אִישׁ הַשָּׁרֵת

מאת יוסי גמזו

למחרת מות משה שרת, ("ידיעות אחרונות", 8.7.1956

בִּעִתּוֹנִים כְּבָר הִתְנַחֲשׁוּ כּוֹתְרוָת הָאֵבֶל,                       כֵּן, כָּךְ לִפְרוֹשׁ יָדַע רַק הוּא בִּלְבַד אֶצְלֵנוּ,

בּבְּיוּלֶטִין בֵּית הַחוֹלִים נִרְמַז קְלוּשׁוֹת;                          כְּמִין דּוּגְמָה נֶגְדִּית לְשֶׁצֶף הֶחָרוֹן

וּבַבָּתִים אָרְבָה שְׁתִיקָה קְפוּאָה, כּוֹאֶבֶת,                      שֶׁל אֲחֵרִים, הַמַּחֲרִישִׁים אֶת חֲלָלֵנוּ...

לְאִשִּׁוּרֵי מַהֲדוּרַת הַחֲדָשׁוֹת.                                      וְזֶה מֵאִיר אוֹתוֹ כִּבְאוֹר בָּרָק אַחֲרוֹן.

הָאֲחָיוֹת הִצְמִידוּ יָד קַשּׁוּבָה לַדּוֹפֶק,                            בָּרָק אַחֲרוֹן, שֶׁלְּנוֹגְהוֹ הָעַיִן צָדָה,

הָעָם כֻּלּוֹ הִצְמִיד לִבּוֹ אֶל הַמַּקְלֵט;                              כִמְחַדֵּשׁ אֶת קוֹרוֹתָיו: יְמֵי דۛב הוֹז

אֲבָל הַסּוֹף הַלּ۬א נִמְנָע הִמְתִּין בָּאוֹפֶק,                         וְאֵלִיָהוּ גוֹלוֹמְבּ, לַהַט הַ"בְּרִיגָדָה",

וּכְמוֹ בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת בָּטוּחַ בְּהֶחְלֵט...                              גְּדְרוֹת לַטְרוּן, לֵיל "לֵייק סַכְּסֶס" שֶּׁלּ۬א נָגוֹז!

וְהּוא נִלְחַם! נִלְחַם כְּשֵׁם שֶׁהִכִּירוּהוּ,                            קְרָבוֹת הָאוּ"ם מוּל הַשְׁמָצוֹת נוֹסַח שּוּכֵּיירִי,

רַק בָּרִיקָדוֹת מוּעָטוֹת – כְּאָז, וַדַּאי,                             יְמֵי רָאשׁוּת הַמֶּמְשָׁלָה עַל מִשְׁמָרְתוֹ,

עֵת בְּכִסֵּא הַגַּלְּגָלִים פָּרָץ כְּרוּחַ                                  יְמֵי הָרִיב, יְמֵי הַקֶּרַע וְהַקֶּרִי –

אֶל הַזִּירָה הַהִיא שֶׁבִּוְעִידַת מַפַּא"י.                             וְרַעְמָהּ שֶּׁל הוֹדָעַת הִתְפַּטְרוּתוֹ...

וְזֶה הָיָה מ۬שֶׁה שָּרֵת אַחֵר לְפֶתַע –                             אִישׁ הַשָּׁרֵת! אִישׁ הַמִּלָּה וְהַנִיסוּחַ,

תַּקִּיף וָחַד! וְזֶה הָיָה מ۬שֶׁה שָּרֵת                                 הַנַעֲרָץ גַּם עַל אוֹיְבָיו אוֹ יְרִיבָיו;

הַמִּסְתָּעֵר בְּאֶגְרוֹפִים קְמוּצִים, בְּלִי רֶתַע,                      אִישׁ טוּב הַטַּעַם הַפַּטְרִיצִי, אִישׁ הָרוַּח –

כְּמוֹ לְהוֹסִיף עוֹד קַו, מַפְתִּיעַ, לַפּוֹרְטְרֶט...                     הָאֲצִילִי גַּם עִם פּוֹגְעָיו וּמַכְאִיבָיו.

וְזֶה הָיָה מוֹפֵת עֶלְיוֹן, עֵדוּת נִצַּחַת,                              אִישׁ הַתַּרְבּוּת, שֶׁפּۛה שׁוֹנָה הִיא וְאַחֶרֶת,

בְּטֶרֶם רֶמֶז לְמָסָךְ אַחֲרוֹן נִתַּן –                                 מִן הַמְקֻבָּל בָּהּ, בְאַרְצוֹ (מִכְבָר, מִזְּמַן...);

לְגַאֲוָה אָשֶׁר אֵינֶנָּה מְנוּצַחַת,                                     הוּא, אֲשֶׁר שָׁלוֹם לַעֲפָרָה בִּיקֵש בְּלִי הֶרֶף –

לּ۬א בַּפְּרִישָׁה, לּ۬א בַּחוּלְשָׁה, לּ۬א בַּסַּרְטָן.                       יְהִי שָׁלוֹם לְעֲפָרוֹ שֶׁבָּה נִטְמָן!