הציבור כולו שותף להכרה כי המדינה ניצלה מסכנת כליה או לפחות מאסון של חורבן איום, וכי היא חייבת את הצלתה לתכנונו, חזונו ועוז רוחו של אדם יחיד. ה

הציבור כולו – הדבר ברור מהעיתונות לכל פלגותיה – שותף להכרה הכפולה, ראשית כי המדינה ניצלה מסכנת כליה או לפחות מאסון של חורבן איום, ושנית כי היא חייבת את הצלתה לתכנונו, חזונו ועוז רוחו של אדם יחיד. המותר לצאת ולהכחיש זאת? היש טעם להכחיש זאת? לא ולא, והדברים ארוכים. אסור להכחיש כי כשם שאין ביטחון לכאן כך ודאי שאין ביטחון לכאן. ולא מהתבונה יהיה להכחיש משום כל שיקול פנימי וחיצוני המצטרף כאן לחשבון. ואחרי הכל, גם ההיאחזות בהזדמנות היה פירושה זינוק לתוך חשכה אשר חייב העזה רבה וכושר סיכון. ואפשר הייתה בהיאחזות זו, מבחינת הנאחז, תבונה יותר רבה דווקא בהיגררות משהייתה ביוזמה עצמית תוך בדידות גמורה. וכן אפשר כי מבחינה היסטורית ואובייקטיבית פעל כאן, כביכול, צו שר האומה אשר גזר כי דווקא כך ולא אחרת ישתלשלו העניינים. מי נביא וידע, מי חכם מזולתו וישפוט?

ביומן אישי