זיכרונות מעזה
מס' מאמר
2

 

זיכרונות מעזה

מאת תום שגב

מתוך "שיעור היסטוריה", הארץ, 02/01/09

כבר בשנות ה-50 חשבו בן-גוריון ודיין שהפצצות ברצועת עזה יפילו שליט ערבי - את נאצר

ב-5 באפריל 1956 הפגיזה ישראל את השוק במרכז העיר עזה. בהתקפה נהרגו כ-50 אזרחים, בהם נשים וילדים. שר החוץ משה שרת סבר שהיתה זו פעולה "פראית ומטומטמת". דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, והרמטכ"ל משה דיין האמינו שנשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, מבקש לחסל את ישראל ועל כן יש להפיל את משטרו.

הם האמינו שנאצר יופל כתוצאה מתבוסה במלחמה מקפת. על כן הובילו מדיניות שנועדה להביא להחרפת המתיחות והידרדרות הדרגתית, עד מלחמה. שרת האמין שיש סיכוי להידבר עם נאצר. העימות בין בן-גוריון רב העוצמה לבין שרת החלש נמנה עם הסיפורים הדרמטיים ביותר בתולדות המדינה. הוא כלול בספר שהעמותה למורשת משה שרת פירסמה ימים אחדים לפני שצה"ל תקף השבוע את עזה ("שוחר שלום", בעריכת יעקב ורנה שרת). הניסיון להפיל את נאצר מצטייר מהספר כמו הניסיון לחסל את שלטון החמאס.

שרת העריך שצה"ל לא יצליח להפיל את נאצר, והוא צדק: מעמדו של נאצר התחזק ככל שצה"ל היכה את מצרים, ב-1956 וב-1967. שרת הזהיר גם מפני פסיכוזת המלחמה שעודדה ממשלת בן-גוריון: "חזרתי ושאלתי את עצמי אם גיבוש ההנחה כי אנו עומדים על סף מלחמה והשרשתה במוחות ההמונים אינה עלולה בכוח עצמה ליהפך לגורם שסופו להביא מלחמה לעולמנו", כתב.

הרבה אגו ופוליטיקה היו בסיפור הזה, אך בניגוד למקובל לחשוב, היו אלה תמיד חילוקי דעות לגבי אסטרטגיה וטקטיקה, ומעולם לא לגבי התפישה היסודית, כפי שכותב באותו הכרך אורי אבנרי: "בן-גוריון ושרת היו שותפים לתפישה היסודית של כל הצמרת הציונית - תפישה פרו-מערבית ואנטי-ערבית. חילוקי הדעות נגעו בביצוע".

 


העתקת קישור