אמצע אוקטובר, צהריים. שקט בבית הקברות טרומפלדור. היום לפני 75 שנה הרחובות המובילים לכאן מלאו אלפי אנשים שרצו להגיד שלום אחרון לשאול טשרניחובסקי. עכשיו איש אינו מפריע את מנוחתו. כמה מטרים מכאן, מעבר לאחוזות הקבר המרשימות של צינה ומאיר דיזנגוף ושל מקס נורדאו, ניצב קברו של ביאליק. ברחבה הקטנה שבין קבריהם של טשרניחובסקי וביאליק נערך כל שנה טקס לזכרו של המשורר הלאומי, נאום או שניים, פרקי קריאה, זמרת שרה משיריו. ביום השנה לפטירת טשרניחובסקי שקט כאן. שקט של ראשית סתיו, של אבן חמימה. 

עיני אינה צרה בביאליק. הוא היה משורר נפלא וזכה בצדק גמור בכל הכיבודים והתארים שהומטרו עליו. רבים משיריו הם מופת של שירה לירית, מטלטלת כל פעם מחדש, ותחת עטו יצאה אחרי הפוגרום בקישינב הפואמה "בעיר ההריגה". לא פעם אני חושב שגם אם היה כותב רק את "בעיר ההריגה", שבה הוא מגנה את הרוצחים אבל עיקר זעמו הוא על הבעלים היהודיים שהתחבאו כעכברים כשנשותיהם ובנותיהם נאנסו, היה מעמדו כמשורר הלאומי מובטח.

לטשרניחובסקי לא היה כל סיכוי מולו. השאיפה הציונית לברוא אדם יהודי חדש חלפה על פניו של ביאליק בלי להשאיר סימן, והאדם היהודי הישן מצא בביאליק את קולו, את קול מצוקותיו וחיבוטיו. טשרניחובסקי גדל בשכונה אחרת.

לאהוב אשה אחת ושתיים ושלוש בלי ייסורי לב ובלי רגשות אשם? לא בבית המדרש שלנו. להתעלס עם אשה ולספר לה בפומבי "מה נפלא הקו / המרומז עד חמדת שוקייך / בעוֹזמָה וּבְרֹך, בגנדרנות ובְחֵן"? לא בבית ספרנו. לשיר כאחד הפגאנים על פלאוֹת היקום, על נפלאוֹת השמש והכוכבים? הוא בהחלט היה, אם לעשות פרפרזה על אחד משיריו, נטע זר לעמו. ההבדל בין אלתרמן לשלונסקי היה בגודל הכישרון; ההבדל בין ביאליק לטשרניחובסקי לא היה במידת הכישרון אלא במידת התאמתם לשכונה שבה נקראו שיריהם.

שקט בבית הקברות. שמש צהריים מכה על קברו של טשרניחובסקי. תחת עץ זית המצל על מצבתו של ביאליק קריר יותר. ממול לקברו של ביאליק בוהקת מצבת הגרניט השחורה שעל קברם של משה שרת וציפורה אשתו. האסוציאציה הראשונה מול קברו של שרת: גם הוא הגיע לשכונה הלא נכונה; בנסיבות אחרות לגמרי, אבל לשכונה הלא נכונה.

הכיתוב מעל קברו של שרת סוקר ציוני דרך מרכזיים בחייו, אבל די במשפטים הראשונים כדי להבין היכן הסתבכה דרכו: "1906 — עלה מרוסיה עם משפחתו. המשפחה התיישבה בכפר הערבי עין־סיניה, שם התוודע להווי הכפרי הערבי ורכש את השפה הערבית".

לכאורה, התחלה מושלמת בפלשתינה: אחרי שנתיים עברה המשפחה ליפו ולתל אביב, בדיוק בזמן כדי לאפשר לשרת להיות במחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, להתחבר עם דב הוז ואליהו גולומב, ויחד אתם להיות בין מארגני השמירה העברית על תל אביב. שלושת הצעירים האלה נודעו בתל אביב הקטנה כ"נסיכי העיר", אבל הנסיכוּת של שרת לא האריכה ימים: השנתיים האלה שבילה בעין־סיניה, מגיל 14-12, ימשיכו לרדוף אותו.

בדרך חזרה מבית הקברות אני מודיע לרחלי שאאחר לארוחת צהריים ופונה בדיזנגוף שמאלה לשדרות בן גוריון 32 פינת אמיל זולא, ל"עמותה למורשת משה שרת". יעקב שרת כתב לי לפני שבועיים שהעמותה הוציאה לאור כרך נוסף של מכתבי אביו והבטחתי לעבור ולעיין בו. הבניין צבוע מחדש בְּלָבָן בוהק אבל הדירה שבה נמצאת העמותה מרופטת למשעי: הכסף המעט שמקבלת העמותה מוקדש כולו להוצאת כתביו של שרת. כשפגשתי את יעקב לראשונה היה עדיין צעיר נמרץ בן שמונים ושבע, ועדיין התרגש כשסיפר איך הדיח בן גוריון את אביו מן הממשלה ואיך שלח אותו למסע של סתם באסיה ערב מלחמת סיני.

עכשיו, בן תשעים ואחת, הוא רגוע יותר. נשאיר להיסטוריה לקבוע מי צדק, הוא אומר. חשוב לו רק שדעותיו של אביו, בעל פה ובכתב, בפרסומים רשמיים ולא רשמיים, יהיו מונחות במלואן לפני ההיסטוריונים. לצורך זה הוא ורנה אשתו (כוריאוגרפית ידועה ומורה למחול, ובעשרים השנים האחרונות "עורכת ספרותית") עובדים מבוקר עד ערב וכבר הוציאו לאור חמישה־עשר כרכים. הכרך האחרון, "דבר דבור", כולל דברים שהשמיע שרת בארץ ובחו"ל בשנת 1950.

דפדוף מהיר בספר מגלה מיד מוקד חיכוך אופייני בין שרת לבן גוריון: שרת, כשר החוץ, מציע להכריז על נכונות ישראל להשתתף ללא תנאי מוקדם כלשהו במימון התיישבות הפליטים הפלסטינים בארצות ערב. בן גוריון מתנגד בתוקף.

שרת, מספר יעקב, ידע ערבית ועוד מנעוריו היו לו ידידים ערבים. אם כשעלה לארץ לא היה מגיע לעין־סיניה, אלא לנהלל ולבית ספר כדורי, ייתכן מאוד שהשקפותיו היו שונות. כך או כך, הקו המתון שהוא ניסה להוביל נכשל. לא היה לו סיכוי מול הכריזמה והאקטיביזם הביטחוני של בן גוריון ומשה דיין.

בחזרה בשדרות בן גוריון עם הכרך הכבד בידי. כיתת גן יושבת בַֹצל ושרה ליולי או לדריה או למיכאל, "שנזכה לשנה הבאה / עד מאה ועשרים שנה". פְנֵי הקטנים זורחים ואני מאחל לעצמי להגיע לגיל המופלג הזה, לא מתוך חמדנות אלא מסקרנות גרידא: לדעת מקרוב מהו משפטה של ההיסטוריה.