כן, אצל משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, היו הלכות השולחן חשובות יותר ממה שהוגש אליו. "לא לחינם הובא כל אורח שהגיע ארצה בזמנו לארוחת ערב בביתנו", מתגאה יעקב שרת, בנו של ראש הממשלה המנוח. "בבית הייתה לנו מבשלת ולפני כל ארוחה חגיגית היה נקבע תפריט ביחד עם אימא. בדרך כלל, המנה הראשונה הייתה חצי אשכולית. במטבח הקפידו לחתוך אותה כך שלא יהיה צריך לחפש אחר הפלחים. אני זוכר שאפילו הייתה לשם כך סכין מיוחדת". לקראת בוא האורחים נמתח השולחן העגול בפינת האוכל ונפתח כך שיכלו לשבת סביבו 12 סועדים. "סביבו ישבנו במקומות קבועים", אומר שרת הבן. "הכלים היו נאים מאוד והסכו"ם יפהפה. היה גם פעמון קטן, וכשאמא צלצלה בו אז העוזרת צריכה הייתה לבוא ולפנות את הכלים או להביא את המנה הבאה".

ראש הממשלה שרת, שרכש את גינוני הארוחה באנגליה – שם למד בשנות ה-20 – היה לרוב זה שערך את השולחן, סידר את כלי האוכל והניח לצדם בהקפדה יתרה את הסכו"ם: מזלגות משמאל וסכינים מימין. כמו שצריך. גם את האורחים נהג להציב במקומותיהם. "הוא לימד אותנו להחזיק סכין ומזלג בשיטה האנגלית: ברגע שלוקחים אותם לידיים לא מחליפים אותם ביניהן. עד היום אני אוכלת ככה", אומרת יעל מדיני, בתו של שרת. "באחד מביקורינו בדמשק – זה היה החוץ לארץ של פעם - הוא נזף באחי, שיקפיד על הלכות השולחן. 'איך אקח אותך לביירות אם לא תאכל יפה?', הוא שאל".

טקס התה

"תה בחלב" היה המשקה המועדף על שרת והכנתו - כיאה למי שרכש את חינוכו בממלכה הבריטית - הייתה טקס של ממש. את הספל ביקש שיחממו בטרם ימולא במשקה המהביל כדי שלא יאבד חומו, ואת הכוס עמד על כך שתוגש על צלוחית. את העלים חלט - שקיקי תה היו הרי מחוץ לתחום – ולתוך המשקה מעלה האדים מזג מעט חלב. מדיני: "הוא לא יכול היה לשאת שתה דלף אל הצלוחית. הוא כינה את זה אמבטיה ובמקרה שכזה פשוט סירב לשתות מן הספל שהוגש לו".

"את יודעת מה נחוץ לי?", כתב לאימו משה שרת מבית הסוהר בלטרון, שם נכלא בשנת 1946 על ידי שלטונות המנדט הבריטי לאחר מה שכונה "השבת השחורה". "תרמוס לא גדול: כי אז אוכל למלאו תה בארוחת הערב ולשתות אחר כך בחדרי תה חם ב-11. זהו חלום! איך זה לא חשבתי על כך קודם? וכל הזמן אני רק חולם על התה המאוחר".

ממשיך שרת ומספר כי נכנס לחדרם של חברי התנועה הרוויזיוניסטית, שהיו כלואים עימו ומצא אותם יושבים ולוגמים תה מתוך תרמוס. "אמצאה גאונית בפשטותה. אבל לא גדול, בינוני! וגם בהחבא, קצת סוכר חתיכות!".

קובייה של שוקולד מריר

איש של מתוקים היה שרת. את קרם הקרמל שהכינה המבשלת במעון ראש הממשלה ואת הטרייפל – עוגת שכבות עשויה בישקוטים ספוגי אלכוהול ומעוטרים בקרם וניל עשיר – אהב במיוחד. "אני זוכרת שפעם אחת הבחין שהמלצר אשר עסק בהגשת הטרייפל לסועדים פסח עליו. הוא ממש נכנס ללחץ", אומרת בתו יעל מדיני. "המלצר, שחש בלחץ מיהר להרגיע את אבא ואמר לו: 'אל תדאג אדוני, התכוונתי לגשת אליך אחרון כי הסוף הוא הכי טוב משום שזה מתערבב'".

מנהג היה לו לראש הממשלה שרת לקנח כל קינוח בקובייה של שוקולד מריר. "רק מריר. הוא ממש זילזל בשוקולד חלב ובאוהביו. 'מי שאוהב שוקולד חלב', אבא אמר, 'אין לו טעם טוב, והוא לא ברמה'", מחייכת מדיני. "אם היה מקבל מתנה בונבוניירה של שוקולד חלב, זו הייתה ממש טרגדיה", צוחק יעקב שרת.

מספרים כי פעם נפגש שרת עם חברו בלונדון והלכו השניים לבית קפה. צעירים היו – ובארנקם לא היו מספיק מרשרשים אלא בעבור שני ספלי תה ושני מיני עוגה: אחת טובה ואחת טובה פחות. "נניח שהיה עליך לבחור", שואלת הבת מדיני. "מה היית בוחר? אבא העדיף להתחיל בטובה יותר. הוא תמיד אמר שמה שבטוח – בטוח, כי הרי מי יודע מה יקרה?".

קרם קרמל

המרכיבים:

1 ספל סוכר

4 ביצים

2 כוסות חלב

כפית תמצית וניל

קליפת תפוז מגוררת

אופן ההכנה:

1. מקרמלים 1/2 ספל סוכר. מסירים מעל האש ויוצקים בזריזות לקערה חסינת חום כדי שיתקשה.

2. מקציפים את הביצים. מוסיפים מעט פחות מ-1/2 ספל סוכר. מוסיפים חלב, וניל וקליפת תפוז.

3. שופכים את הבלילה לקערה עם הקרמל. מניחים אותה בתוך אמבטיית מים חמים ואופים בתנור שחומם מראש לחום בינוני-גבוה במשך כשעה ו-10 דקות.

4. מחדירים להב של סכין. אם הוא יוצא יבש זה מוכן. מוציאים מהתנור, מצננים במקרר והופכים בטרם ההגשה.

 עופר ורדי הוא עיתונאי ואיש של אוכל, בעל הטור "גולאש גולאש".