יומן אישי - פרסום ראשון של תרשומות שנשמטו מהיומן המיתולוגי
לקראת הוצאה לאור של מהדורה חדשה של "יומן אישי" מאת משה שרת
העמותה למורשת משה שרת מתכננת הוצאה לאור של מהדורה חדשה של "יומן אישי – 1957-1953" מאת משה שרת, אשר יצא לאור ב-1978 ב-8 כרכים (הוצאת "מעריב") בעריכת יעקב שרת.
המהדורה החדשה תצא במתכונת מקוצרת ותתמקד בעיקר בקטעי היומן המתעדים את העימות המדיני-ביטחוני שהתחולל בין שר החוץ וראש הממשלה משה שרת, שדגל במדיניות ביטחונית מתונה והתנגד ליציאה למלחמת מנע ולכיבושי שטחים, ובין שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן-גוריון, שר הביטחון פנחס לבון, הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, שדגלו במדיניות ביטחונית "אקטיביסטית" וחתרו לביצוע פעולות גמול שיוליכו להתלקחות מלחמה בין ישראל ומצרים.
על רקע זה פירסם העיתונאי וההיסטוריון תום שגב כתבה במוסף "הארץ", 24.8.2007, ובה פרטים על הצעות לביצוע פיגועים בבירות ערב השונות שהציע שר הביטחון פנחס לבון. הצעות אלה תועדו על-ידי משה שרת ביומנו שחור על גבי לבן, אך כלילתם במהדורה הראשונה של היומן נפסלה על-ידי הצנזורה.
תוכניות הזוועה של שר הביטחון לבון: טרור בסוריה ובעזה "כדי שיהיה שמח"
מאת תום שגב, הארץ, 23/8/07
(פורסם ככותרת ראשית)
בינואר 1955 הציע שר הביטחון אז, פנחס לבון, תוכנית זוועה לפעולה ברצועת עזה ולפני כן גם הורה לרמטכ"ל אז מרדכי מקלף לבצע מתקפה, תוך שימוש באמצעים שלא ניתן עדיין לפרטם, בגבול המפורז שבין ישראל לסוריה. ראש הממשלה אז, משה שרת, ששמע על-כך, רשם את הדברים ביומנו ופרסום ראשון וכמעט מלא של הרישום מופיע היום במוסף "הארץ". לדברי שרת, מעשי הזוועה שזמם לבון "נמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים".
לדברי שרת - משה דיין "הזדעזע" כששמע את הצעתו של לבון לגבי עזה וקודמו מקלף "התחלחל" כשקיבל את הפקודה לפגוע בגבול הסורי. לדברי שרת, לבון שנשא באחריות לפעולות הטרור שביצעו סוכנים ישראלים במצרים (לימים "עסק הביש" שהוליד את "פרשת לבון"), הציע פעולה דומה בעוד שתי מדינות, "כדי שיהיה שמח במזרח התיכון". שורה של פעולות נוספות ששרת תיאר כ"מעשי טירוף" הביאו אותו למסקנה כי באישיותו של שר הביטחון יש "יסודות שטניים".
יומנו של שרת פורסם לראשונה ב-1978 ונחשב לאחד המקורות החשובים ביותר לתולדות המדינה. העמותה למורשת משה שרת המוציאה לאור את כתביו, מצאה באחרונה תיק ובו מאות קטעים אשר לא נכללו בשמונת כרכי היומן שהופיעו בספריית "מעריב". יעקב שרת, בנו של המחבר שגם ערך את המהדורה הראשונה של היומן, מסר ל"הארץ" שהעמותה מכינה כעת לדפוס מהדורה חדשה של היומן.
הקטעים משקפים גם ויכוח בין ראשי מערכת הביטחון על התועלת והכדאיות של הריגת אישים ערביים המעורבים בטרור, מעין גלגול מוקדם של מדיניות "הסיכול הממוקד". בעקבות שיגור "מעטפות מתפוצצות" לשני נספחים מצרים, רשם שרת מפי "הממונה על שירותי הביטחון", איסר הראל: "טכסיס זה עשוי לגרות ולהצדיק תגובות של טרור אישי שלא נוכל להתגונן בפניהן".
מקטעי היומן מתברר ששירות הביטחון נהג להאזין לשיחות טלפון בין ראשי המפלגות בישראל לבין חבר הכנסת דוד בן-גוריון, ושרת קיבל דיווח על תוכן השיחות. בין היתר חושף יומנו פרטים גם על מעורבותה הפוליטית של ישראל בסודאן, על שיתוף פעולה גרעיני בין ישראל לארה"ב ועל פעולות חשאיות לטובת יהודי בריה"מ.
הפתרון של לבון
1. יומן מדיני כפולחן
|
|
ייתכן מאוד ששרת לא ידע זאת. כי שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני לא שותף בסוד ההכנות למבצע סיני; הוא התפטר מהממשלה כארבעה חודשים לפני כן. הוא קרא על המבצע בעיתון, שעות אחדות לפני פגישה עם ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, בניו דלהי. אילו נשאל שרת לדעתו היה כנראה מתנגד למבצע ובשובו הביתה רשם ביומנו: "ארצי הלכה ממני".
היומן שכתב שרת נמנה עם המקורות החשובים ביותר לתולדות מדינת ישראל. הוא פורסם לראשונה ב-1978, יותר ממיליון מלים של מדינאות ותסכול אישי, תמיד בצלו הנורא של דוד בן גוריון. שמונת הכרכים בעריכת יעקב שרת, בנו של המחבר (ספריית מעריב) התקבלו בתדהמה וסללו את הדרך לעבודתם של מי שכונו לימים "ההיסטוריונים החדשים".
לזמן מה פירנסו הכרכים האלה מעין פולחן חתרני. היו אנשים שידעו עמודים שלמים בעל פה - אחד מתחיל משפט, חברו מסיימו. אנשים גם קראו את היומן בחבורות, מתמכרים לא רק לגילויים המדיניים של ראש הממשלה ושר החוץ ולהשקפתו היונית, כי גם לאינטימיות הרגשית שביטא, הכל בסגנון רב השראה ועשיר בהמצאות לשוניות מקוריות. כמעט 30 שנה לאחר מכן - העמותה למורשת משה שרת מכינה לפרסום מהדורה חדשה, מקוצרת, של היומן שאזל מזמן ואף בחנויות לספרים משומשים לא קל להשיגו.
בהקדמה לכרך הראשון כתב יעקב שרת, כי יומנו של אביו מתפרסם בשלמותו, "להוציא כפילויות ספורות ופסוקים ספורים שעניינם פנים-משפחתי מובהק אך טפל". כדי להסיר ספק מלב ציין הבן-העורך כי אין בהשמטות אזכור של יחסים אינטימיים חוץ-משפחתיים, וזה נכון. אך כמעט 30 שנה לאחר פרסום היומן מצאה העמותה למורשת שרת תיק ובו מאות קטעים שהושמטו קודם לפרסום. רובם זניחים, קצתם - כמו הסיפור על פיצוץ הבאר בנירים - ראויים לזקיפת גבה. כמה מלים לא הותרו לפרסום גם עתה.
2. אפילו דיין הזדעזע
חלק ניכר ממה שהושמט מהפרסום כתב ראש הממשלה משה שרת על שר הביטחון פנחס לבון; לבון מצטייר מהיומן הזה כמטורף לא קטן וגם שתיין. ב-25 בינואר 1955 כתב שרת: "לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים - עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני". משה דיין היה מוכן לשוד מטוסים וחטיפת קצינים מרכבות, כתב שרת, אך הוא הזדעזע ממה שהציע לבון לעשות ברצועת עזה.
"(הרמטכ"ל מרדכי) מקלף תבע יד חופשית לרצוח את (שליט סוריה, הקולונל אדיב) שישקלי, אך הוא התחלחל כשנתן לו לבון פקודה להפיץ חיידקי ארס באזור הספר המפורז הסורי", כתב שרת. גם יעקב שרת היה מזועזע: כשערך את היומן לדפוס החליף את פרטי הפקודות של לבון לגבי עזה וסוריה במלים "פקודה מטורפת".
ב-29 ביולי 1954 ציטט שרת את שמעון פרס. זה סיפר לגולדה מאיר שלבון לא הסתפק בהוראה לבצע מעשי טרור במצרים, זה "העסק הביש" שהוליד את "פרשת לבון", כי אם הורה גם "להפציץ בבירות שונות במזרח התיכון", בהן בגדד, "כדי שיהיה שמח במזרח התיכון". לדברי שרת, בן גוריון הבין ששגה כשמינה את לבון לשר הביטחון. במכתב ששיגר לשרת ב-28 באוקטובר 1960 כתב בן גוריון: "לבון, כך מספרים לי, נתן הוראה לפגוע בקונסוליה בריטית למען סכסך בין אנגליה וירדן - ומשה דיין ביטל הגזירה".
לבון תיכנן גם לשלח טילים מונחים בנבי סמואל, אז בירדן. ב-11 במארס 1956 הובאה לירושלים יחידת צנחנים ונקבעה לה משימה, למקרה שהירדנים לא יאפשרו את מעברה של השיירה הדו-שבועית שהיתה עולה להר הצופים במסגרת הסכם שביתת הנשק מ-1949. משימת הצנחנים על פי שרת: "להסתער ולכבוש את שכונת שייח ג'ראח. אגב כך הוגד להם כי יחתרו להגיע לביתו של הקונסול המצרי המתגורר שם ויהרגוהו". הסיפור נראה לשר החוץ שרת "פראי" - הוא נכנס אל ראש הממשלה בן גוריון, אך זה "לא ידע ולא כלום".
השיירות להר הצופים נועדו על פי ההסכם להביא אספקה אזרחית לשוטרים ששמרו על בנייני האוניברסיטה העברית; למעשה הסתירו בין ארגזי המזון ציוד צבאי ו"השוטרים" היו חיילים בתחפושת. שרת מגלה: עריק ישראלי גילה לירדנים את פרטי ההסוואה. עוד עריק נפל בידי הסורים. שרת כתב: "פורסם כי הוא בלתי שפוי, כדי להתכחש מראש לכל מה שיספר"
שרת מצא אנשים יצירתיים גם במשרד החוץ שבראשו עמד. בקטע מהיומן שלא פורסם נאמר כי אנשי המשרד דורשים ממפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר "לביים גישוש" שיוכיח כי עקבות מחבלים מוליכים לגבול לבנון. הדברים נכתבו ב-23 בספטמבר 1955: "יחזקאל מתנגד לכך בכל תוקף. אין כל ערובה שהגששים לא יספרו אחר כך את האמת. אמרתי כי אני שולל תרמית כזאת לחלוטין, קודם כל מפני היותה תרמית. תחבולה כזאת מוכרחה לשים לאל את עצם נוהג הגישוש לשם גילוי עקבות הפושעים". אחד מאנשי משרדו הסביר לו שהדרישה לפברק את עקבות המחבלים באה מהצבא, וכי גם בעבר נעשו "מעשי תעתועים" כאלה.
3. האזנה לשיחות עם בן גוריון
היומן משקף יחסים קורקטיים עם איסר הראל, שנשא אז בתואר "הממונה על שירותי הביטחון" ונאבק על סמכותו מול אמ"ן. ב-23 ביולי 1956 שאל אותו שרת על "המעטפות המפציצות" שגרמו למות הנספחים הצבאיים של מצרים בעזה וברבת עמון: זה היה מעין גלגול מוקדם של טקטיקת "הסיכול הממוקד"; נראה כי שרת קרא על כך בעיתון "הארץ". וכך סיכם את תגובת הראל: "מבצעית היתה זו הצלחה מפתיעה, אך מבחינת השיטה מסויג איסר בתכלית. תכסיס זה עשוי לגרות ולהצדיק תגובות של טרור אישי שלא נוכל להתגונן בפניהן ושיעלו לנו ביוקר רב. הוא לא נשאל מראש על השימוש בתחבולה זאת וידרוש כי מעתה יימלכו בדעתו. הרושם שלו הוא כי הדבר הוחלט מתוך היקף ראייה צר ביותר, ללא מחשבה על המסקנות הצפויות, הן בארץ והן לגבי ביטחון נציגויותינו בחו"ל".
הש"ב, כפי שאמרו אז, סיפק לשר החוץ שרת גם מידע פוליטי: נראה שהאזין לשיחות הטלפון של פוליטיקאים שדיברו עם בן גוריון: "יש לי עכשיו צינור מעניין מאוד לדעת את מחשבותיו של בן גוריון" - כתב שרת ב-2 בנובמבר 1953 - "דו"ח ש"ב על שיחותיו עם 'הפועל המזרחי'". שרת סיפר על כך לשאול אביגור, גיסו ואיש אמונו. אביגור עסק בשנים ההן בארגון היהודים בברית המועצות, בניגוד לחוק שם.
4. תקלה במוסקווה
ב-10 באוגוסט 1955 כתב שרת: "אירעה לנו מפלה לפני כמה שבועות - המשטרה (קג"ב) פרצה לדירתו של אחד מאנשי הקשר שלנו בשעת פגישה שהתקיימה שם בין אחד מאנשינו לבין איש הקשר העיקרי. האחרון נעצר, כן נעצרה אשתו ועוד אחדים מבני החבורה. משום מה לא נעצר בעל הדירה. לאיש שלנו לא אונה כל רע - משהראה את תעודתו הדיפלומטית לא מיחו בידו ומאז לא העיב אף צל קל שבקלים את יחסי השגרירות עם משרד החוץ... בידי המשטרה נפל חומר חשוב - חוברות שהדפסנו בשביל יהודי רוסיה, מכתבים ומענים". כעבור ימים אחדים שמע שרת פרטים נוספים: "ברור כי היתה מסירה מתוך החוג - מישהו הצליח להתגנב לתוכו - והאסירים נחקרו וגילו מה שגילו".
ברית המועצות גירשה שלושה מאנשי השגרירות הישראלית. בקטע נוסף, שלא נכלל בנוסח המודפס של יומנו, תיאר שרת את לבטיה של המדינה בין האינטרסים שלה לבין אלה של יהודי ברית המועצות: "אין להקריב את עצם קיומה של הנציגות על מזבח המגע היהודי". שרת שיתף את יומנו גם בלבטים הקשורים במדינות אחרות. ב-31 בדצמבר 1953 התברר שפולין מוכנה למכור לישראל אלפי יהודים: "שאול (אביגור) ואיסר (הראל) עלו מתל אביב למסור על התפתחות חדשה בפולין. פתאום התגלה שם סיכוי לעליית 15,000 תמורת פרס-ממון לשלטון במכסה גבוהה מאוד, שיהא עטוף במחירן של סחורות שנקנה בפולין (...) מתעוררות שאלות אם בכלל להיכנס למשא ומתן כזה - פסקתי מיד בחיוב".
אך שרת הציג "שאלה אפיקורסית" כלשונו: "האם יש בפולין 15 אלף יהודים המבקשים לעלות לישראל?" אמרו לו שיש. הכסף אמור היה לבוא בחלקו מארגון הג'וינט. אחד מראשי הארגון, מו לויט, התייחס לעניין בספקנות: "הוא מוכן להיכנס לבירור העניין, אך מלא חששות פן ישמש הדבר תקדים לארצות אחרות במזרח אירופה ואז אנה אנו באים - הן כל ההון היהודי שבעולם לא יספיק לביצוע פדיון עצום-ממדים כזה".
גם מרוקו מכרה את יהודיה לישראל; ב-31 ביולי 1956 מנה שרת שורה של גורמים המסייעים לעלייתם, בהם בריטניה: "מתברר כי כתפקיד שמילאה עדן של האימפריאליזם הבריטי בהעלאת יהודי תימן, כך מסייעת עמדת אותו אימפריאליזם בגיברלטר לעליית יהודי מרוקו".
5. עושים פוליטיקה בסודאן
שרת רשם פרטים על מעורבותה הפוליטית של ישראל בשורה של מדינות ערביות, לרבות סודאן: פעם ביקר בישראל מנהיג מפלגת אל-אומה הסודאנית, ושרת נפגש איתו, לאחר שהאיש ראה גם את בן גוריון ואת גולדה מאיר. לדברי שרת, השניים התלהבו ממנו "התלהבות של טירונים". הוא עצמו כינה את האיש "בן שיחור" ותיאר אותו ביומנו כפי שנוסעים מערביים באפריקה מתארים ראש שבט: "האורח שחום-כהה, לא שחור משחור, כבן ארבעים, תרבותי בהליכותיו, דובר אנגלית רהוטה ובדרך כלל נכונה אם גם לא צחה בתכלית".
הסודאני הסביר לישראלים שיש להם אויב משותף - נשיא מצרים נאצר. "שרת: "הבטחנו לו סכום כסף לרכישת מכונת דפוס ומשלוח איש לבירור אפשרות של פתיחת בנק בחרטום". בנק זה אמור היה להיות קשור עם בנק ישראלי באירופה. לא עברו ימים רבים ושרת כתב: "חוששני כי הסתבכנו. התחלנו עם בעלי דברנו במפלגת אל-אומה בדברים של מה בכך והגענו לעסקה עצומת ממדים. עתה אנו נדרשים לגיוס אשראי גדול לגידול הכותנה של (מנהיג אל-אומה, סייד עבד אל-רחמן) אל-מהדי, הכרוך בערבות ממשלת ישראל להפסדים. ברור כי לא נוכל לתת ערבות כזו וסירובנו יגרום אכזבה".
5. הסכם גרעיני עם ארצות הברית
גם ארצות הברית ראתה בנאצר אויב והציעה לישראל תוכנית משותפת "לקיצוץ כנפי נאצר". שרת הסתייג "הן לגבי רצינות כוונותיהם והן נכונותנו לעזור בכיוונים מסוימים, שבהם אנו פעילים ממילא". לעומת זאת התלהב ראש הממשלה שרת מתוכנה של מעטפה שמצא על שולחנו בבוקר 18 במאי 1955 ובה נוסח חוזה על עזרה במחקר הגרעיני שהציעה ממשלת ארצות הברית. שרת: "ארצות הברית עשתה חוזה כזה עם טורקיה. אם ניענה להצעתה נהיה המדינה השנייה שהיא נכנסת עמה להתקשרות כזו. זו תהיה תוספת כבוד וחשיבות רבה לישראל. טילפנתי לבן גוריון והוא נכנס מיד לחדרי. קראנו את החוזה ולא מצאנו בו שום פסול. אין הוא מגבילנו..." על פי יומנו נראה ששרת לא היה מעורה היטב בפרטי הפרויקט הגרעיני של ישראל.
פנחס לבון כיונה, משה שרת כנץ
מאת תום שגב, שיעור היסטוריה – מוסף הארץ, 31/8/2007
הצעות הזוועה של שר הביטחון פנחס לבון לפעולות בעזה ובגבול הסורי, שפורסמו כאן בשבוע שעבר, על יסוד דפים גנוזים מיומנו של ראש הממשלה משה שרת - עוררו גל של תגובות (ראו גם במדור "תגובות"). רבים מהמגיבים ביקשו להגן על דימויו של לבון כאחד מגיבורי השמאל היוני. בתוך כך הזכירו ביוגרפיה שחיברה איל כפכפי ("לבון אנטי-משיח", הוצאת עם עובד). גנזך המדינה פירסם בינתיים ספר על משה שרת ומתברר שהאיש שנודע בשנות החמישים בזכות מדיניותו היונית החל את דרכו הציבורית כאיש שהימין הישראלי יכול כיום לאמץ לחיקו.
ד"ר יוסי אמיתי, המזרחן שהיה פעיל מפ"ם ומנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, כתב על לבון בעיתון האינטרנט "על צד שמאל". לדברי אמיתי, "לבון עבר כמה שלבים בקריירה הציבורית שלו שהשפיעו על התנהגותו הפוליטית. בראשית דרכו היה ממנהיגי הפועל הצעיר, האגף ה'יוני' בתנועת העבודה ומפא"י. לכשהתמנה ב-1953 למ"מ שר הביטחון, רצה למצוא חן בעיני הקצונה הבכירה, הצעירה וההרפתקנית בצה"ל ואישר פעולות תגמול מזוויעות (...) לאחר שנזרק לכלבים והקים את קבוצת 'מן היסוד', כמו חזר לבון לעצמו וביטא השקפות יוניות מובהקות, בבחינת 'הייסורים ממרקים עוונותיו של אדם'".
אצל שרת קרה כנראה ההיפך מזה. סיפור חייו של בן דור המייפלאואר הישראלי עוד לא נכתב כראוי ולכן יש ערך רב לספר עב-כרס שהוציא השבוע גנזך המדינה בעריכת לואיז פישר. הספר נכלל בסדרה שעורכת ימימה רוזנטל.
זה כרך רב עניין. בראשיתו דברים שכתב שרת בשנת 1914 אל בוגרי הגימנסיה העברית ביפו. הוא קבע שהערבים הם "אויבינו בנפש", השווה אותם לעמלק ותיאר את היריבות איתם כעין גזירת גורל שאין לשנותה ועל כן אין גם טעם להבטיח להם ידידות ושלום.
לצד התובנות על היחסים המיוסרים בין שרת לבין דמות האב האימתנית של בן גוריון, יש בספר מידע המסייע להבנת היחסים גם בין שרת ללבון. פה ושם תמך לבון בעמדות שרת, אך בדרך כלל ייצגו עמדות מנוגדות. הגנזך מצטט, למשל, נאום שלבון השמיע בקיבוץ אפיקים ובו קבע שארצות הברית היא אויב לישראל.
שרת ייחס ללבון את האחריות לפעולת המודיעין במצרים, זה "עסק הביש", אף כי לא טען שלבון היה האיש שנתן את ההוראה לביצוע הפעולה. בתהפוכות הפרשה הוא מצא את עצמו בערוב ימיו כמו מצדד בלבון מול דוד בן גוריון. על פי גנזך המדינה שרת חשש שלבון יתאבד אם יימצא אשם במתן ההוראה לביצוע הפעולה במצרים. מקובל לצטט שתי מלים שבהן אפיין שרת את משטרו הרודני של בן גוריון: "פחד וחשבון". גנזך המדינה מעיר לעיתונות על טעותה: לאמיתו של דבר אמר שרת "פחד וחשבונות".
