בוועידות לא משנים היסטוריה
מס' מאמר
66
The Lausanne Conference, 1949 A Case Study in Middle East Peacemaking
Neil Caplan. The Moshe Dayan Center for Middle East and African Studies Tel Aviv University. 113pp
ד"ר מרדכי בר-און הוא היסטוריון וחוקר תולדות מדינת ישראל. ספרו ״שערי עזה - מדיניות הביטחון של ישראל 1955״ ראה אור בספריית אופקים של עם עובד.
בדיעבד אפשר לומר כי ועידת לוזאן לא רק שלא תרמה לקידום השלום אלא אף הביאה להתעצמות האיבה והניכור בין הצדדים
ארגון האומות המאוחדות פעל ב-1949 בשני מסלולים מקבילים, במטרה להביא לסיומה של מלחמת תש״ח. מצד אחד הורתה מועצת הביטחון לצדדים לפתוח במשא ומתן על הסכמי שביתת נשק במקום צווי ההפוגה הרעועים. היא ייפתה את כוחו של ראלף בנץ - המתווך בפועל לאחר רצח הרוזן פולקה ברנדוט בסוף ספטמבר 1948 - לזמן את הצדדים ולתווך ביניהם על מנת להשיג שביתת נשק יציבה ולהביא את הלוחמה לידי סיום מוחלט. מצד שני מינתה העצרת הכללית ״ועדת פיוס״ ובה נציגים מארצות-הברית, צרפת וטורקיה, במטרה
להביא את הצדדים לידי פיוס מלא,
לפתור את המחלוקות השונות כגון בעיית ירושלים, שאלת הגבולות ושאלת הפליטים,
ולהביא לידי שלום קבע במזרח התיכון.
עיקר עבודתה של ״ועדת הפיוס״ נעשה לאחר שהושגו הסכמי שביתות נשק עם מצרים, ירדן ולבנון (ההסכם עם סוריה נחתם כמה חודשים אחר כך), רובה במסגרת ועידה שהתכנסה בעיר השוויצרית לוזאן שבחוף אגם ז׳נבה באביב ובקיץ 1949. מפגשי הכנה ופעילויות דיפלומטיות אינטנסיביות התקיימו במקביל עוד קודם לכן, בשני המסלולים. עובדה זו הזמינה משקיפים שונים באותה עת, ולימים גם חוקרים, להשוות בין הצלחתו המבריקה של המתווך במסלול הסכמי שביתת הנשק לכישלון החרוץ שנחלה ״ועדת הפיוס״.
בדיעבד אפשר אולי לומר, שמוטב היה אילו לא התכנסה ועידת לוזאן כלל. כי לא זו בלבד שלא הצעידה את המזרח התיכון בכיוון של שלום - היא אף תרמה להתעצמות הניכור והעוינות בין הצדדים ולהתקשחות עמדותיהם, שנמשכו עוד שנות דור. הצדדים לא נפגשו כלל פנים אל פנים במהלך הוועידה. שעה שבשיחות רודוס ובשאר המקומות שבהם נידונו הסכמי שביתת הנשק נפגשו קצינים ודיפלומטים ישראלים עם הערבים פנים אל פנים, בוועידת לוזאן נקבע מעין עיקרון אצל הערבים שלא מקיימים מגעים ישירים, בוודאי לא בפומבי, עם היהודים.
הניסיון הטראומטי הזה גרם לכך שחלק ניכר מהספרות הענפה שטיפלה בוועידת לוזאן עסק בהטחת האשמות:
הערבים האשימו את הישראלים בחוסר גמישות ובחוסר נכונות לקבל את פסקי ההלכה של גופי האו״ם,
הישראלים טענו שהערבים באו לוועידה אך ורק במגמה לסחוט ולכפות עליהם ויתורים כדי להחלישם לקראת ״הסיבוב השני״.
שני הצדדים גם יחד האשימו את חברי הוועדה ואת פקידיה
בחוסר תבונה,
בניהול כושל,
בחוסר נחרצות
ובפניות לב שלא ממין העניין.
חוקרים שעסקו בחקר הסכסוך הישראלי-ערבי הקדישו אומנם תשומת לב לא מעטה להתפתחות המהלכים של ועידת לוזאן 1949, אך כמעט תמיד רק במסגרת של דיון כללי בסכסוך. למרות החשיבות שהכל מייחסים לאירוע לא הופיע עד כה שום מחקר מיוחד לוועידה. מחקרו האמין והצלול של ניל קפלן בא למלא את החוסר ההיסטוריוגרפי הזה.
מחקר זה נערך יותר מ-40 שנה אחרי האירוע ויצא אחרי חתימת מסמך העקרונות בין ישראל לאש״ף. פירושו של דבר שעמדו לרשותו מסמכים רבים של הצדדים המעורבים, אשר נחשפו בפני חוקרים בשנים האחרונות, בארכיונים ישראליים, בריטיים, אמריקאיים ושל האו״ם. אומנם הארכיונים הערביים הקיימים טרם נפתחו, אבל יצאו כמה ספרי זיכרונות וספרים אחרים של מחברים ערבים שהיתה להם גישה למקורות אלו.
הצצה חטופה בהערות השוליים של קפלן תבהיר את עומק המחקר ואת גודל הצלחתו בהתמודדות עם המקורות הראשוניים, עם סקירות חד צדדיות שנכתבו לצורכי תעמולה ואפולוגטיקה ועם מחקרים מאוחרים יותר. קפלן אינו נמנע מלבחון את האירועים בחינה ביקורתית. הוא מעדיף לבחון את התנהגות הצדדים על רקע הגיונם הפנימי והאינטרסים הרציונליים שלהם על פני חלוקת ציונים וחשיפת השגיאות שגרמו לכאורה לכישלון הוועידה. בצדק הוא חוזר וטוען שהדברים היו סבוכים ועדינים מכדי שנוכל להסתפק בקביעות פשטניות בדבר אשמות צד זה או אחר.
זאת ועוד: מאחר שאף לבני הדור ההוא נראתה ועידת לוזאן כנקודת מפנה לרעה, נגררים מחברים שונים, שלא בטובתם, אל נוסחאות ה״אילו״, ותולים בשגיאה של צד זה או אחר אחריות מרחיקה לכת, שאלמלא קרתה היו כל פני המזרח התיכון בשנים שלאחר מכן שונות מן הקצה אל הקצה. ״תורת ההחמצות״ נעשתה אף פופולרית מאוד בקרב חוקרים ״רוויזיוניסטים״ בישראל, המבקשים לחשוף את משגי המדיניות של מנהיגי ישראל שבגינם נמשך הסכסוך עוד 40 שנה.
למקרא ספלו של קפלן מתקבל הרושם הברור, שאף כי כל הצדדים עשו שגיאות לא מעטות, שאת חלקן אפשר היה למנוע מבלי לסכן מדי את האינטרס העצמי - כישלון ועידת לוזאן נבע מגורמים הרבה יותר מהותיים. הפער שכבר היה פעור לרווחה בין התנועה הציונית לבין הערבים מאז מלחמת העולם הראשונה העמיק בעקבות כישלון הערבים במלחמת תש״ח, והפך להתנגשות גורלית נוקשה. ניצחון היהודים החריף את הבעיה הפלסטינית, גרם לערבים רגשות עלבון צורב ולא הביא לכך שיקבלו את גזר דינו של המאבק האחד הזה. איבת הערבים שהתגלתה בכל עוצמתה באותה מלחמה קבעה לשנים רבות את חשדנותם של היהודים כלפי כל מעשיהם המדיניים והדיפלומטיים.
יתר על כן, בעוד שהישראלים בלוזאן ביקשו לחסן ולקָבע את הסטטוס הטריטוריאלי והדמוגרפי החדש שעוצב בעקבות המלחמה, הערבים ביקשו לחזור אל הסטטוס קוו-אנטה ולכל הפחות להחזיר את ישראל אל התנאים שהוצעו לה בהחלטת כ״ט בנובמבר - נסיגה משטחים נוספים שכבשה בתש״ח והחזרת כל הפליטים שברחו או סולקו בכוח במהלך הקרבות. על פער עמוק כזה לא היו מסוגלים לגשר אפילו דיפלומטים נבונים ומוכשרים יותר מאלו שניהלו את הוועידה. גם הלחץ הגלוי, ולעתים הגס, שהפעיל במהלכה הממשל האמריקאי על ישראל לא עזר, מאחר שמולו עמדו אינטרסים ישראליים חיוניים, שנתמכו בידי הרוב המכריע של העם ולא עורערו גם במחלוקות שפרצו מדי פעם בקבינט הישראלי, בעיקר בין בן-גוריון ושרת. משה שרת ושרים ״מתונים״ אחרים, ואף האופוזיציה משמאל, מעולם לא הציעו לממשלתו של בן גוריון
לוותר על הנגב,
לסגת לקווי כ״ט בנובמבר
ולקלוט מאות אלפי פליטים פלסטינים.
קפלן אף מציין שהסכמי שביתת הנשק - שהאחרון ביניהם, ההסכם הסורי-ישראלי, נחתם בזמן ועידת לוזאן - שחררו את שני הצדדים מהלחץ שבסכנת התחדשות הלוחמה. שני הצדדים גילו במהרה שהשלום אינו כה דחוף וחיוני ואפשר להמשיך ולחיות בצל הסכמי שביתת הנשק. הם אף האמינו שהזמן פועל לטובתם:
הערבים חשבו שישראל תתמוטט מבפנים ושהם יתגברו במהרה על חולשותיהם הפנימיות ועל מריבותיהם;
ישראל האמינה שבעזרת העלייה ההמונית תוכל להתחזק ולעמוד נגד מתקפה ערבית נוספת
ובמקביל העולם יתרגל בהדרגה לעובדות החדשות שנוצרו בשטח.
לכן צודק קפלן באומרו כי
״הטענה ששינויים אלה או אחרים בהתנהגות הצדדים היו מוליכים לפריצת דרך רחוקה מלהיות משכנעת״.
אפשר אף להרחיק לכת ולקבוע שאף פעם אין ועידות אלו או אחרות או מניעים חד פעמיים קובעים את מהלך ההיסטוריה. אילו נוצרו תנאים שהיו מאפשרים באותה עת השגתו של פיוס היסטורי, היו מגיעים הצדדים לידי הידברות. העובדה שמגעי אוסלו פרצו את חומת הקיפאון של מפגשי וואשינגטון היא דוגמה נוספת לאמת כללית זו.
המפסידים העיקריים מכישלון ועידת לוזאן היו הפלסטינים, בראש וראשונה הפליטים. בשולי הוועידה הסתופפה משלחת של נציגי הפליטים, שבראשם עמדו עזיז שחאדה מיפו (שנרצח בשנות ה-80 בידי אלמונים) ונימר אל הווארי מנצרת (שלימים חזר לישראל, קיבל אזרחות ישראלית ופעל כעורך דין עד שמת בשיבה טובה). לנציגי הפליטים הפלסטינים לא היה אומנם מנדט ברור לדבר בשם עמם, אך הם קיימו סדרה של פגישות פנים אל פנים עם הנציגים הישראלים וניסו להפיק מה שאפשר מהמצב החדש שנוצר. הקיפאון המדיני שהשתרר בין ישראל למדינות ערב שם את מאמציהם לאל. הגורם הפלסטיני נעלם למעשה ממפת המזרח התיכון למשך עשור ושב והופיע רק עם הקמת ארגון השחרור הפלסטיני והשתלטות עראפת עליו אחרי מלחמת ששת הימים.
