ממון לשלטון במכסה גבוהה מאוד, שיהא עטוף במחירן של סחורות שנקנה בפולין (...) מתעוררות שאלות אם בכלל להיכנס למשא ומתן כזה - פסקתי מיד בחיוב".
אך שרת הציג "שאלה אפיקורסית" כלשונו: "האם יש בפולין 15 אלף יהודים המבקשים לעלות לישראל?" אמרו לו שיש. הכסף אמור היה לבוא בחלקו מארגון הג'וינט. אחד מראשי הארגון, מו לויט, התייחס לעניין בספקנות: "הוא מוכן להיכנס לבירור העניין, אך מלא חששות פן ישמש הדבר תקדים לארצות אחרות במזרח אירופה ואז אנה אנו באים - הן כל ההון היהודי שבעולם לא יספיק לביצוע פדיון עצום-ממדים כזה".
גם מרוקו מכרה את יהודיה לישראל; ב-31 ביולי 1956 מנה שרת שורה של גורמים המסייעים לעלייתם, בהם בריטניה: "מתברר כי כתפקיד שמילאה עדן של האימפריאליזם הבריטי בהעלאת יהודי תימן, כך מסייעת עמדת אותו אימפריאליזם בגיברלטר לעליית יהודי מרוקו".
5. עושים פוליטיקה בסודאן
שרת רשם פרטים על מעורבותה הפוליטית של ישראל בשורה של מדינות ערביות, לרבות סודאן: פעם ביקר בישראל מנהיג מפלגת אל-אומה הסודאנית, ושרת נפגש איתו, לאחר שהאיש ראה גם את בן גוריון ואת גולדה מאיר. לדברי שרת, השניים התלהבו ממנו "התלהבות של טירונים". הוא עצמו כינה את האיש "בן שיחור" ותיאר אותו ביומנו כפי שנוסעים מערביים באפריקה מתארים ראש שבט: "האורח שחום-כהה, לא שחור משחור, כבן ארבעים, תרבותי בהליכותיו, דובר אנגלית רהוטה ובדרך כלל נכונה אם גם לא צחה בתכלית".
הסודאני הסביר לישראלים שיש להם אויב משותף - נשיא מצרים נאצר. "שרת: "הבטחנו לו סכום כסף לרכישת מכונת דפוס ומשלוח איש לבירור אפשרות של פתיחת בנק בחרטום". בנק זה אמור היה להיות קשור עם בנק ישראלי באירופה. לא עברו ימים רבים ושרת כתב: "חוששני כי הסתבכנו. התחלנו עם בעלי דברנו במפלגת אל-אומה בדברים של מה בכך והגענו לעסקה עצומת ממדים. עתה אנו נדרשים לגיוס אשראי גדול לגידול הכותנה של (מנהיג אל-אומה, סייד עבד אל-רחמן) אל-מהדי, הכרוך בערבות ממשלת ישראל להפסדים. ברור כי לא נוכל לתת ערבות כזו וסירובנו יגרום אכזבה".
5. הסכם גרעיני עם ארצות הברית
גם ארצות הברית ראתה בנאצר אויב והציעה לישראל תוכנית משותפת "לקיצוץ כנפי נאצר". שרת הסתייג "הן לגבי רצינות כוונותיהם והן נכונותנו לעזור בכיוונים מסוימים, שבהם אנו פעילים ממילא". לעומת זאת התלהב ראש הממשלה שרת מתוכנה של מעטפה שמצא על שולחנו בבוקר 18 במאי 1955 ובה נוסח חוזה על עזרה במחקר הגרעיני שהציעה ממשלת ארצות הברית. שרת: "ארצות הברית עשתה חוזה כזה עם טורקיה. אם ניענה להצעתה נהיה המדינה השנייה שהיא נכנסת עמה להתקשרות כזו. זו תהיה תוספת כבוד וחשיבות רבה לישראל. טילפנתי לבן גוריון והוא נכנס מיד לחדרי. קראנו את החוזה ולא מצאנו בו שום פסול. אין הוא מגבילנו..." על פי יומנו נראה ששרת לא היה מעורה היטב בפרטי הפרויקט הגרעיני של ישראל.
