תקרית
למילה תַּקְרִית היו
שלושה אבות, אך רק אחד מהם באמת הביא אותה לקדמת הבמה. מילה זאת התקבלה תחילה בלעג. מלחמת הקרדיטים הגיעה בהמשך.
אילון גלעד, מוסף הארץ, 21/12/22
"כברוב מסיבות העיתונאים שלו, הקדיש שר החוץ מר משה שרת גם במסיבה ביום ו' חלק מזמן המסיבה להערות בלשניות", דיווחו העיתונים ב–20 ביוני 1952. "הפעם הציע לפני הסופרים המדיניים של העיתונים שני חידושי לשון". אחד מהם, דיווח "הארץ", היה "המילה העברית ל'אינצידנט' — תקרית. חידוש זה בא על־פי תפנית. כשם שתפנית באה ממפנה, מבקש מר שרת להנהיג תקרית ממקרה".
באותה עת לא היתה סיבה להאמין שחידושים מעין אלה של שרת, כמו "תקרית" או הפועל "לתחול" שהוצג אף הוא באותה מסיבת עיתונאים, יתקבלו בשפה. כמה עיתונאים אף לעגו לו על כך, עם טורים שנשאו את הכותרות "תקרית בניגוד לתוכנית" ו"במשרד התחולות והתקריתים". פחות מחודש לאחר מכן שיגר שרת מכתב למערכות "הארץ" ו"דבר", שבו הרחיב על המילה "תקרית": "משקצה נפשי במילה 'אינצידנט' שראיתיה מכערת כותרות בעתונים, עלה בדעתי להציע למושג זה בעברית את המילה 'תקרית', גזורה משורש קרה ונבדלת במשמעותה מהמילה 'מקרה' בת אותו שורש, כשם שהמילה 'תבנית', הגזורה משורש בנה, נבדלת מאחותה 'מבנה'. חידוש זה נתפרסם בעיתונות. והנה נתבשרתי לשמחתי, כי הצעה זו אינה בגדר חידוש כלל, אלא ישנה נושנה היא, ואנוכי לא ידעתי. מר הרשושנים ממערכת 'ידיעות אחרונות' מודיעני, כי חידוש המילה 'תקרית' משלו הוא, שכן הציעו עוד לפני כשש עשרה שנה בירושלים... עוד זה מדבר וזה בא... נתכבדתי באיגרתו של מר אבן־חן, איש נתניה, שבה הוא מעיד כי איתמר בן־אב"י ז"ל, אשר במחיצתו עבד בעריכת 'דואר־היום', השתמש במילה 'תקרית' במובן אינצידנט עוד בשנת 1931.
בעקבות דברים אלה "תקרית" קיבלה תעודת יושר והתקבלה בציבור הרחב. יומיים אחר כך הופיעה בעיתון "שערים" הכותרת "תקרית בבלקן — סכנה לשלום"; למחרת נכתב ב"חרות": "ועדה לקשרי ציבור הוקמה ביפן כדי למנוע בעתיד תקריות כפי שאירעו ע"י מאסר המלחים הבריטיים"; כעבור יומיים נוספים הכיר "על המשמר" את המילה לקוראיו: "מלחמת קוריאה אינה לדעת ביוואן אלא 'תקרית' בלבד, אינצידנט בעלמא".
אך כפי שעלה ממאמרו של שרת, למילה היו שלושה אבות שונים. אינצידנט
עצמה הגיעה אלינו מיידיש, ששאלה את "אינצידענט" מן הרוסית והפולנית,
שבעצמן שאלו את המילה מן הצרפתית. כפי הנראה הראשון שיזם חלופה עברית לאינצידנט
היה נחום סוקולוב, שהציע ב–1893 את המילה המקראית מִקְרֶה. כמה שנים אחר כך החל
החוקר שמעון ברנפלד להשתמש במילה הנרדפת מְאֹרָע, הלקוחה מלשון חז"ל.
שש שנים אחר כך חידש איתמר בן־אב"י את המילה
תַּקְרִית, שהופיעה לראשונה במאמר שכתב על אביו שפורסם ב"ספר זיכרון לאליעזר
בן־יהודה" (1918): "מאז ועד עכשיו תקריות לעשרות נטוו ברקמת חייו
הסוערים, תקריות מוזרות ומגוונות כל־כך, שדומות הן באמת לבדיות מעולם
הדמיון". אלא שלא היתה זו חלופה ל"אינצידנט" אלא
ל"אֶפִּיזוֹדָה". משמעות המילה הזאת קרובה מאוד לזאת של
"מאורע", רק שמדובר בהתרחשות מובחנת בזמן, על פי רוב חד־פעמית ולפעמים
מבדרת. בן־אב"י המשיך להשתמש בעיתונו "דואר היום" במילה
"אפיזודה", ורק החל בדצמבר 1922 השתמש במילה "תקרית" לצד
"אפיזודה" ו"אינצידנט". בעקבות השימוש במילה ב"דואר
היום" היא החלה להופיע מדי פעם גם בעיתון "הירדן". בערך ב–1935 שני
העיתונים ויתרו על המילה "תקרית", והיא פחות או יותר נעלמה. שנה אחר כך,
על פי עדותו, חידש הלל הרשושנים, עורך ב"ידיעות אחרונות", את
"תקרית" כחלופה העברית של "אינצידנט", אלא שכפי הנראה הוא לא
הצליח להפיץ את המילה ואיש לא שמע עליה.
ככל הנראה בשנות ה–40 לא נעשה כמעט שימוש ב"תקרית", פרט לניסיון חד־פעמי בעיתון "הצופה". בינואר 1951 קיבלה הוועדה ללשון העיתונות את הצעתו של הרשושנים לאשר את "תקרית" כחלופה העברית ל"אינצידנט", אבל העיתונים לא עשו במילה שימוש עד שביוני 1952 היא הופיעה ב"דבר", אם כי לא כחלופה של "אינצידנט" אלא של קוּרְיוֹז. גם הפעם המילה לא התקבלה, ושנה אחר כך, כששרת חידש אותה שוב, היא היתה למעשה חדשה כמעט לחלוטין.
האם איתמר בן־אב"י חידש את המילה רק מפני שהוא היה הראשון שגזר אותה? או שאולי חידש אותה הרשושנים, שהיה מי שכיוון למשמעותה המקובלת היום? או שמא שלפעולותיהם לא היתה כל השפעה בפועל, ורק שרת הכניס את המילה לשימוש אמיתי?
