הקרב ההירואי של משה שרת
מס' מאמר
60
הערות
יפורסם ביום שישי 27/3/15

הקרב ההירואי של משה שרת

"מאבק מדיני - 1942" שופך אור על מאמצי שרת לדבר אל לבם של הבריטים במטרה לחמש את היישוב היהודי ולהגן על הארץ מפני פלישה גרמנית

שלמה נקדימון, אתר הארץ

25.03.2015

מאבק מדיני — 1942

משה שרת. עורך: יעקב שרת. העמותה למורשת משה שרת,1,277 עמודים, 200 שקלים

מאז 1942 חלפו 73 שנים, אך אי אפשר להתייחס אל ספרו של משה שרת (אז שרתוק) כאל היסטוריה שמקומה במדף הספרים האחורי. מנהיג היישוב, דוד בן־גוריון, שהה אז בבריטניה ובארצות הברית, ושרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ולמעשה שר החוץ של היישוב, חבש את כובעו. הבריטים נערכו לאפשרות של פלישה גרמנית וכיבוש ארץ ישראל, ושרת הזהיר מפני הצפוי: חיסולם של 480 אלף יהודיה.

"42' — שנה גורלית בתולדות מלחמת העולם השנייה", חתם ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר את המבוא לספר. גורלית, מפני שהגרמנים נעצרו בסטלינגרד. כמעט כל אירופה וצפון אפריקה נרמסו תחת מגפיהם. ארצות הברית טרם הוכיחה את עוצמתה במלחמה. הבסת הקורפוס של הגנרל ארווין רומל באל עלמיין והשעטה בעקבותיו עד לגבול לוב־טוניסיה, עדיין לא בישרה מהפך בשדה הקרב. גורלית, גם בתהליך השמדת יהודי אירופה, שפרטיו ייוודעו רק בסוף השנה.

שרת, כדוברו הראשי של היישוב, כיתת רגליו בין מפקדי הצבא הבריטי במזרח התיכון ובארץ, דיבר אל לבם ונפשם, חרד חרדה עמוקה מן הפלישה הגרמנית לארץ ישראל.

ב-17 באפריל 1942 שיגר שרת תזכיר למפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון, גנרל קלוד אוקינלק, תחת הכותרת המצמררת: "אם תיכבש ארץ ישראל בידי הנאצים". ברי היה לו שאם כך יקרה "תיגזר על יהודי ארץ זו לא פחות מאשר כליה מוחלטת".

במכתבו פרש שרת הצעות לקדם את פני ההשמדה הצפויה, שכן "מן הדין כי תהיה ליהודים בארץ ישראל מלוא היכולת להטיל את משקלם להגנת ארצם". הוא דרש כוח יהודי צבאי, אבל ממשלת לונדון השיבה בשלילה. כתחליף, הוביל את המגמה של התנדבות לצבא הבריטי. הוא ניהל ויכוחים עם האגפים השמאליים בתוך תנועת העבודה, שהעדיפו לפתח את הכוח העצמי בתוך הארץ, קיים מגע ישיר עם המתנדבים, שנדחקו מקו החזית לתפקידים כגון שמירה על מחנות שבויים ומחסני אמל"ח. בנוסף היה חייב להתמודד עם נושאי יומיום בתחום המדיני והממשלי.

היו שנגררו לייאוש, עד כדי הבעת נכונות לאמץ את מיתוס מצדה בפלישה אם תבוא. שניים מחברי הנהלת הסוכנות היהודית, אמיל שמורק וורנר סנטור, הביעו התנגדות ללחימה פרטיזנית נגד צבא גרמני פולש פן יהיו קורבנות רבים מאוד. על כך הגיב יצחק גרינבוים, עד לא מכבר מנהיג יהודי פולין, כי "אם חלילה נגיע לשעה של פלישה, עלינו לכל הפחות לדאוג לכך שתישאר אגדה של מצדה אחרינו וחלילה לנו להידמות ליהודי גרמניה ופולין. אנו מהללים את המשתתפים במלחמת הפרטיזנים ברוסיה, ומתפארים ביהודים הנלחמים בגבורה ברוסיה, וכאן כלום ננהג אחרת? אלה הם יסודות הציונות, בלי זה אין ציונות".

לעומתו היו מתונים שגרסו כי "אם נהיה 'ילדים טובים' יניחו לנו הפולשים (=הגרמנים)". לאומרים כך, הגיב שרת: "אין על מה לסמוך". הפולשים, אם יבואו, יבשרו לערבים ש"הנה, פעם אחת ישחררו אותם מהנגע הזה ששמו ציונות".

"מה לעשות כדי למנוע אסון?" היה שרת חוזר ושואל בשיחותיו עם הנציגות הצבאית הבריטית. "שום עם אינו עלול להפסיד כמונו מכיבוש הארץ בידי הנאצים, ועל כן שום עם אינו מסוגל להילחם כמונו על הגנת הארץ".

אין ספק, הוא גילה תקיפות בשיחותיו. לנציב העליון הרולד מק מייקל אמר: "נשק, אומרים שקשה להשיגו, אך הכרחי להשיגו ובמיוחד לארץ ישראל". הפגישה עם הנציב העליון היתה כעשרה שבועות אחרי שיגור המכתב (לעיל) לאוקינלק. "דבריך נכונים", אמר לשרת. "אין לי כל התנגדות חוץ מהסתייגות לגבי הקמת צבא יהודי. אני מבין שהיהודים כאן נתונים במצב מיוחד, ושיכולים להישחט יותר ממישהו אחר". עם זאת מצא לנכון להעיר שלא כל הציבור הערבי נמצא במחנה האויב הנאצי. לכך השיב שרת, כי העבר מלמד שהאוכלוסייה הערבית תתחרה עם התלמידים המובהקים ביותר של הנאציזם בעניין היהודי.

לבן־גוריון, העושה בלונדון, שלח שרת מברק המסכם את שיחותיו. בני שיחו הבריטים הציעו לו פתיתים ועל כך כתב: "אנו מבקשים אימון וגיוס רבבות. הוא השיב כי אין ציוד. לחצתי על השבעת אלפי שוטרים מיוחדים (=יהודים) בערים לשם אימונם נוכח הסכנה המאיימת. הוא השיב כי אינו יודע דבר על המצב הצבאי יותר מכל קורא עיתונים, אבל שלל אפשרות פלישה דרך סואץ שכן לדעתו הגרמנים יתקשו לחצות את המדבר בלי כבישים טובים ובלי מים".

זה היה הסבר, נכנה אותו, מקצועי. אבל היה גם גנרל בריטי שפיקד על דרום הארץ שלחש באוזני עמית: "אל לנו לאמן את היהודים ללחימה, שכן הודות לאלה נסייע בהקמת צבא יהודי שעלול להתקומם נגדנו אחרי המלחמה".

עוד קודם לחששות של הפלישה הגרמנית לארץ ישראל שררה תחושה שהעם היהודי לוחם מלחמה אבודה להשגת זכותו על ארצו. הוברר בעליל שהנושא היהודי כלל לא העסיק את שני המנהיגים המובילים של בעלות הברית, נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזבלט וראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל. ב-14 באוגוסט 1941 נועדו על סיפונה של אוניית מלחמה. בתחושה שהמלחמה מתקרבת אל קצה שירטטו השניים את העולם שיקום אחריה, אך, זעם שרת, "אין הם פוקדים את זכר עמנו. דנים אותו בשתיקה כאילו מתעלמים מקיומו".

שרת בא בדברים גם עם אלה שעיצבו את מדיניות ארצם במזרח התיכון, בכללם שר המושבות הלורד מוין (וולטר גינס), שהסביר (גם לנשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן ולבן־גוריון), כי אחרי המלחמה יצטרכו להוציא מאירופה לא פחות משלושה מיליון יהודים. לאן ילכו, שאל, שהרי אין להניח שארץ ישראל בלבד תוכל לקלוט אותם. ארצות אחרות אינן, השיבו לו. "ישנה רק ארץ ישראל ויש ביכולתה לפתור את שאלתם גם של מיליוני יהודים". מוין לא הסכים.

אמונתו של שרת התמוטטה: "נדחתה האשליה, ההנחה הכוזבת, כי הכרעת הנאציזם והכחדת היטלר תפתור את השאלה היהודית". הוא התנחם בכך שבעניין הדיאגנוזה, קיומה של בעיה יהודית הזקוקה לפתרון, הבריטים מתקרבים לאמת, ונותרה מחלוקת על התרפיה.

באמצע דצמבר 1942 הגיע שרת ללונדון. הנה קטע מסמר שיער מעדותו לפני הנהלת הסוכנות ב-25 באפריל 1943: "נדהמתי לשמע הידיעות שמצאתי שם על מצב העניינים בפולניה ובאירופה הנאצית בכלל, שגם מבחינת הכמות וגם מבחינת הגיוון והאופי המשכנע באמיתיות לא היתה כל השוואה בין החומר הזה ובין הידיעות שהיו לנו כאן".

בן־גוריון, קריאת ביניים: "מדוע לא המציאו לנו?"

שרת: "כאשר באתי (=ללונדון) מצאתי בעניין זה" — והוא החל לפרט עושר מידע שבו צויד בלונדון, וממנו עלה שה"בונד", המפלגה הסוציאליסטית היהודית והלא ציונית, פירסמה כבר במאי 1942 את המסמך המדויק הראשון על ההשמדה, וממשלת פולין הגולה בלונדון שיגרה אותו בתוך חודש לכל הפרלמנטים של בעלות הברית. האיגרת הפולנית שברה את חומת ההתנכרות לשואה. דבריו בעניין זה נשמעים כמעין נזיפה. חברי הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון "לא ידעו את התפקיד שמלאה איגרת זו. זאת עובדה היסטורית".

האם לא ידעו, משמע לא הבינו, ואם כן מה עשו שם בתקופות כה קריטיות? להערכתי, לא בכדי הודגשו עשר מלים אלה בספר, אולי כדי להפנות את תשומת לב הקורא או החוקר לכך שאף גורם אחד לא מצא לנכון להעביר את אותו מסמך להנהגת היישוב.

עצוב גם לקרוא את דברי פרופ' גלבר, המציין כי בסדר היום של ישיבה זו ב-25 באפריל 1943, היה "סעיף (=זה) אחד בין סעיפים רבים שעסקו ביומיום של חיי היישוב וביחסיו עם שלטונות המנדט".

 

העתקת קישור