הסעודה האחרונה של בן גוריון
אמיר אורן
הארץ, 16/6/2013
היום יובל: 50 שנה להתפטרות הסופית והאחרונה של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, טקס הסיום של הרפובליקה הישראלית הראשונה. רגע אחד, האיש שאין לו תחליף, וברגע הבא – אפשר גם בלעדיו. קמה הרפובליקה הישראלית השנייה, של ותיקי מפא"י, לוי אשכול וגולדה מאיר, ועל אדי הדלק שלה, במכל הריק של הגרוטאה המקרטעת, גם יצחק רבין לאחר מלחמת יום הכיפורים, לפני בוא מנחם בגין והרפובליקה השלישית.
בן גוריון לא נעלם
מהזירה. באין לו יריבים חיצוניים, ברא פנימיים, מתוך מפלגתו; מינה אותם ליורשיו
ואסר עליהם מלחמה. כך ב-53’, כשהוציא עצמו להפוגת־שנתיים, נגד משה שרת ופנחס לבון,
וכך ב–63’, נגד אשכול. לא את המצברים יצא לטעון, אלא את הנשק.
"כפרתי בהנחה שבן
גוריון מחשב את צעדיו בשכל כה קר ורואה תמיד אחרית דבר מראשיתו", כתב ביומנו
שרת, שנידון להדחה מראשות הממשלה ובמהרה גם ממשרד החוץ, כשהואיל בן גוריון לשוב
משדה בוקר. "תליתי תהפוכותיו במניעים נפשיים מורכבים, שאין להיגיון שליטה
בהם". הרבה לפני פרשת בועז הרפז שמע שרת מאשת קצין קשר בפיקוד הדרום כמה
מושקע בתקשורת עם האזרח בן גוריון, הד לדברי אחד השרים שגדוד נח"ל יועבר
דרומה לאבטחת הקיבוץ. "המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי היתה לברר כמה יעלה כל
הסידור בשדה בוקר, כולל סידורי ביטחון, אך עד מהרה ניחמתי, באשר מיד יתפשט הרינון
כי אני 'אוסף חומר' ותצא מזה נרגנות נאלחה”.
בן גוריון ושרת,
היין והיאנג של אותה רפובליקה בהקמה, החצאים המנוגדים והמשלימים של הנהגת המדינה
העומדת על נפשה בין שכנות ומעצמות, מיתמרים כענקי מנהיגות לאומית לעומת דורות מאוחרים.
הם היו אנושיים מאוד, שאפתנים ויצריים, מי לא, ורקחו תרכובת נפיצה של סיוף ופיוס,
מדון ומדינאות. אבל הכיוון הבסיסי, למרות הפגמים, היה נכון והניח מסד להמשך,
שהתערער לאחר מלחמת ששת הימים.
בישיבת ההתפטרות
ב-16 ביוני 1963 עסוקים השרים במינוי ועדה לתיאום משדרים בין קול ישראל לגלי
צה"ל. בן גוריון מדווח על שיחות צבאיות חשאיות עם צרפת, לסיוע חירום במלחמה
("תוכנית יהושע"), לצד כוונה אמריקאית־בריטית־צרפתית "להוציא את
ישראל בכוח, במקרה שתפעל בירדן". הוא מכחיש שיש במצרים נשק רדיואקטיבי,
"קובאלט", ומאשר שחיילי צה"ל מתאמנים במערב גרמניה בהפעלת טילים
נגד־טנקים, למורת רוחו של שר (אחדות) העבודה, יגאל אלון. ההתנצחות נמשכת בישיבה
הבאה, ערב הקמת ממשלת אשכול. בן-גוריון: "בגרמניה המזרחית לא היו
נאצים". אלון: "היו נאצים ונשארו נאצים בשתי הגרמניות". בן גוריון:
"יש גם בקרב היהודים נאצים". כך, בממשלה, בן גוריון, לא ישעיהו
("יודו-נאצים") לייבוביץ.
בדצמבר 1953 הצעיד
בן גוריון את ממשלתו המתפטרת לארוחה ראשונה מסוגה אצל הנשיא, יצחק בן צבי. הוא חזר
על מסורת זו ביוני 1963. תריסר שרים והוא בראשם – שלושה נעדרו – יצאו לסעוד על
שולחנו של זלמן שז”ר. אוכלים והולכים. מספר המשתתפים הולם: זאת הסעודה האחרונה של
בן גוריון, אף שנותרו לו עוד 10 שנים דועכות של פוליטיקה וחיים.
15 שנה עברו בין יומו הראשון של בן גוריון בראשות הממשלה ליומו האחרון בה. מוטת־כנפיים ארוכה מזו, 21 שנה (ושני שלישים מתוכן מחוץ לראשות), היתה רק ליצחק רבין. אצל בנימין נתניהו, בסוף הרפובליקה הרביעית שמיצחק שמיר ושמעון פרס עד הלום, כבר חלפו 17 שנה בין הבראשית והאחרית שעדיין אינה אחרית. תוצאותיו אפסיות ואינן צפויות להשתפר. נתניהו מבזבז את זמנה של ישראל; היא משוועת למשהו שונה, למישהו אחר.
